עין ייאוש כלל בעולם
13/03/2008 - 22:33 מאת אורי אילון
“אני אהיה הכוכב של הקורס הזה. אוכיח לכולם שאני ראוי להיות כאן יחד עם כל הוותיקים המנוסים והחכמים… אצלול ללא פחד אל תהומות האופל שלי ואזמין לפגישות מיניות את כל אלה שלא העזתי להזמין עד כה. אהיה אמיץ. אהיה גיבור. אהיה מחובר לגמרי להשגחה העליונה שתוביל אותי בבטחה בלונה-פארק של החיים האלה”.
חמישה ימים עברו ועדיין לא ממש נכנסתי לפורום. דילון שואל מי רוצה לקפוץ אל מרכז המעגל. אני קם יחד עם עוד שמונה אמיצים. במקום לבחור מי יהיה ראשון הוא מציע שכולנו נתחיל ביחד. כל אחד מופיע במקביל. אני נוגע בקצוות האנרגיה שלי במאמץ להרשים ולשכנע שאני הראוי להתחיל. אני מסתובב בין שאר המופיעים הרעשניים ומדבר בעברית (רק אלוהים מקשיב) על ההבדל בין הישרדות (לתת מראות לאחרים, לקרוא ציטוטים בשולחן הקריאה, להשתתף בשיחה בסאונה, לצייר ציור כאוטי בסופה ולהצטיין במשחק הכדור-עף) לצלילה למים העמוקים. אני משתף לגבי התסכול שלי מחוסר מציאת הצד האפל שבי, ומחפש אותו באופן סמלי מתחת לשטיח ומתחת לחצאיות מזדמנות.
בעודי מזדחל על הרצפה, שולח את ידי לחפינה סמלית של ישבנה של קייט (ללא חצאית כמובן) היא מסתובבת וברכה השמאלית פוגשת את עיני הימנית. אני מתרסק. קייט נבחרת לפתוח את הפורום. אני נותן לה מראה אוהבת עם עין אחת ויוצא החוצה לאמוד נזקים. העין צורבת, נפוחה, אדומה ודומעת. שמונה חודשים לאחר ניתוח הלייזר להסרת משקפיים הקרנית שלי נפתחת. איזה פחד.
שלושה ימים לאחר מכן אני שוכב במיטה והראייה עדיין מטושטשת. הרופא בבית החולים אמר שהכל ישתפר לאחר שאסיר את התחבושת, אבל זה רק הדרדר. מה שנקרא - לא רואה ממטר. בלילה אני חולם שאני מתבקש לשרוף את עצמי.
“למה הגעתי לכאן בכלל? את חופש הבחירה שלי הפקרתי לטובת יד נעלמה שמחליטה בשבילי מתי אשוב לישראל והאם אלך לראות רופא עיניים או לא. דיטר דום מדבר גבוהה גבוהה על החובה המוסרית לשים קץ לטבח הדגים אבל אוכל בעצמו דגים. איזו צביעות. והוא, שכתביו נטחנים כאן עד דק, עוד דורש שאשרוף את עצמי באופן סימבולי, כלומר- שאפסיק להזדהות עם כל מה שהייתי עד כה”.
באחד מרגעי התחתית אני שוקל האם לחזור לחיי הקודמים. אני מנסה להיזכר בהנאה, בסיפוק או במטרה, ומתקשה למצוא חדווה במפת הדרכים הישנה שבין תל-אביב לאדמאמא. אני משתעשע בחלום הישן של מטייל בודד שעובר בין כפרים, ערים, יבשות וקהילות, מלקט תובנות ומפזר סיפורים. אבל מגלה בכאב שההילה ההירואית של המטייל התמידי נובעת בעצם מבדידותו. הוא עצמאי, נועז והרפתקן ואפילו יוצר לעיתים קשרים עמוקים ומשמעותיים, אבל תמיד ממשיך הלאה. לבדו. ואת הלבד הזה אני כבר מכיר.
אם כן, אפילו “פלאן בי” הסודית שלי קרסה. אין בעצם לאן ללכת. ייאוש. דמעות של יובש בעין מתערבבות בדמעות של לב שבור. מאז שהגעתי לכאן לא הייתי עצוב ככה. הכי עצוב שאני שוכח שיש סיכוי שכל הסרט הזה קשור לעובדה שהראייה שלי (איזה חוש מופלא זה!) בסכנה ומאשים את העולם בכאבי.
אני חוזר לבדי מהרצאה של הגורו שאוכל דגים. עשרים דקות על “תיאוריית הגוספל” (האם זה חזרה לנצרות ומה זה בכלל?) למענן טלטלתי את גופי הסדוק מהמיטה בקור שלפני הזריחה. מתוך אקט של ייאוש אני פונה לריקו ולאיריס שצועדים לפניי ואומר: “אני צריך עזרה!”. והיא באה. העזרה. איריס מקשיבה בחיוך ומספרת שפעם נכנס לה מקל לעין ובמשך שבועיים-שלושה לא הצליחה לראות כראוי. הלחץ שלי נמוג מיד. המכשפה המדהימה הזו פותחת לי את הדלת לארון התרופות שלה שהוא חדר עמוס בצנצנות צמחים מיובשים, ושולפת צמח שנקרא “שמור על העין” בשפה עתיקה. אני מתמכר לקומפרסים ממנו ולאט לאט מתחיל לזהות את האותיות במסך המחשב (בגודל פונט 14 ומעלה).
מכאן באות רצף של תובנות שהן פרי או בציר של שלושת החודשים שלי כאן. של החוויות הטובות והרעות, של התהליך האישי והקולקטיבי, של הלימוד היומיומי והתיאורטי. אני מביא אותן בקצרה כתזכורות לעצמי לעתיד לבוא לטובה.
תוכנית ב’ - לא, אינני מוכן לוותר עוד על ההעמקה, ההתחייבות ההדדית וההמשכיות. אני מודע לכך שקל לי לעבור מקהילה לקהילה - להרשים וליהנות, אבל אני בוחר בהתמודדות רציפה עם קהילה שמכירה את השטיקים שלי, שלא מוותרת לי, שמכריחה אותי לצמוח. ובשביל זה צריך גם שורשים ולא רק לנדוד כמו הרוח. ודווקא העובדה שאין לי אלטרנטיבה ראויה ממלאת אותי בסיפוק. כן, אני במקום הנכון עבורי, וגם כשקשה המודעות שלי מתחדדת. כאן אני במימוש המקסימלי של עצמי בשירות המטרה העליונה של חיי: לשנות את העולם. לטובה. לשלום.
גוספל הוא הרעיון או מבנה החיים שהעולם בבסיסו שואף לריפוי - עין פצועה שמחלימה מעצמה, דבורה שבאופן טבעי הולכת את הפרח, עכביש שמחובר לאינטליגנציה גבוהה שמסוגלת לחשוב על צורת קורי העכביש המתוחכמת. תמרה היא חלל מוגן להתאמן על האמונה שבריפוי. אין כאן סכנה לחיים, ולכן אין סיבה ממשית לפחד. הסביבה הרגועה והמגנה מאפשרת לראות גם את החולי והמוות כחלק מהחיים, מהטבע או מהבריאה, אבל לא את הפחד. רייצ’ל קורי לא פחדה מהבולדוזר שדרס אותה וישו לא פחד מעונש הצליבה. לחיות בחיים ללא פחד מוות זוהי פריבילגיה שהיא למעשה חובת אמונה שהיא למעשה חובת עשייה.
“מערכת יחסים” – מתחילה כשאני יוצר תלות בין האושר או השלמות שלי לאדם אחר. זה יכול להיות אהוב, הורים, מנהיגים, חברים או חפצים. לחשוב שאדם אחד יכול למלא אותי ולא היצירה כולה – יוביל תמיד לקטסטרופה, להאשמה בלתי פוסקת לגבי העדר האושר שלי. לכן עולם המבוסס על “מערכות יחסים” הוא עולם שמותיר את בני-האדם בודדים. לפעמים, דווקא מתוך קשר (עם אהוב, ילדים, הבריאה…) המקום הבודד ננגע ומתוכו נובטת מודעות לבדידות ולניכור (שמכוסים בדרך-כלל בטלוויזיה, קריירה, ספורט, אלכוהול וכו’…).
אבולוציה – האם התינוק היה בוכה אם היתה לו המודעות שהכאב בפה שלו נובע מצמיחת השניים שישרתו אותו לדיבור לאכילה ולסקס? השינוי (המכאיב לעיתים) מאהבה רכושנית לאהבה חופשית מפחדים (או מחברה פטריאכלית לחברה לא אלימה) - הוא פונקציונאלי לי באופן אישי, אבל הוא גם חלק ממערכת חברתית חדשה שהיא בגדר מהפכה. ומעבר לכך, זוהי אבולוציה של ממש בתולדות המין האנושי (דוגמת המצאת השפה, החקלאות, התחבורה, תקשורת המונים…). אפשר להתחיל לדמיין את השלב האבולוציוני הבא שישלב חומר ורוח, אנושות וקדושה ואפשר גם לראות את ההכרח ביתד רוחני בבואנו לשחרר את האהבה מהפחד.
אלוהים וקהילה - אלוהים קיימת בין א/נשים או שאיננה קיימת. שורשה של חוסר האמונה שלי נמצא בחוסר האמונה בבני-אדם, ולכן אני צריך קהילה המאפשרת בניית אמון כדי לפתוח את הצינורות שלי לאלוהים. רק אמון ללא תנאים בין א/נשים מאפשר חופש מוחלט (פוליטי, מחשבתי, חברתי, רוחני, מיני…). אם אני נטוע בקהילה סולידרית האלוהים עצמה היא סולידרית, והמפתח לסולידריות הוא לצאת מהמחשבה הפרטית בדמות “זו הדרמה שלי סביב הרגשות שלי” ולהבין את מקומי בתוך הדפוסים שדבקו בחברה האנושית כולה. התובנה הגלובאלית הזו לא מאפשרת לי לצלול לרחמים עצמיים.
מבחן הזרוע - אני מודה לאפשרות להודות שאינני יודע ולעשות ניסיונות להתחבר לכוח עליון שיודע טוב ממני מה טוב עבורי ועבור העולם. לעלות על טיסה במחשבה שיכול להיות שלצדי יישב אדם שישנה את חיי או שאני אשנה את חייו – נראה לי הרבה יותר מרגש ונכון. כשהחלטתי לשאול את הזרוע לגבי תאריך החזרה שלי לארץ זו בדיוק הגישה החדשה שבה זכיתי כלפי העולם: פתיחות אמיתית להפתעות ואמון מחודש בדרך (שהיא חכמה מההולך בה). והרי כל פגישה, אירוע או החלטה יכולה להיות טיסה שכזו.
דילון (דיטר דום) - גם תמיר הביע חוסר אמון בגורו שמנחה את הקורס כשנכנס לפורום הראשון שלו. התגובה של דילון היתה כל-כך חכמה ומדוייקת שהאמון נבנה מיד. הוא אולי אוכל דגים אבל הידע שלו בכל הקשור לדינמיקה קבוצתית ולהתפתחותו של היחיד בקהילה – מעורר השראה. יש לו את היכולת הנדירה לראות תמיד את האני העליון (המנותק מתגובתיות, השלכות ו”מערכות יחסים”) של זה העומד מולו ובכך לחבר את הזולת לאמת שלו. לפעמים זה לא קל (להסתכל במראה), אבל זה שווה את זה. גם ברמה האינטלקטואלית יש מקום להעמקה בכתביו שמתייחדים באיסוף הוגים רלוונטיים שונים ובשילוב נדיר של תיאוריה ופרקטיקה.
לא להזדהות עם הזהות - הריח של קצה הקרנית החרוך מהמגע עם הלייזר מזכיר לי שיש שריפות שמטיבות. ההתנתקות משלל הזהויות שנאספו עם השנים לא רק משחררת מהיאחזות מיותרת אלא גם מפנה מקום לנקודות מבט חדשות וחיבורים מפתיעים לעולם הזה. אם הייתי ממשיך להזדהות עם “הילד הטוב” שבי – הייתי עכשיו נשוי, עובד בגילון הספקה בע”מ ומצביע למפלגת העבודה. הגילוי הוא ש”הומו”, “חילוני” ו”אקטיביסט” הן זהויות מגבילות ומגדירות לא פחות מ”גבר”, “יהודי” או “ציוני”.
למה זה קרה לי? [מחשבות ומראות] 1) הקשר עם קייט – יש בו אהבה מודחקת כלפיה, יש ביניהם דמיון (בכוחותיהם האינטלקטואליים + ברקע ההומו-לסבי), ובאופן ספציפי - שניהם היו הדומיננטיים ביותר במרכז. 2) הוא עבר באופן מהיר מידי מפאסיביות/ הישרדות/ הקשבה לאנרגיה מלאה שהתפרצה לעיתים באופן לא מודע. 3) הוא בא מרקע שמחפש עימות, שמגדיר את עצמו על-ידי האויב שבחוץ. וכעת, הוא זקוק לצורות חדשות לבטא את האנרגיה העוצמתית שלו. 4) כדי לאפשר תהליך התמודדות עם חוסר האמונה שבו. זה הצד האפל אותו הוא חיפש. 5) הוא צריך לקחת פסק-זמן מעולם העשייה האקטיבית בה הוא עסוק כל-כך לטובת התבוננות פנימה ושיקום צד שמאל של הגוף (שקשור לעין ימין) שמבטא את הצד של הלב, של הרגשות. 6) הוא צריך ללמוד למצוא את האיזון בין השתחררות חסרת גבולות במרכז הפורום למודעות לחלוקת הבמה עם אחרים, ולהחליף תחרותיות בסבלנות.
עם קייט יצאתי מכוסה עיניים לטיול שהתחיל בקריאת כמה פסקאות מהאוטו-ביוגרפיה של ניצול השואה ולוחם הרזיסטאנס העיוור ז’אק לוטראן. דיברנו סוף-סוף על אהבתנו המשותפת לונדה ועל התהליך של שנינו בארבע שנות הכרותנו. את הקורס הזה אני לוקח מעכשיו באיזי. לא הולך לסאונה ולא משתתף בכדור-עף. סקס, אם יהיה, אעשה לאט ובעדינות. אני לא צריך להוכיח כלום לאף אחד. אני לומד לקחת את הזמן ולהתבונן. בשתי העיניים.

14/03/2008 בשעה 13:37
רוצה להיות קצת רשע (לשם שינוי) מול חלק מהצדקנות המתוארת כאן: …ואולי אתה יכול להרשות לעצמך להיות “כזה” כי תמיד תהיה לך האופציה (והגב) של גילון הספקה בע”מ? אם היית בא מרקע אחר, ממשפחה אחרת, היית מתגלגל לאותו מקום? אם היתה לך אהבה (גברית) אמיתית - לא היית נשוי? אוהב אותך תמיד!
15/03/2008 בשעה 10:39
לבן דודי המרושע - השאלה לגבי הרקע הבורגני של ילדים שמשחקים במהפכה היא חשובה. גם בקרב הסקאוטרים (פולשים לבניינים נטושים) יש בדרך-כלל רוב של צאצאים שיירשו יום אחד דירה משלהם. זוהי פריבילגיה שחשוב להיות מודעים אליה. ובכל זאת, גם בקרב הסקאוטרים וגם כאן בתמרה יש כאלה שבאים מרקע אחר לגמרי. והשילוב הזה, הברית בין הפריבילגיה להכרח, הוא הכי מעניין בשבילי. ואם הייתי נולד למשפחה באפריקה - האם הייתי מתגלגל להיות “כזה”? ודאי שלא, אבל האם זה מוכיח שלא טוב לי (ולעולם) להיות “כזה”?
אם היתה לי אהבה (גברית, נשית או בין לבין) אמיתית - ודאי שלא הייתי נשוי. כמו שכתבה אמה גולדמן: “כיצד יכול כוח חוצה עולמות כמו האהבה להתגלם במוסד הנישואים, אותו עשב שוטה שהצמיחו המדינה והכנסייה? כן, האהבה היא חופשית. היא אינה יכולה לפרוח אלא באקלימה של החירות”.
ואני דווקא מרגיש שיש לי אהבה אמיתית. אבל אולי היא נשמעת לך כמו “צדקנות”. למה?
15/03/2008 בשעה 11:01
למקרא כל זה, הרבה מחשבות מתרוצצות להן. אשתף רק אחת בינתיים:
תרגיש טוב.
15/03/2008 בשעה 12:43
בלב כבד מאוד מאוד של אמא שדואגת לילד שלה, יא רוחי, יא עיני, נשמה שלי עיניים שלי, גם אני יודעת שאין סיבה ממשית לפחד. אף פעם. משום דבר. בסופו של דבר מאחורי כל הפחדים, פחד מפציעה או תאונה, פחד מג’וקים, פחד מכאב, פחד מבדידות …….. מאחורי כל פחד נמצא פחד המוות הבסיסי מכולם. והמוות הוא הרי חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. אז ממה יש לפחד? המוות הרי יגיע אל כולנו מתישהוא בכל מקרה.
יחד עם זה יש פחד בריא שעוזר לנו להישרד ולשמור על עצמנו בעולם הזה. זה הפחד שמונע מאתנו לשהות על פסי רכבת כשהרכבת מתקרבת, או גורם לנו לא לנהוג באוטוסטרדה 200 קמ”ש, גם אם המכונית מאפשרת את המהירות הזאת.
אז אם אנחנו מסכימים עקרונית לבחור באהבה, אני ממליצה להיפתח לרעיון שאהבה חופשית מפחדים כן יכולה להתקיים במערכות יחסים ואפילו בתוך מוסד הנישואים רחמנא ליצלן. מתוך חרות. צריך רק לבחור באהבה ללא פחד, ולהבין שאהבה ופחד לא יכולים לחיות יחד בכפיפה אחת. הבחירה היא הכרחית: או אהבה וחופש או פחד. ואהבה היא שחרור מפחד…
15/03/2008 בשעה 16:51
בן דודי היקר “כזה” - איזה מזל שהאהבה שלי אליך (לא) תלויה בדבר… משפחה לא בוחרים / מחליפים (ואם היתה אהבה חופשית, האם היינו זוכים להכרות בנינו?), ולכן לשמחתי אוהב אותך תמיד, בזכות המשפחה (נשמע צדקני ומגעיל כמו שמרן נוצרי -אבל נכון, לא?). פולני יקר, דווקא נראה לי שאתה מאלה שיותר מכבדים את (מוסד) משפחתם (המצומצמת והרחבה כאחד).
דודתי היקרה - לאור הכישרון המוכח כאן - אולי תפתחי בלוג עצמאי?
שבוע טוב משפחה יקרה!
15/03/2008 בשעה 19:10
תרגיש טוב.
מחכה לראותך, ובנתיים …
יש כאלה שמפרידים בין האקט הפרטי שלהם (אכילת בשר, דגים וכו’) לבין העשייה “שמייצרת” בשר דגים וכו’.
ההפרדה היא בוודאי מוטעית, אבל אני מניח שאתה מכיר כמה וכמה אנשים עם קונפליקטי מוסר.
אתה בעצמך סיפרת לי על פעילים למען איכות הסביבה שאוכלים מן החי.
מה שצריך הוא בסבלנות רבה להסביר, לכל אחד בשפה שהוא מסוגל להבין לפני שהוא אוטם את עצמו (וזו אומנות לא קטנה בכלל)
אוהב אותך הרבה,
גלעד
16/03/2008 בשעה 14:02
היי אורי …מתגעגע לביחד עם אנשים אוהבים ומודעים כמוך ,ועם אנשי תמרה,וחברי הקהילה,ועוד ועוד אנשים וחברים שאני פוגש בזמן האחרון.
יחד עם זאת גם בי צף החשש להתמסר כתלמיד אצל אנשים בשר ודם בכלל,ובמרחב התמרייאני בפרט.
ובמצבים כאלו עולה בי הזכרון להתמסר לקול שבתוכי..והוא טרם אומר את דברו בברור..לגבי המשך הדרך…וגם אומר לי לקבל את הרגע באופן רגוע.
נושא העיניים גם אצלי הוא נושא בזמן זה …בהיותי קצר רואי את המציאות החיצונית ברמה של 2- לערך.
וזהו עבורי שיעור בכמה רמות..
האחד זהו ביטוי לכך שהמבט פנימה אצלי ,וההתעסקות בהתבוננות פנימית ,היא בעוצמה של 2- תוצר של בריחה מלראות ולקבל את המציאות החיצונית כפי שהיא.
ובנוסף זהו שיעור עבור החלק שבי שחפץ להיות מורה לאחרים ,ומוביל שינוי בהנהגה,להמתין עד שאהיה מסוגל לראות בבירור את המציאות בשתי עיניי הבריאות,ללא עזרים ומניפולציות.
אמרה לי מטפלת לתיקון הראייה ,שהריפוי הוא בעצם הרפיית שרירי העניים..
שוב להרפות..אמן
אויי …געגועים …לערמה של חברה על דשא אביבי ושמש חמימה במרחב קהילתי…
להרפות …לראות את השינוי קורה …להאמין…להודות…וכשהוא קורא,להצטרף אליו לריקוד משותף…להסחף אל חוף המבטחים על גבי גלי אין הסוף…ולחתור עם הגלים בשעשוע…
מודה על המפגש עימך ,עם שמבה,עם הקהילה המתגבשת ועם עוד ועוד אנשים ונשים הרוכבים על גלי ים תודעת השלום אל חוף המבטחים עליי אדמות.
אהבה
17/03/2008 בשעה 00:25
מרגישה צורך לחבר את שני הבלוגים
שמלווים את חיי
ולקשר פה קישור לבלוג של איל
שעוסק גם הוא בשבוע הזה
בחושים
בחוש הראייה ובחושים האחרים.
http://twoman.blogli.co.il/archives/99
שרון, איל ואתה דומים בנקודות רבות. אני חושבת שתמצא בכתביו הדהודים לשיחות הפנימיות שלך. לדרך שלך לחפש בתוך מילים את שורש מהותם של דברים.
אני רוצה להעתיק לפה קטע מתוך הפוסט
“מערכת יחסים” – מתחילה כשאני יוצר תלות בין האושר או השלמות שלי לאדם אחר. זה יכול להיות אהוב, הורים, מנהיגים, חברים או חפצים. לחשוב שאדם אחד יכול למלא אותי ולא היצירה כולה – יוביל תמיד לקטסטרופה, להאשמה בלתי פוסקת לגבי העדר האושר שלי. לכן עולם המבוסס על “מערכות יחסים” הוא עולם שמותיר את בני-האדם בודדים
את הקטע הזה אני מדגישה….
כלימוד.
17/03/2008 בשעה 20:52
מזכיר לי את המסע שלנו כקהילת “המקום” לארה”ב ואת המשקפיים שתמיר רמס ושבר (בטעות) כשנכנס לאוהל. נשארתי שם חצי עיוורת, שבוע לפני יום הולדתי (פרשת “ראה”) מול הרבה דברים שלא יכולתי לראות אז…זה היה שיעור מרתק
18/03/2008 בשעה 16:24
נדב - תהיה נדיב. זרוק איזה עצם.
אמא - מסכים עם הפיסקה האחרונה שלך (אבל עם פירוש שונה ל”מערכת יחסים” ו”נישואין”).
האם באמת פחד המוות עומד מאחורי כל הפחדים? מה לגבי הפחד לאבד את הבן-זוג שלי? הפחד מהלבד? הפחד מלהגיד את האמת?
שי - שאלת האהבה מתוקף קרבת הדם או ההיסטוריה המשותפת איננה מובנת מאליה עבורי. אני משאיר את זה כשאלה (שנוכל לבדוק אולי במפגש בני-הדודים המתקרב?).
גלעד - “קונפליקטי מוסר” זה בעצם צביעות לא? (להאמין/להצהיר משהו אחד ולעשות/לאכול משהו אחר).
שרון - אני מקווה שהצלחתי לבטא בפוסט הזה גם את החשש שלי להתמסר כתלמיד אצל אנשים בשר ודם (ובפרט בתמרה). ואני מקווה שתמצא את הדרך שלך לצאת מסבך הספקות וההתלבטויות שגוזלות אנרגיה (יש עוד 12 יום עד הדד-ליין להרשמה למונטה סרו!). ואני מקווה שביחד לא רק ניסחף, נמתין, נרפה, נאמין ונודה אלא גם נוביל עשייה של ממש בעולם הזה. אמן.
אמה - תודה על הקישור לאיל. זכיתי בנקודת מבט חדשה. דווקא העדרו של חוש המישוש נגע בי יותר מכולם…
יונת - איזה כיף לפגוש אותך ככה פתאום כאן. נשיקה לאילה. אספר לך בסוד שתמיר עובר עכשיו בקורס תהליך מעניין של התבוננות פנימה לצדדים המודחקים והעיוורים שלו. זה ריפוי מרגש.
18/03/2008 בשעה 20:27
אני וקרולינה הסכמנו שזה הפוסט הכי טוב שלך עד כה.
בעיקר ריגשה אותי הפיסקה האחרונה. ” אני לא צריך להוכיח כלום לאף אחד”, שעומד בניגוד למשפט הראשון שבו פתחת את הפוסט “אני אהיה הכוכב של הקורס הזה”.
זה מעניין לראות מה אתה צריך להוכיח ולמה.
אני חושבת שנתתי לך כבר פעם את המראה הזאת בסאמר יוניברסיטי. אמרתי לך שהגעת עם הרבה נוצות ( מוהיקן) ןאח”כ משהו נרגע והתאזן והתבגר.
19/03/2008 בשעה 11:43
הי אורי.
ראשית, רפואה שלמה ומהירה. מאחל לך ראיה חדה ובהירה (החוצה ופנימה).
שנית, אני רוצה להגיב לענין מערכות היחסים שעלה בפוסט ובתגובות.
למיטב אמונתי, כמו כמעט כל דבר בחיים, גם מערכת יחסים היא לא דבר “טוב” או “רע”. זה תלוי מאיזה מקום רגשי אנחנו מגיעים אליה.
אם נשתמש במערכת היחסים כדי לחבוש את כאבנו או כדי לתלות בה את אושרנו, אזי, כן, יש בעיה. אם נגיע אליה מתוך מקום של אהבה, אי-תלות, לב פתוח, היא תוכל לעזור לנו בצמיחה והתפתחות.
בסופו של דבר “מערכת יחסים” היא מראה. המראה היא טובה או רעה? אם תשאל את האמא החורגת של שלגיה - גם היא לא תדע מה לענות (לפעמים ככה, לפעמים ככה, תלוי מה רואים).
והרי כל מפגש עם בן אדם אחר (ולא רק עם בני אדם) הוא “מערכת יחסים”, ממנה אפשר לצמוח וללמוד ועליה גם אפשר להיתלות. בקיצור, הכל תלוי בנו. ולא ב”מערכת יחסים”.
באהבה,
יאיר
19/03/2008 בשעה 11:46
אורי,
אח שלי יקר.
בעניין העיניים…
יש לי הודעה משמחת
אתמול הייתי בבקורת אצל רופא העיניים שלי, והוא ממשיך לאשר את אבחנתו שכבר אין לי לחץ תוך עיני גבוה. ומזה כשנה אני כבר לא שמה טיפות עיניים להורדת הלחץ!!!
כפי שאומרת אימי היקרה: “יבורך ד”ר אלחלל”.
ואני מוסיפה, שאני אבורך, ומשפחתי ויקירי וכל העולם כולו !!!
באהבה, יעל.
24/03/2008 בשעה 17:57
אנחנו קוראות אצלך כל הזמן…