רייצ’ל וטניה - עדיין חיות
18/03/2008 - 23:57 מאת אורי אילון
שנה למותה של פרופ’ טניה ריינהרט.
חמש שנים למותה של רייצ’ל קורי.
יהי זכרן ברוך.
אני מדליק כאן נר בצורת מאמר מתוך הספר שכתבה טניה “שקרים על שלום” שהיתה לי הזכות לסייע בהוצאתו לאור:
למנהיגות הפוליטית של מחנה השלום הישראלי שנים של ניסיון בניתוב מרבית המתנגדים לכיבוש לדרך שימור הסטטוס-קוו. אלה הם האנשים שהטיפו במהלך שנות אוסלו שהכיבוש למעשה הסתיים, וכל מה שצריך הוא רק עוד כמה שנים של מו”מ. הם מומחים בשכנוע כל מי שמוכן להקשיב להם שהמלך אינו עירום, ושהבעיה היא רק בעיניים שלנו. אם הרוב הישראלי לא יעמוד על המשמר, מומחים אלה עלולים להצליח שוב.
אך לראשונה מאז אוסלו יש גם תנועת שלום ישראלית גדלה והולכת שאינה מצייתת עוד למנהיגים הפוליטיים של מחנה השלום. הגרעין הקשה שלה מורכב מקבוצות מחאה מקומיות רבות שנעשו פעילות מתחילת ההתקוממות. זהו גרעין השמאל הישראלי שלא התבלבל, והתנגד מיד לפאזה החדשה של הכיבוש. בין חבריו: יש גבול, התנועה פרופיל חדש, כביסה שחורה, קואליציית הנשים לשלום צודק, תעאיוש, גוש שלום, תנועת הסולידריות הבינלאומית, “אנרכיסטים נגד הגדר” ועוד…
עיקרון בסיסי המנחה את פעולתן של קבוצות אלה הוא שהתנועה למען השלום ונגד הכיבוש היא מאבק ישראלי-פלסטיני משותף. מן ההתחלה ארגנו הישראלים והפלסטינים יחד הפגנות שקטות, והושיטו ידיים זה לזה משני עברי המחסומים ונקודות הביקורת של צה”ל. בצד הפלסטיני נשמעים בהדרגה יותר ויותר קולות הקוראים לחזרה אל ההתקוממות העממית והאזרחית ולהתרחקות מהמאבק המזוין. ביניהם ניתן למנות את אוניברסיטת ביר זית וקולות רבים אחרים, הקוראים לתיאום עם פעילים ישראלים נגד הכיבוש, כמו בהתקוממות הקודמת.
בגולה הפלסטינית ניסח אדוארד סעיד מסר ברור ברוח זו. בכתבה שפורסמה במרץ 2001 הוא מצטט מדברי מנדלה: “מאבקם של השחורים בדרום אפריקה שבה את דמיונו וחלומותיו של העולם כולו, כי הוא סלל לחברה כולה – לרבות ללבנים, שנהנו מהאפרטהייד – את הדרך היחידה המאפשרת שמירה על ערכים הומניים בסיסיים”. המאבק הפלסטיני, לדברי סעיד, חייב להיות מבוסס על ההבנה שהעם היהודי כאן, וכאן יישאר. המאבק חייב לשאוף להסדר שיאפשר דו-קיום המבוסס על כבוד אנושי, הסדר ש”ישבה את דמיונו של העולם”.
במרץ 2001, בכפר רנטיס שבסמוך לטול-כרם, התבוננתי בהתפעמות בכמאתיים ישראלים – מנוער ועד זקן – ההורסים במו ידיהם את מחסום האדמה והאבן שהקים צה”ל. היה זה רק אחד מעשרות אירועים מסוג זה שהתקיימו מאז החל סבב הדיכוי הישראלי הנוכחי. האנשים ידעו שמיד לאחר שיעזבו את המקום יחזרו הדחפורים של צה”ל ויבנו מחדש את המחסום. ואף על פי כן, הם נראו מאושרים. הם ידעו שגם הם עוד ישובו. הם ישובו למען העתיד היחיד ששווה לחיות למענו – עתיד המבוסס על ערכים הומניים בסיסיים.
הפוסט הזה נכתב ביום Tuesday, 18 בMarch 2008,
בשעה 23:57,
והוא שייך לנושא טקסטים לא שלי
, הספדים ופרידות .
את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0.
אפשר להגיב על הפוסט כאן בבלוג הזה, או לשלוח טראקבאק מבלוג אחר.
Powered by FireStats
19/03/2008 בשעה 16:13
תגובה ללא תגובה (?):
האם אפשר לקבוע איתך ליום כיף יוגי?
שיבננדה - 10-12, וארוחת צהריים (טבעונית).
ימי שני ורביעי הם הימים הפנויים שלי.
21/03/2008 בשעה 13:53
פורים היום….
אז מה?…
לא יודע…
אבל אוליי זו הזדמנות עבורי ,לנסות ונהפוך הוא ,ולהיות לשם שינוי ,מתריס ובוטה..
ולומר שכל ‘פעילות השלום’ בארץ ,שאני מכיר,מלבד הפעילות המיוחדת שנובטת במרחב הקהילתי,היא אותו בולשיט ושקר.
מפני ,שגם אם נניח לדיון על המושג ‘התנגדות’,האם אמיתי יותר להעצים את האמת ,במקום להלחם בשקר,שבו כרגע אין בי אמירה ברורה.
הרי שכלפי המושג ‘כיבוש’ ,שמשומש בפי “פעילי השלום”..’מתנגדי הכיבוש’,אמירתי היא ברורה.
ההתייחסות שאני מכיר, היא רק לכיבוש ספיציפי אחד….כיבוש מדינת ישראל את אדמת פלשתין ותושביה.
ולא לכיבוש של מדינת ישראל את אדמת ישראל,בראותה עצמה בעלת האדמה.
ולא לכיבוש של מליוני פלסתינים וישראלים שרואים עצמם בעלים של חלקות אדמה “פרטיות”.
ולא לכיבוש המתוכנן של מדינת פלסתין את האדמה הייחידה באיזור, שטרם הכריז עליה, גוף אנושי ציבורי, בעלות.
ולא לכיבוש הפונדמנטלי ,של החברה הפלסטינית ,הצפוי ….
מה שמביא אותי למסקנה שמדובר בחבורת אנשים נקופי מצפון,
על מעשיהם ומעשי אחרים שהם מזוהים עימם….
הורים,חברים,שילטון…
וזו הדרך שבחרו להביע בה את כעסם על עצמם.
בשבילי עבודת שלום היא להנכיח מציאות של …
אדמה בת חורין מבעלות ,הן לאומית והן פרטית.
קולקטיבים בני חורין מבעלות שילטונית כלשהיא.
ברמת הפרט ,מחלת הבעלות אצל הפלסתינים עמוקה יותר מאשר אצל הישראלים,הן כלפי נשים והן כלפי שיטחי אדמה פרטיים.וסביר להניח משום כך ששילטון פלסטיני לאומי מדיני יהיה לוקה במחלות הבעלות באופן עמוק יותר ממדינת ישראל.למגינת האדמה ולמגינת תושביה.
וכאן תפילתי לפעילות שלום שפועלת ומתבטאת ,מתוך תפישה רחבה של מחלת הכיבוש.
פורים שמח ומבדח
22/03/2008 בשעה 11:18
מגיל מאוד צעיר נאבקתי למען השלום… עצם כתיבת המלים האלה במשפט אחד מעוררת בי גיחוך כעת ומוכיחה לי כמה זה טיפשי…
איך אפשר להיאבק למען שלום?!
ואיך אני יכולה להתלהב מלהיות חלק מארגונים למען השלום כשבתוכי ובתוך כל אחד ואחת מהחברים והחברות שפעלו לצדי, בערה מלחמה נוראית.
היינו אנשים כוחניים, אגרסיביים, צדקניים, גדושים במוסריות מזוייפת וצבועה.
אני היום לא משייכת את עצמי לשום ארגון.
אני חוקרת את האקטיביות השקטה שלי, את הפאסיביות היוצרת שלי.
אני מבקשת בדרכי שלי סליחה מאמא אדמה על שלרגע חשבתי שהיא שייכת לי או לכל אדם אחר… רק בגלל שככה הוא החליט.
לפעמים אני מהרהרת בשמות שלנו כעמים - ישראל ופלשתין.
ישראל מזכיר לי שררה, פלשתין מזכיר לי פלישה…
אני מאחלת לכולנו למצוא קודם כל שקט ושלום בתוכנו, גם אם זה נשמע כמו סיסמה… זה האתגר הגדול ביותר… ואולי מהמקום הזה נהיה באמת חכמים ונצליח לחולל שינוי.
23/03/2008 בשעה 13:38
אולי ‘פלסטין’ מזכיר לך ולאחרים פלישה כי אתם כותבים את זה בשגיאות כתיב פוליטיות? יש לכתוב פלסטין ולא פלשתין.
23/03/2008 בשעה 23:21
לקחתי כמה ימים כדי לא להגיב ממקום אימפולסיבי, רגזני, תגובתי. ובכל זאת - אני קורא את המילים של שרון שוב ומשהו בי מאבד סבלנות. התמיכה שאני יכול להציע לידידי שרון היא ללמוד את הנושא הפוליטי לעומקו. את ההיסטוריה ואת ההווה. להתוודע לעובדות ונתונים שנעלמו מעיניו (לא בגלל קוצר ראייה אלא מתוקף היותו אזרח ישראלי שגדל במשפחה-סביבה-חברה ציונית). ואחר-כך אולי לנסות לעשות “ונהפוך הוא” עם פלסטיני מעזה. ואחר-כך אולי לחזור לעצמו ולבדוק איזה “מחלות” דבקו בו. איפה הוא איננו מסוגל להשתלב במרחב קהילתי, איפה הוא רכושני כלפי נשים, איפה הוא איננו מודע למקום הפריבילגי שלו בלהיות חסר בית/אדמה/מדינה. איפה הוא אלים וכובש ואיפה הוא משקר.
האמירה שכל פעילות השלום בארץ (מלבד זו שלנו המתעתדת להקים כפר חקר מעורב וקהילתי) היא בולשיט ושקר - מעוררת בי את החשש הישן שהמסגרת שיצרנו מנוצלת לעיתים לשם תרפיה אישית המנותקת מהמטרות המקוריות של הפרוייקט הגדול הזה. מה שנקרא - בולשיט. הנה לינק למאמר על עמותת “זוכרות” שעושה עבודת שלום יצירתית, אמיצה ומעוררת השראה. הם אולי לא מצאו עדיין את הפתרון למלחמה בין המינים אבל נדמה לי שגם אנחנו לא. ובכל מקרה, יש מה ללמוד מהידע ומהדרך שלהם:
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/711/743.html
23/03/2008 בשעה 23:39
ולחגית - נדמה לי שאני לא מכיר אותך. אז נעים מאוד וברוכה הבאה.
גם אני הייתי כוחני, אגרסיבי, צדקני, גדוש במוסריות מזוייפת וצבועה. במידה מסויימת עדיין. גם אני מאחל לכולנו למצוא שקט ושלום בתוכנו. אבל איך? אחת הדרכים שלי להתמרה של הכוחות שפועלים בי היא פעילות פוליטית המתקיימת במציאות הממשית, הבוערת, החונקת. זו שלא מאפשרת למוהנד מנבלוס (שכם) למצוא שקט ושלום בתוכו בגלל אימת הפלישה הצבאית, תסכול המחסום, הדיכוי, האפליה, והשכול המתמשך.
ולסיום - אני מביע את התסכול שלי מהחברים האקטיביסטים-פוליטיים-מודעים שלי שקוראים תגובות כאלה ומתעצלים לענות. התשובות הן חשובות לא כדי ליצור שוויון בטוקבקים של וואי-נט אלא כדי לייצר דיאלוג שעשוי להיות התחלה של שינוי.
24/03/2008 בשעה 01:08
היי אורי
לדעתי היום אני בקיצוניות השנייה… אני מרוכזת יותר בעצמי, ולא מתוך אנוכיות - אלא כי אני חייבת לרפא קודם כל המון דברים פצועים בפנים… בשביל שיהיו לי אנרגיות, ממקום שקט ובריא יותר, להמשיך וליצור שינוי בחוץ.
ואני לפעמים בושה ונכלמת שאני לא מעודכנת כמעט במה שקורה… פוליטית וגם חברתית… אבל זה מחיר שכרגע אני משלמת למען הריפוי האישי שלי.
דרך אגב, אני חגית שכתבה לך גם באותיות ח.מ. בפוסט ‘אמת זה סקסי’ וגם זאת שכתבת לה תשובה לגבי הסופשבוע של תמרה. אם התפרצתי כאן לדלת סגורה או למרחב אינטימי, אנא עדכן אותי… תודה.
תשובה ליוסי -
אני מקבלת את טיעונך! יחד עם זאת, למיטב ידיעתי, המלה פלסטיין היא לועזית ולכן לא בהכרח חשוב בעברית עם איזה אותיות היא נכתבת. יכול מאוד להיות שאני טועה, כמובן…
יש לך מושג מהיכן הגיע השם פלסטין? או פלשתין? מה מקורה? שוחחתי על כך פעם עם חברה פלסטינית והיא אמרה שנראה לה דווקא הגיוני שהשם נגזר מהמלה פלישתים בתנ”ך/היסטוריה, היא גם הסכימה ששני העמים זקוקים לשינוי מהותי של השם/שמות בשביל לחוות ריפוי והתמרה.
אולי אני בורה ואודה אם תאיר את עיניי, אבל מהמעט שאני יודעת, השם פלסטיין ניתן לאזור הזה על ידי הבריטים והוא אומץ על ידי ילידי המקום.
סליחה אם פגעתי ברגשות של מישהו/י בכך שכתבתי מה שהרגשתי ברגע מסוים… זאת ממש לא הייתה הכוונה… ליל מנוחה
25/03/2008 בשעה 20:31
אכן אורי יקר …יש בי אהבה לאנרגיית העשייה שבוערת בעצמותיך כאור…
ויש בי אהבה לכל צעד מכל כיוון שתומך ומקרב את השלום להיות נוכח עליי אדמות…
ויש בי אמון שעצם הרצון בכך עושה את שלו…
ויש בי שמחה לדעת שיש אנשים שאוהבים להתחכך בחומר ולעצב בו תצורות חדשות…כמוך
ויש בי תקווה ורצון להיות בוחר באמת, שבי ובחוץ…
ולתת לשקר ,שבי ובחוץ, לגווע מחוסר יחס…
וטרם הגעתי לשם…
מתחת למסכת השלום שעל פניי…שיכבת כעס ,ומלחמות שוכנות בתוכי…
ואותן הינני פוגש בחוץ…
כאלו של שוחרי מלחמה ,וכאלו של שוחרי שלום…
ואמת היא, שהחיבור שבי עם פעילות השלום, של הקבוצה המתגבשת לקהילה,ושל תמרה,מגיע מהמקום של התרפייה האישית…
לפחות כרגע, המרחב האישי הוא מרחב הפעולה אצלי…שבאמונתי מהדהד אל מרחבי היקום כולו..
ובזאת, אביע התנצלות אם השתמשתי במרחב האישי שלך ,לשיחרור כעסיי ולרווחתי,….למורת רוחך.
שכן ברור לי שפעילות השלום שהנני מכיר,היא רק מה שהנני מכיר…
דרך מישקפי מצב תודעתי …
וברורה לי ההבחנה בין ‘פועלי שלום’ שעצם רצונם בשלום עושה אותם לכאלה..
לבין ‘פעילות שלום’ שפעמים נובעת ממקום מרצה…או מצתדק..
וגם ברור לי שכל אנרגייה כעוסה מתריסה ובוטה ,כפי שהבאתי כאן בפורים הזה,ראוייה לשיחרור רק בערמת הקומפוט,לשם טרנספורמציה,כמו בפורום.
ועם זאת..
תרשה לי גם לשמוח..
אם יחד עם זאת, יש בך שמחה..
על כך ששחרור החרא שבי,
עודד את שחרור החרא שבך,
לצאת לאור..
והלוואי את שנינו לצאת לחירות בחג אביב שמח
מתגעגע
אוהב אותך מאד.
26/03/2008 בשעה 09:44
לא יודע מה המקור של השם פלסטין (תיכף הולך לברר באינטרנט) אבל בערבית הוא נכתב באותיות המקבילות ל-ס ו-ט בעברית ולא באלו המקבילות ל-ש ו-ת.