החיים כנמשל

סיפור מהאגדות

היה היתה פעם נערה חיוורת פנים, ולה שיער בהיר וחיוך שובב שבקצהו גומת חן קסומה. יום אחד נכנסה הנערה אל הפורום וסיפרה על התנזרותה מחיי מין במשך 3 השנים האחרונות ועל הטראומות שגרמו להתנתקות החד-צדדית שלה מיצריה ומצרכיה. באותו זמן, ישב במעגל נער עם שיער חום מדלדל ועיניים חומות. הנער הביט בנערה ובאמת שחשפה ועיניו החומות דמעו. לא מעצב באו הדמעות, כי אם מאהבה אל הנערה ואל בהירות ועומק מחשבתה. בתום הופעתה של הנערה נכנס הנער לפורום ובמראתו חשף את דמעותיו ואת רצונו לתמוך בה בכל דרך.

חלפו מספר שבועות ובזמן שהסרט המצוייר המצויין “רטטוי” הוקרן בקלנוע הסטודנטיאלי של יום ראשון, מצאו ידיהם של הנער והנערה אלה את אלה. בתום ההקרנה המשיכו הידיים והשפתיים לחקור את גוף הזולת בתוך המרחב הקהילתי המגן. הנער והנערה מצאו בית זה בזו, מצאו ידידות המאפשרת אמון, מצאו סקרנות ונועזות למחקרים חדשים ולחציית גבולות.

הם נפגשו שוב ושוב במשך השבוע שלאחר הסרט. בפגישתם השנייה הורידו חולצות. בשלישית נותרו עם תחתונים וברביעית הרגישו חופשיים להיות ערומים לגמרי. המגע ביניהם היה כזה של תחילת התיכון: מבוייש, עדין, איטי, משחקי, צנוע, אמיץ, תמים וחושני. פעם אחת שלח הנער את ידו אל מתחת לתחתוניה ואז נשלחה יד אלוהים, היא יד האלה היא יד הנערה, והוציאה את ידו ממצריים. לפעמים היו מביטים זה בזו בעיניים בעודם חבוקים ומחייכים על המתנה הזו שבלהיות בני 16 בגוף של עשרים ומשהו.

הנער התחיל להבין מהי מיניות. הוא בא אל הנערה כמורה המעוניין לתמוך בה אך מהר מאוד חזר להיות תלמיד אל מול פלא המיניות הבתולית הנרעדת. לאחר שבוע של חקר, בתום ארוחת הערב האחרונה של הנער לפני נסיעתו לארץ רחוקה, הודיעה הנערה לקבוצת הסטודנטים שהיא מרגישה מוכנה, שהיא רוצה סקס, שהיא מעוניינת להיחדר. היא עמדה לצידו של הנער אולם הזמינה את ידידו הבלונדיני והגבוה. ובשעה שנסע הנער לעיר הגדולה משם תיקח אותו הציפור הגדולה אל ארץ מולדתו, באותה השעה ממש פגשה הנערה את ידידו הארי למפגש אהבה. והנער היה מאושר.

* * *

סיפור אהבה

אני רוצה לתת ביטוי לאהבה שיש בי לשלישייה הזו – תמיר, עאידה ואני. יחד עשינו את קורס הארוס בינואר ואת קורס מנהיגי הקבוצות שהסתיים עכשיו. יחד נחשפנו לצדדים העמוקים והקיצוניים של הפרוייקט הזה (דברים שאין טעם לכתוב עליהם בבלוג פומבי אלא צריך לחוות כדי להבין או לקבל). יחד חשפנו את עצמנו – את החולשות, את הכעסים, את האלימות האצורה, את רגש הגאווה, וגם את הצדדים המוארים – את האמונה, את האהבה, את הפתיחות. יחד למדנו על הסיבות לשתיקתן של הנשים ועל אימת הפטריארכיה המקשה מלהראות את יצרן המיני ובמיוחד בגילאים הבוגרים. יחד השתאינו אל מול המורים והמורות שלנו שנחשפו בחולשותיהם, גמגומיהם, חוסר מודעותם. יחד שיחקנו כדור-עף וגילינו את סודות המשחק הפנימי, יחד ציירנו במכחולים את הסופה שבחוץ ושבנו, יחד חצינו גבולות במיניות שלנו, יחד צחקנו מבדיחות פנימיות (על השואה, על ישו, על השפה התמריאנית…). יחד הבנו את הצורך הדחוף בלקיחת אחריות – אישית, קהילתית וגלובלית.

אני מודה להם ולתקופה הזו של הביחד שהלחימה משהו בנפשנו ובגופנו קצת כמו מלחמה, אוי לדימוי, ולא כמו מחנה קיץ של תנועת הנוער שבו מתנשקים לראשונה אך לא מדברים על כך לאחר מכן, ובספטמבר, עם תחילת שנת הלימודים, העיניים חוששות להישיר מבט, ובדרך-כלל רק מתענגים לבד על זיכרון אהבת הקיץ הגדומה (יעני קטועה).

* * *

סיפור מולדת

אלך לים, אוכל פלאפל, טחינה וחומוס, אתייצב להפגנה, אשתכר עד לא ידע (בפורים הייתי עסוק מידי בלארגן את המסיבה), אנסה ליצור חללים של אמת עם חברים ותיקים, אשכב עם יוסי, אפתח את אטרף, אשתתף בקורס, בכנס ובסדנא של תמרה בשטחים, אסע עם המשפחה לנופש פסח בהר הנגב, ארסס גרפיטי הוקרה למרד הסטודנטים של מאי 1968, אפגוש את בני הדודים למפגש של התקרבות מחודשת, אבער את החמץ בארכיון הניירת שלי, אבדוק האם העין שלי בסדר, אבשל לשלושה א/נשים (ולא לחמישים), אנשק את כל התינוקות החדשים שנולדו בארבעת החודשים האחרונים (נעמה, עומר ו…?), אטייל עם חברה במדבר, אדבר על החירות שלי בליל הסדר, אתמוך בקהילה המתגבשת בארץ ובאלה המתעתדים להיות סטודנטים במונטה-סרו, אקפוץ למלא מצברים באדמאמא, אזרוק סוכריות בבר-מצווה של האחיין שלי, אכתוב חלומותיי בבקרים, אתבונן באיך אני מחוץ לשדה המודעות החזק והקהילתי, אודה על פלא חיי ואשאר פתוח להפתעות שיבואו.

הפוסט הזה נכתב ביום Wednesday, 26 בMarch 2008, בשעה 11:50, והוא שייך לנושא אהבה ומיניות , תמרה , מסעות . את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0‏. אפשר להגיב על הפוסט כאן בבלוג הזה, או לשלוח טראקבאק מבלוג אחר.‏