החיים כנמשל

ביקורת שכתבתי על הספר החדש: “חומה ומחדל, גדר הפרדה – ביטחון או חמדנות” מאת: שאול אריאלי ומיכאל ספרד, שאמורה להתפרסם היום במדור הספרות של “7 לילות” ב”ידיעות אחרונות”.

כל החומות בהיסטוריה, מצויין בספר, או שנפלו או שהפכו לאטרקציה תיירותית. במובן הזה, הפרוייקט הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל מאז הקמתו של המוביל הארצי אולי יקבע את גבולות אי-השפיות שלנו, אבל בכל מקרה הוא בסך-הכל זמני. וזהו גם גורלו של הספר החשוב, המקומם וה… זמני הזה. כדאי להתאמץ ולקרוא אותו מהר, כי עוד שנים מעטות, כשתיירים סינים יצבאו עם מצלמותיהם על שאריות הבטון האחרונות שבפאתי קלקיליה, הספר הזה יישמר רק בספריות של החוג למדעי המדינה או החוג למשפטים כדי לספר לסטודנטים התמימים כמה טיפשים, יהירים ומושחתים היינו פעם. ספר היסטוריה.

שאול אריאלי, שהוא מה שנקרא “אל”מ במיל.”, כתב את רוב רובו של הספר וגם הגה את הרעיון לכתיבתו. מיכאל ספרד שהוא האביגדור פלדמן הבא של משפט זכויות האדם בישראל, כתב רק 4 פרקים. זה חבל, כי הכתיבה הלקונית של אריאלי נדמית לפעמים כמו הרחבה של המצגות הארוכות איתן הוא מסתובב שנים במחשב הנייד שלו. ובנוסף נראה גם שהאגו שלו לא חמק מדפי הספר ולכן מוזכרות אפיזודות ביוגרפיות שונות שאינן רלוונטיות ממש לקורא שאינו נמנה על קרובי משפחתו. כתיבתו של ספרד לעומת זאת מפיחה רוח חיים בכיבוש המשמים הזה, ושיאה הוא הפרק המבריק שכתב על מאבקו של הכפר בילעין, שהוא בין דרמת מתח למותחן דרמטי.

הטיעונים של אריאלי וספרד נעים על הציר שבין הפרכת נימוקי הביטחון, כמו - תוואי נחות מבחינה טופוגרפית, עשרות שערים המבטיחים חיכוך מתמיד, צמידות לבתים פלסטינים העלולים לשמש מחסה למפגעים ועוד המון דוגמאות שרובן נעלמו משום מה מעיניו של בג”ץ והציבור הישראלי, לבין הוכחת הנימוקים המדיניים לתוואי, שהם למעשה שיקולי סיפוח היסטוריים, נדל”ניים ופוליטיים. בשולי הדברים מגלה הספר את הסיפורים הדרמטיים באמת: כיצד ההתנתקות מעזה היתה למעשה תרגיל מבריק להקפאת התהליך המדיני ולהכשרת השרץ של הגדר; חשיפת המנוע האמיתי לתוואי הגדר של שרון שטמון בחזון ה”טרנספר מרצון”; ושרטוטם של קווי המתאר מעוררי החלחלה של משטר האפרטהייד, שבעברית כובס לכדי “משטר ההתרים”.

נראה שכפל הכותבים והעדר עריכה קפדנית מביאים לחזרתיות מעייפת ואף לטעויות עובדתיות. כך לדוגמא, בספר מצויין כאילו התחיל המאבק העממי נגד הגדר ב- 2004, אולם כבר באפריל 2003 התחילה הפעילות המשותפת ליהודים ופלסטינים בכפר מסחה שאדמותיו סופחו לטובת ההתנחלויות הסמוכות. בעוד סיפורו הדרמטי של הכפר מסחה (שהסתיים בירי המפורסם על מפגינים ישראלים שחתכו את הגדר) נשמט מהספר, מתוארים בו בפרוטרוט השלבים השונים שעבר תוואי הגדר: מסיפוח של 45% משטח הגדה ל- 8% בלבד. מהרעיון של ברק ליצור גדר על הקו הירוק באורך 313 ק”מ להקמתו של הנחש המתפתל של שרון באורך של 790 ק”מ (שמספח 364,000 מתנחלים בעלות של בסך-הכל 15 מיליון שקלים לכל קילומטר). מההצעה להפריד בין ישראלים לפלסטינים להחלטה להפריד בין פלסטינים לפלסטינים (כ- 238,000 מהם כלואים ב- 21 “מובלעות” שיצרה הגדר).

עומס המספרים והפרטים בספר מוכיח “התמצאות יפה בשטח”. אך מהו “השטח” של כותביו? ובכן, זהו בג”ץ, הצבא והממשלה. ובכך שני חסרונות משמעותיים: ראשית, יכולתם של ספרד ואריאלי להביא את מאחורי הקלעים של אלה מוגבלת למדי. שנית, אין הם מעיזים לגעת בפצע המוגלתי מתוכו צמחה גדר ההפרדה - הפסיכוזה הישראלית. במקום זאת נשארים הקצין והעו”ד צמודים לעיקרון ההפרדה כשבויים בפחד הדמוגרפי, ולכן דוברים בעצמם בשפתם של בית-המשפט, הצבא והפוליטיקאים.

דווקא הגדר, יקבעו ההיסטוריונים עוד עשרות שנים, סימנה את תחילתו של עידן חדש בסכסוך הישן הזה. דווקא הגדר שחונקת את הסיכוי לעצמאות כלכלית או פוליטית בצידה המזרחי, החזירה את רעיון האחדות המדינית לשני העמים למרכז הבמה הפוליטית. בימים אלה אחוז היהודים מתוך אלה החיים כאן בין הים לירדן הוא בסך-הכל 56%. זהו נתון זמני ביותר המחייב אותנו לתרגל בקרוב מאוד חיי מיעוט. ולכן למרות חשיבותו של הספר “חומה ומחדל”, דרוש ספר נוסף שילמד אותנו לא רק כיצד בונים או לא בונים גדר. דרוש ספר, ואולי ספרייה חדשה ובכלל שפה חדשה, שמהם נוכל ללמוד כיצד חיים כאן ביחד.

הפוסט הזה נכתב ביום Thursday, 10 בApril 2008, בשעה 13:49, והוא שייך לנושא אנרכיזם ואקטיביזם . את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0‏. אפשר להגיב על הפוסט כאן בבלוג הזה, או לשלוח טראקבאק מבלוג אחר.‏