החיים כנמשל

“אני אהיה הכוכב של הקורס הזה. אוכיח לכולם שאני ראוי להיות כאן יחד עם כל הוותיקים המנוסים והחכמים… אצלול ללא פחד אל תהומות האופל שלי ואזמין לפגישות מיניות את כל אלה שלא העזתי להזמין עד כה. אהיה אמיץ. אהיה גיבור. אהיה מחובר לגמרי להשגחה העליונה שתוביל אותי בבטחה בלונה-פארק של החיים האלה”.

חמישה ימים עברו ועדיין לא ממש נכנסתי לפורום. דילון שואל מי רוצה לקפוץ אל מרכז המעגל. אני קם יחד עם עוד שמונה אמיצים. במקום לבחור מי יהיה ראשון הוא מציע שכולנו נתחיל ביחד. כל אחד מופיע במקביל. אני נוגע בקצוות האנרגיה שלי במאמץ להרשים ולשכנע שאני הראוי להתחיל. אני מסתובב בין שאר המופיעים הרעשניים ומדבר בעברית (רק אלוהים מקשיב) על ההבדל בין הישרדות (לתת מראות לאחרים, לקרוא ציטוטים בשולחן הקריאה, להשתתף בשיחה בסאונה, לצייר ציור כאוטי בסופה ולהצטיין במשחק הכדור-עף) לצלילה למים העמוקים. אני משתף לגבי התסכול שלי מחוסר מציאת הצד האפל שבי, ומחפש אותו באופן סמלי מתחת לשטיח ומתחת לחצאיות מזדמנות.

בעודי מזדחל על הרצפה, שולח את ידי לחפינה סמלית של ישבנה של קייט (ללא חצאית כמובן) היא מסתובבת וברכה השמאלית פוגשת את עיני הימנית. אני מתרסק. קייט נבחרת לפתוח את הפורום. אני נותן לה מראה אוהבת עם עין אחת ויוצא החוצה לאמוד נזקים. העין צורבת, נפוחה, אדומה ודומעת. שמונה חודשים לאחר ניתוח הלייזר להסרת משקפיים הקרנית שלי נפתחת. איזה פחד.

שלושה ימים לאחר מכן אני שוכב במיטה והראייה עדיין מטושטשת. הרופא בבית החולים אמר שהכל ישתפר לאחר שאסיר את התחבושת, אבל זה רק הדרדר. מה שנקרא - לא רואה ממטר. בלילה אני חולם שאני מתבקש לשרוף את עצמי.

“למה הגעתי לכאן בכלל? את חופש הבחירה שלי הפקרתי לטובת יד נעלמה שמחליטה בשבילי מתי אשוב לישראל והאם אלך לראות רופא עיניים או לא. דיטר דום מדבר גבוהה גבוהה על החובה המוסרית לשים קץ לטבח הדגים אבל אוכל בעצמו דגים. איזו צביעות. והוא, שכתביו נטחנים כאן עד דק, עוד דורש שאשרוף את עצמי באופן סימבולי, כלומר- שאפסיק להזדהות עם כל מה שהייתי עד כה”.

באחד מרגעי התחתית אני שוקל האם לחזור לחיי הקודמים. אני מנסה להיזכר בהנאה, בסיפוק או במטרה, ומתקשה למצוא חדווה במפת הדרכים הישנה שבין תל-אביב לאדמאמא. אני משתעשע בחלום הישן של מטייל בודד שעובר בין כפרים, ערים, יבשות וקהילות, מלקט תובנות ומפזר סיפורים. אבל מגלה בכאב שההילה ההירואית של המטייל התמידי נובעת בעצם מבדידותו. הוא עצמאי, נועז והרפתקן ואפילו יוצר לעיתים קשרים עמוקים ומשמעותיים, אבל תמיד ממשיך הלאה. לבדו. ואת הלבד הזה אני כבר מכיר.

אם כן, אפילו “פלאן בי” הסודית שלי קרסה. אין בעצם לאן ללכת. ייאוש. דמעות של יובש בעין מתערבבות בדמעות של לב שבור. מאז שהגעתי לכאן לא הייתי עצוב ככה. הכי עצוב שאני שוכח שיש סיכוי שכל הסרט הזה קשור לעובדה שהראייה שלי (איזה חוש מופלא זה!) בסכנה ומאשים את העולם בכאבי.

אני חוזר לבדי מהרצאה של הגורו שאוכל דגים. עשרים דקות על “תיאוריית הגוספל” (האם זה חזרה לנצרות ומה זה בכלל?) למענן טלטלתי את גופי הסדוק מהמיטה בקור שלפני הזריחה. מתוך אקט של ייאוש אני פונה לריקו ולאיריס שצועדים לפניי ואומר: “אני צריך עזרה!”. והיא באה. העזרה. איריס מקשיבה בחיוך ומספרת שפעם נכנס לה מקל לעין ובמשך שבועיים-שלושה לא הצליחה לראות כראוי. הלחץ שלי נמוג מיד. המכשפה המדהימה הזו פותחת לי את הדלת לארון התרופות שלה שהוא חדר עמוס בצנצנות צמחים מיובשים, ושולפת צמח שנקרא “שמור על העין” בשפה עתיקה. אני מתמכר לקומפרסים ממנו ולאט לאט מתחיל לזהות את האותיות במסך המחשב (בגודל פונט 14 ומעלה).

מכאן באות רצף של תובנות שהן פרי או בציר של שלושת החודשים שלי כאן. של החוויות הטובות והרעות, של התהליך האישי והקולקטיבי, של הלימוד היומיומי והתיאורטי. אני מביא אותן בקצרה כתזכורות לעצמי לעתיד לבוא לטובה.

תוכנית ב’ - לא, אינני מוכן לוותר עוד על ההעמקה, ההתחייבות ההדדית וההמשכיות. אני מודע לכך שקל לי לעבור מקהילה לקהילה - להרשים וליהנות, אבל אני בוחר בהתמודדות רציפה עם קהילה שמכירה את השטיקים שלי, שלא מוותרת לי, שמכריחה אותי לצמוח. ובשביל זה צריך גם שורשים ולא רק לנדוד כמו הרוח. ודווקא העובדה שאין לי אלטרנטיבה ראויה ממלאת אותי בסיפוק. כן, אני במקום הנכון עבורי, וגם כשקשה המודעות שלי מתחדדת. כאן אני במימוש המקסימלי של עצמי בשירות המטרה העליונה של חיי: לשנות את העולם. לטובה. לשלום.

גוספל הוא הרעיון או מבנה החיים שהעולם בבסיסו שואף לריפוי - עין פצועה שמחלימה מעצמה, דבורה שבאופן טבעי הולכת את הפרח, עכביש שמחובר לאינטליגנציה גבוהה שמסוגלת לחשוב על צורת קורי העכביש המתוחכמת. תמרה היא חלל מוגן להתאמן על האמונה שבריפוי. אין כאן סכנה לחיים, ולכן אין סיבה ממשית לפחד. הסביבה הרגועה והמגנה מאפשרת לראות גם את החולי והמוות כחלק מהחיים, מהטבע או מהבריאה, אבל לא את הפחד. רייצ’ל קורי לא פחדה מהבולדוזר שדרס אותה וישו לא פחד מעונש הצליבה. לחיות בחיים ללא פחד מוות זוהי פריבילגיה שהיא למעשה חובת אמונה שהיא למעשה חובת עשייה.

“מערכת יחסים” – מתחילה כשאני יוצר תלות בין האושר או השלמות שלי לאדם אחר. זה יכול להיות אהוב, הורים, מנהיגים, חברים או חפצים. לחשוב שאדם אחד יכול למלא אותי ולא היצירה כולה – יוביל תמיד לקטסטרופה, להאשמה בלתי פוסקת לגבי העדר האושר שלי. לכן עולם המבוסס על “מערכות יחסים” הוא עולם שמותיר את בני-האדם בודדים. לפעמים, דווקא מתוך קשר (עם אהוב, ילדים, הבריאה…) המקום הבודד ננגע ומתוכו נובטת מודעות לבדידות ולניכור (שמכוסים בדרך-כלל בטלוויזיה, קריירה, ספורט, אלכוהול וכו’…).

אבולוציה – האם התינוק היה בוכה אם היתה לו המודעות שהכאב בפה שלו נובע מצמיחת השניים שישרתו אותו לדיבור לאכילה ולסקס? השינוי (המכאיב לעיתים) מאהבה רכושנית לאהבה חופשית מפחדים (או מחברה פטריאכלית לחברה לא אלימה) - הוא פונקציונאלי לי באופן אישי, אבל הוא גם חלק ממערכת חברתית חדשה שהיא בגדר מהפכה. ומעבר לכך, זוהי אבולוציה של ממש בתולדות המין האנושי (דוגמת המצאת השפה, החקלאות, התחבורה, תקשורת המונים…). אפשר להתחיל לדמיין את השלב האבולוציוני הבא שישלב חומר ורוח, אנושות וקדושה ואפשר גם לראות את ההכרח ביתד רוחני בבואנו לשחרר את האהבה מהפחד.

אלוהים וקהילה - אלוהים קיימת בין א/נשים או שאיננה קיימת. שורשה של חוסר האמונה שלי נמצא בחוסר האמונה בבני-אדם, ולכן אני צריך קהילה המאפשרת בניית אמון כדי לפתוח את הצינורות שלי לאלוהים. רק אמון ללא תנאים בין א/נשים מאפשר חופש מוחלט (פוליטי, מחשבתי, חברתי, רוחני, מיני…). אם אני נטוע בקהילה סולידרית האלוהים עצמה היא סולידרית, והמפתח לסולידריות הוא לצאת מהמחשבה הפרטית בדמות “זו הדרמה שלי סביב הרגשות שלי” ולהבין את מקומי בתוך הדפוסים שדבקו בחברה האנושית כולה. התובנה הגלובאלית הזו לא מאפשרת לי לצלול לרחמים עצמיים.

מבחן הזרוע - אני מודה לאפשרות להודות שאינני יודע ולעשות ניסיונות להתחבר לכוח עליון שיודע טוב ממני מה טוב עבורי ועבור העולם. לעלות על טיסה במחשבה שיכול להיות שלצדי יישב אדם שישנה את חיי או שאני אשנה את חייו – נראה לי הרבה יותר מרגש ונכון. כשהחלטתי לשאול את הזרוע לגבי תאריך החזרה שלי לארץ זו בדיוק הגישה החדשה שבה זכיתי כלפי העולם: פתיחות אמיתית להפתעות ואמון מחודש בדרך (שהיא חכמה מההולך בה). והרי כל פגישה, אירוע או החלטה יכולה להיות טיסה שכזו.

דילון (דיטר דום) - גם תמיר הביע חוסר אמון בגורו שמנחה את הקורס כשנכנס לפורום הראשון שלו. התגובה של דילון היתה כל-כך חכמה ומדוייקת שהאמון נבנה מיד. הוא אולי אוכל דגים אבל הידע שלו בכל הקשור לדינמיקה קבוצתית ולהתפתחותו של היחיד בקהילה – מעורר השראה. יש לו את היכולת הנדירה לראות תמיד את האני העליון (המנותק מתגובתיות, השלכות ו”מערכות יחסים”) של זה העומד מולו ובכך לחבר את הזולת לאמת שלו. לפעמים זה לא קל (להסתכל במראה), אבל זה שווה את זה. גם ברמה האינטלקטואלית יש מקום להעמקה בכתביו שמתייחדים באיסוף הוגים רלוונטיים שונים ובשילוב נדיר של תיאוריה ופרקטיקה.

לא להזדהות עם הזהות - הריח של קצה הקרנית החרוך מהמגע עם הלייזר מזכיר לי שיש שריפות שמטיבות. ההתנתקות משלל הזהויות שנאספו עם השנים לא רק משחררת מהיאחזות מיותרת אלא גם מפנה מקום לנקודות מבט חדשות וחיבורים מפתיעים לעולם הזה. אם הייתי ממשיך להזדהות עם “הילד הטוב” שבי – הייתי עכשיו נשוי, עובד בגילון הספקה בע”מ ומצביע למפלגת העבודה. הגילוי הוא ש”הומו”, “חילוני” ו”אקטיביסט” הן זהויות מגבילות ומגדירות לא פחות מ”גבר”, “יהודי” או “ציוני”.

למה זה קרה לי? [מחשבות ומראות] 1) הקשר עם קייט – יש בו אהבה מודחקת כלפיה, יש ביניהם דמיון (בכוחותיהם האינטלקטואליים + ברקע ההומו-לסבי), ובאופן ספציפי - שניהם היו הדומיננטיים ביותר במרכז. 2) הוא עבר באופן מהיר מידי מפאסיביות/ הישרדות/ הקשבה לאנרגיה מלאה שהתפרצה לעיתים באופן לא מודע. 3) הוא בא מרקע שמחפש עימות, שמגדיר את עצמו על-ידי האויב שבחוץ. וכעת, הוא זקוק לצורות חדשות לבטא את האנרגיה העוצמתית שלו. 4) כדי לאפשר תהליך התמודדות עם חוסר האמונה שבו. זה הצד האפל אותו הוא חיפש. 5) הוא צריך לקחת פסק-זמן מעולם העשייה האקטיבית בה הוא עסוק כל-כך לטובת התבוננות פנימה ושיקום צד שמאל של הגוף (שקשור לעין ימין) שמבטא את הצד של הלב, של הרגשות. 6) הוא צריך ללמוד למצוא את האיזון בין השתחררות חסרת גבולות במרכז הפורום למודעות לחלוקת הבמה עם אחרים, ולהחליף תחרותיות בסבלנות.

עם קייט יצאתי מכוסה עיניים לטיול שהתחיל בקריאת כמה פסקאות מהאוטו-ביוגרפיה של ניצול השואה ולוחם הרזיסטאנס העיוור ז’אק לוטראן. דיברנו סוף-סוף על אהבתנו המשותפת לונדה ועל התהליך של שנינו בארבע שנות הכרותנו. את הקורס הזה אני לוקח מעכשיו באיזי. לא הולך לסאונה ולא משתתף בכדור-עף. סקס, אם יהיה, אעשה לאט ובעדינות. אני לא צריך להוכיח כלום לאף אחד. אני לומד לקחת את הזמן ולהתבונן. בשתי העיניים.

הפוסט הזה נכתב ביום Thursday, 13 בMarch 2008, בשעה 22:33, והוא שייך לנושא תמרה , רוח וצלצולים . את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0‏. אפשר להגיב על הפוסט כאן בבלוג הזה, או לשלוח טראקבאק מבלוג אחר.‏