הזכות לעצלות
18/03/2008 - 00:03 מאת אורי אילון
פעם חלמתי להיות בדואי. להפוך את החופשות המוקצבות בסיני לדרך חיים, לוותר על העבודה היומיומית ועל האחיזה בקרקע ולהתמכר לתענוגות המדבר והים ולחיי הנוודות המורים פשוט ללכת לאיפה שטוב לנו. הוגה הדעות פול לפארג הוא אמנם יהודי שנולד בקובה וחי בצרפת אבל למעשה הוא בדואי. הבדואי המרקסיסט הראשון
הרעיון שבבסיס הספר הוא זר לשיח החברתי בישראל הנלחם על “הזכות לעבוד”, ואולי דווקא בשל כך אין אקטואלי ורלוונטי ממנו. פול לפארג טוען כי הזכות לעבוד רומסת את זכותו של האדם לחירות ולמימוש עצמי ומביאה להתנוונות אינטלקטואלית. העבודה בשכר היא גלגולה של העבדות, וככזו היא ממכנת, משעבדת ומנצלת את העובדים ומעשירה את המנהלים, את העשירים ואת הבורגנות. העצלות לעומת זאת מבורכת שכן היא מאפשרת לאדם לממש באמת את יכולותיו (ללא תיווך של מעביד) ותשוקותיו (ללא שיקולי שכר ורווח). לכן מטיף לפארג למעבר ליום עבודה בן 3 שעות בלבד, ומיישב את הבעיה הכלכלית שתיווצר כביכול בעזרת ריסון ייצור היתר (המביא לעודפי סחורה) ומיתון צריכת הפרולטריון (הלא היא תרבות הצריכה).
אם העבודה היא האל הרע, המצאת המכונה מתוארת בספר כאל הטוב שיפדה את האדם מהמלאכות הבזויות ויעניק לכל הברואים המון שעות פנאי כדי להשתכר ולהזדיין. לכאורה ערכים בורגניים שפלים, אך לפארג מוקיע את הבורגנות על שזנחה את מימוש התשוקות והעניקה את השחרור מהעמל למתי מעט. גם מהפרולטריון שמכר את נשמתו לתחרות הקפיטליסטית הוא אינו חוסך שבטו ומתארו כעדר כבשים מנוונות הצועד בשמחה אל הטבח הכלכלי והרוחני. הפרולטריון הוא זה שנלחם בתום המהפכה הצרפתית על הזכות לעבוד 12 שעות ביממה, והוא זה שטבע את הסיסמא האכזרית: “מי שלא עובד – לא אוכל!”. שלא יתפלא כעת כשבטנו מקרקרת.
אך שעות הפנאי שיצרו המכונות לא נוצלו למימוש צרכים רוחניים או לשקידה על המהפכה המיוחלת, והשעבוד נמשך באמצעים שונים גם בסיום הקטיף, מחוץ למפעל או אחרי המשרד. מאז ועד היום נראה כי המדינה הקפיטליסטית משתמשת בהעדר הביטחון הכלכלי-חברתי כדלק למחייתה, ושומרת שהחרדה מאובדן הפרנסה תהיה חזקה יותר משאיפתו הבסיסית של האדם לממש עצמו ולעסוק בדבר מה פרודוקטיבי. האזרח נותר עם התשוקה החולנית לעבוד, שהיא פרי הטפותיהם של הכלכלנים, אנשי המוסר והכמרים (בניגוד לרבנים שנראה שכבר קראו את הספר והשתכנעו). אלה הרחיקו אותנו מאריסטו ואזרחי יוון העתיקה שידעו להתענג באמת ואף אחד לא יכול לחלוק על תרומתם לתרבות, למדע ולהיסטוריה האנושית.
בגיל 69 התאבד לפארג יחד עם אשתו (בתו של קארל מרקס), לפני שהזִיקנה תגזול ממנו את “שמחת החיים ותענוגות הקיום” כפי שניסח זאת במכתב הפרידה. הזכות לעצלות נחשבת במקומותינו ללא פחות בזויה מאשר הזכות למות. זו כמו זו נתפסת כמנת חלקם של התבוסתנים. נתיר לבדואים שלא יעבדו ולפילוסופים המשוגעים שיקצרו את חייהם בשל שיקולי איכות חיים, ונמשיך אנחנו להשתתף בתחרות שלא בחרנו בה ושבוודאי לא ננצח בה.
* * *
ביקורת על הספר בהארץ
כתבה היסטורית בגלריה (שץ מבריק כהרגלו ופרס מיוחד למי שיזהה מי זה א’)
לינק לספרייה החופשית בה מסתובב עותק חופשי של הספר
הפוסט הזה נכתב ביום Tuesday, 18 בMarch 2008,
בשעה 00:03,
והוא שייך לנושא אנרכיזם ואקטיביזם
, היסטוריה .
את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0.
אפשר להגיב על הפוסט כאן בבלוג הזה, או לשלוח טראקבאק מבלוג אחר.
Powered by FireStats
18/03/2008 בשעה 09:24
אי אפשר שלא להגיב לפוסט הזהץ
כתבת:
“העבודה בשכר היא גלגולה של העבדות, וככזו היא ממכנת, משעבדת ומנצלת את העובדים ומעשירה את המנהלים, את העשירים ואת הבורגנות. ”
ומה אם העבודה בשכר שלך היא בדיוק מה שהיית עושה גם אם כבר גמרת את המשכנתא ויש כבר כמה גרושים בבנק, גם בגלל שהיא מאתגרת, מעניינת, ומשלבת עבודה עם אנשים מבריקים?
כתבת:
“לכן מטיף לפארג למעבר ליום עבודה בן 3 שעות בלבד”
זה יכול להיות נחמד.יחד עם זאת, כאשר לא כולם מסביבך עברו ליום עבודה שכזה, די קשה לקבל עבודה אחראית ומאתגרת. תראה מה קורה למי שרוצה לרדת ל-60%-80% משרה. אין ספק שהוא לא יהיה בלב העניינים (דווקא בעבודה האחרונה שלי זה לא נכון, כלומר אני סותר את עצמי, אבל אני חושב שהעבודה האחרונה שלי היא החריגה)
כתבת:
“בגיל 69 התאבד לפארג יחד עם אשתו (בתו של קארל מרקס), לפני שהזִיקנה תגזול ממנו את “שמחת החיים ותענוגות הקיום” ”
לא מזמן דפנה קראה ספר על שמחת החיים של אנשים זקנים (ואני מתכוון לזקנים ממש). כלומר לא כל זקנה גוזלת מהאדם את שמחת החיים ותענוגות הקיום. כנראה ששמחת החיים של לפראג ואשתו נגמרו הרבה לפני גיל הזקנה, או שגיל הזקנה הקדים אצלם.
א’ כתב (מי זה בדיוק):
“המחשבה מה יהיה בגיל 65 תוקפת אותי לא מעט ומקפיאה את דמי. איך אשלח את הילדים שלי לאוניברסיטה”
האם עדיין?
תרגיש טוב,
גלעד
18/03/2008 בשעה 15:21
אורי, אתה היית צריך לדעת שבדואים עובדים הרבה יותר קשה מרוב התלאביבים. זה פשוט הראייה הקולוניאליסטית שלך שמציבה אותם כ”עצלנים”, גם אם אתה טוען שזה עניין חיובי
לתאוריה של לפארג יש המון מעריצים פה, בעיקר בגלל שבעזרת מדיניות הרווחה (שמצטמצמת לאיטה) ניתן עדיין להיות חסר-עבודה ומרוצה למדי. מאז כניסתי לשוק העבודה הגרמני (פעם ראשונה לעבוד תחת הירארכיה ושעות עבודה קבועות) אני חייב לומר שגם אני נוטה לרדת ממירוץ העכברים המזעזע ופשוט לרצות לשדוד בנק.
איחולי בריאות ואושר
18/03/2008 בשעה 16:00
גלעד - דמיין שכל האתגר, העניין, והאנשים המבריקים שאתה מתאר היו מנוצלים לטובת מטרה נעלה יותר מהקטנת מכשירים סלולוריים, כמו למשל לטובת הפסקת האלימות על פני כדור הארץ (וזו בהחלט יכולה להיות עבודה אחראית ומאתגרת לשלוש שעות ביום). כל עוד נהיה משועבדים לרעיון הרווח וההפסד שעומד בבסיס העבודה בשכר נהיה לכודים גם במטריקס הישן של פטריארכיה מדכאת…
המחשבה מה יהיה בגיל 65 בהחלט כבר לא מקפיאה את דמי. אני שואב השראה מהמבוגרים (זקנים) כאן בקהילה בה אני חי ונרגע. הטיפול בילדים ובמבוגרים אלה שתי משימות חשובות במיוחד לקהילה שאמורה להחליף את מוסד המשפחה המסורתית.
יוסק’לה - אתה צודק לגבי רוב הבדואים ובכל זאת יש סוג “עצלות” מסויימת שאני למדתי (כקולוניאליסט) מהבדואים בסיני. החופש לא לעשות או לדבר כל הזמן, תפיסת זמן גמישה והיכולת לזרום עם מה שיש בהווה.
לגבי הבנק - נראה לי שעם כל הניירות שתשדוד תוכל לעשות המון קומפוסט.
אני, לכל המתעניינות, מרגיש מצויין. העין מחלימה והראייה משתפרת כל יום.
18/03/2008 בשעה 18:24
מה שאתה מתאר, אם נכנסים לשורש העצלות לעומת הפעלתנות - הוא המפגש בין הפאסיבי לאקטיבי. או בין היסוד הנקבי והיסוד הזכרי שבעולם. מן הסתם בחברה שבה אנו חיים המאופיינת בדומיננטיות גברית (פאטריכאליות) האקטיביות נתפסת כערך עליון. והפאסיביות מגונה. בעולם מתוקן יש חיבור פורה בין שתי האיכויות. אין צורך להתמכר לפאסיביות, ואין צורך להתמכר לאקטיביות. האקטיביות נולדת מתוך התבוננות פאסיבית שקטה, ואז היא מגיעה למלוא עוצמתה, ואחריה יכולה לבוא מנוחה נינוחה ושיבה אל המקום השקט והדומם ואז שוב עשייה.
לפעמים הדינמיקה הזאת היא על פני השבוע - (כמו ההבדל בין ימי חול ליום השבת)
לפעמים בתוך שעות היום
ולפעמים בתקופות בחיים (כמו המעבר לשנת התבוננות שלקחתי שאחריה באה הרבה עשייה).
לגבי התאבדות - אשר נובעת מחוסר רצון להתמודד עם הזיקנה והשלכותיה, הייתי מציעה להתבונן עמוק יותר. דווקא בזיקנה האיכות הפאסיבית שליטה, לפעמים מתוך אילוץ, כך שאין יכולת לזוז ולפעול עם אנרגיה כמו של הצעירים. ואז ההכרות המוקדמת עם האיכות הפאסיבית השקטה והמתבוננת יכולה דווקא לעזור, ולאפשר את האיכות של זקני השבט אשר חכמתם העצלות העמוקה.
מעניין להתבונן גם על ההבדל בין בחירה בפאסיביות לבין פאסיביות כפויה. בחירה בפאסיביות, מאפשרת להנות מהשקט ומזרימת הזמן, לעומתה פאסיביות כפויה (בדומה למצב של חוסר מציאת עבודה) גורמת למצב של אנרגיה תקועה.
מעניין אותי איך מגיעים למצב של איזון והרמוניה בין האיכויות. אנחנו עוד רחוקים מאד משם. כחברה. כבודדים. רובנו או עמוסים מדי בעבודה, או מרוקנים מדי מנתיבים לתיעול האנרגיה שלנו.
איך היית מתאר סדר יום/שנה/ שבוע של קהילה שמאזנת בין האכויות?
19/03/2008 בשעה 07:45
כתבת:
“גלעד - דמיין שכל האתגר, העניין, והאנשים המבריקים שאתה מתאר היו מנוצלים לטובת מטרה נעלה יותר מהקטנת מכשירים סלולוריים, כמו למשל לטובת הפסקת האלימות על פני כדור הארץ (וזו בהחלט יכולה להיות עבודה אחראית ומאתגרת לשלוש שעות ביום). כל עוד נהיה משועבדים לרעיון הרווח וההפסד שעומד בבסיס העבודה בשכר נהיה לכודים גם במטריקס הישן של פטריארכיה מדכאת…”
אני יכול לדמיין עד מחר עולם אוטופי, אבל כשאני פוקח את עיני, אני רואה את העולם שאני משליך. אני משליך אותו כזה, שבו אין אנשים מבריקים שעוסקים בהפסקת האלימות אלא בהקטנת טלפונים.
דרך אגב, הקטנת הטלפונים מאפשרת את המדיום שבו אני ואתה מדברים (אינטרנט). ללא העבודה הזו התקשורת, שהיא הבסיס לדעתי למהפכה הבאה (מהפכת המידע הקודמת היתה המעבר לדפוס), לא היתה מתאפשרת, כלומר לדעתי (ואת זה ימים יגידו) הכפר הגלובלי במובן הטוב של המילה (קירוה לבבות בין אנשים) יתאפשר בזכות הטכנולוגיה שאני ושכמותי מפתחים.
אתה יכול עד מחר לכתוב לי על מטריקס אבל זה לא משרת כלום, כי טבע המטריקס הוא שהאנשים הרגילים לא יודעים שהם במטריקס. בשבילם (ובשבילי) המטריקס הוא החיים.
בראייה שלי, גם אתה שבוי במטריקס, שהוא שונה עד מאוד מהמטריקס שלי, כלומר גם אתה משליך את עולמך. אתה יכול לקרוא למטריקס שלי (ואכן כך אתה קורא לו) ‘פטריארכיה מדכאת’, ואני יכול לקרוא למטריקס שלך ‘עולם העצלים’ (ככותרת הפוסט).
בשני השמות יש שיפוטיות ותיוגיות.
לא מזמן קראתי ספר ושמו ‘להרבות טוב בעולם’ של אסתר פלד. (ציטוט של הרב קוק דרך אגב)
http://www.resling.co.il/book.asp?book_id=365
אני חושב שלהרבות טוב בעולם יכולה להיות מטרה ראויה, ללא תיוגים, בין אם אתה במטריקס העצלים, ובין אם אתה במטריקס פטריארכי מדכא. למשל, במטריקס העצלים, גם אם אתה אוכל דגים, אתה יכול להוות השראה לאחרים באמצעות ראייה חודרת והכוונת האחר שמסכים לקבל אותך כמכווין.
מה שלמדתי בזמן האחרון שניתן להרבות טוב לעולם בכל מטריקס.
שמח לראות שאתה מרגיש טוב (יותר),
אחיך.
20/03/2008 בשעה 00:09
הי אורי,
פוסט מצוין, אני מזדהה לגמרי עם הרעיונות האלה (חוץ מהקטע המוזר של ההתאבדות).
מכיר את הספר How to be Idle?
http://idler.co.uk/books/how-to-be-idle
זה ספר חביב מאוד שעוסק באותם רעיונות.
(יש בו פרק שלם על דייג, שאמור להיות תחביב הולם לבטלנים לפי הספר. אני אישית פשוט דילגתי עליו).
נראה לי שרצוי שלא להיכנס למלכודת של נסיונות להעביר את צורת החיים הזאת מהפרט אל הכלל (אני מתכוונת לשאלות בסגנון “מה יקרה אם כולם יחיו ככה?”). צורת חיים כזאת לא מתאימה לכל אחת, אבל חשוב להעלות אותה בתור אופציה ולאתגר את ההגמוניה המחשבתית של הקפיטליזם. משימה לא קלה בכלל.
יש עוד נקודה, שמתקשרת לגב הכלכלי שאדם צריך כדי לצאת ממרוץ העכברים - על פניו זה נשמע אבסורדי שדוקא דרך חיים יותר פשוטה ויותר זולה דורשת את הפריבילגיה של בסיס כלכלי, אבל אני לא מכירה וגם קשה לי לדמיין אנשים שאין להם בסיס כזה ואזרו אומץ לעשות שינוי ולוותר על הכנסה קבועה, גם אם היא מושגת בתנאי עבדות מודרנית. זאת שאלה פתוחה אצלי, אין לי שום מסקנות לגביה, אבל אני אשמח לשמוע תובנות
טל
24/03/2008 בשעה 00:28
לאחותי - ואולי החשיבה שהיסוד הנקבי הוא פאסיבי הושרשה בתודעתנו על-ידי הפטריארכיה?
קהילה שמאזנת בין האיכויות? קטונתי. אני יכול לספר שתמרה עכשיו עוברים לשלב יותר פעלתני ויצרני. בהשראת קהילת דמנהור (שבאיטליה) הכיוון כרגע הוא יותר עבודה במטרה להגיע לעצמאות כלכלית (כולל מכירת מזכרות כמו כוסות, פוסטרים ומי מעיין מתמרה!) ופחות העמקה קולקטיבית בלימוד.
חוסר היכולת לחיות חיי זיקנה ראויים (וזו גם תשובה לתמיהה של טל) קשורה בעיניי להעדרה של קהילה תומכת. ברור, שבאורח חיים בריא אין סיבה להתאבדות. אבל אם אני מסתכל סביבי (מזכיר את הטקסט של אמא על סבתא יפה וגם את קללות הזיקנה של סבתא פאני) אני רואה שהמסטיק הזה - נמתח לעיתים קרובות באופן כפוי, מפחד המוות ולא מחדוות החיים.
לאחי - לא הבנתי מה זה “העולם שאני משליך”. אתה היוצר של העולם הזה או הוא יוצר אותך?
האינטרנט נוצר כדי לשרת את הצבא האמריקאי. ראשיתו הנשק הגרעיני לעומת זאת בגילוי פיזיקלי יצירתי. כמו שאמר מורנו ורבנו - הכוונה היא הקובעת. האם הכוונה של החברה בה אתה עובד היא להתכונן למהפכה הבאה? האם החייל האמריקאי שמרבה טוב בעולם המטריקס שלו, כלומר, מחסל אזרחים עיראקים, אכן “מרבה טוב”?
טל - נעים מאוד. האם אנחנו מכירות?
ומה יקרה אם כולם יחיו ככה? אני דווקא מעוניין להעביר אל הכלל. לא לכפות על היצרן עצלנות אבל לצמצם את העבודה בשכר ככל האפשר, ובזמן החופשי - כל אחת תעשה מה שבראש שלה. כתיבת מאמרים, גינון ובנייה (מבוץ) הם דברים שא/נשים עושים בכסף ואני מוצא את עצמי עושה אותם בחדווה גדולה בחינם. פראייר.
שאלת הפריבילגיה שבלא לעבוד/ לאכול מהזבל/ לחיות בבית נטוש - מעסיקה גם אותי וגם אצלי היא שאלה פתוחה, שלא מונעת ממני להמשיך לדמיין את הפועלים, המדוכאים, העניים, הפלסטינים, המזרחיים… קמים ויוצאים ממרוץ העכברים. אין תובנה חדשה. לא בשעה כזאת. בארץ חמסין עכשיו ולי קופאות כפות רגליים.
26/03/2008 בשעה 23:47
אנחנו מכירות מהסלון