שמע ישראל – בכל זאת
29/02/2008 - 14:07 מאת אורי אילון
ידידה שלחה לי מייל שמזמין טקסטים לפאנזין חדש: “החלטנו להוציא פאנזין על אמונה בכלליות ויהדות ספציפית מנקודת מבט רדיקלית. אנחנו לא מעוניינות לכתוב ביקורת קוטלת על היהדות, אלא לדבר על הניסיונות שלנו להתקרב אל אמונה, הקשיים והמאבקים שלנו וגם על המקומות שבהן היהדות משמחת אותנו”. נזכרתי בשיחת טלפון שקיבלתי לאחר פירסום הפאנזין הראשון שלי מאקטיביסטית נרגשת מיציאתי מהארון כאדם מאמין (עמוד 25 בפי.די.אף או 23 בפאנזין עצמו). היא עצמה מפחדת מאימת הציניות האקטיביסטית, לחשה לי. אני כותב את הטקסט הזה בשביל הפאנזין החדש הזה, בשביל התנ”ך והתלמוד והזוהר שטרם נכתבו, בשביל היציאה מארון הספרים היהודי והחזרה אליו והחתירה תחתיו והדילוג מעליו.
זהות יהודית / יהדות זהותית
באחד השיעורים כאן פנתה אלי הקומנדנטית הוותיקה ירמה ושאלה האם בדת שלי המיניות נתפסת כטמאה (כל היהודים שהיא מכירה, דרך תמרה, הם הוללים לא קטנים ולכן אולי חשבה שהנצרות המציאה את האיסור על שפיכת זרע לשווא). תשובתי היתה: “אין לי דת”. השייכות האוטומטית הזו באמצע החיים שלי כאן נראתה לי תלושה. אינני יהודי אלא בן אנוש. באותו ערב נמנעתי לראשונה מלהתייצב לקבלת השבת שתמיר מנחה מאז שהגיע. רציתי לבדוק עד כמה המסורת השבועית הזו היא בחירה אמיתית שלי או שמא שיגרה הנכפית עלי מתוקף המובן מאליו. בשבוע לאחר מכן תמיר נסע עם שטפני לאוקיינוס ואני מצאתי את עצמי מנחה בעצמי את קבלת השבת. ברוך השם.
הניסיון לחמוק מלפיתתה של הזהות המוּלדת לטובת קוסמופוליטיות אוניברסלית ליווה את ההיסטוריה של היהודים שהצטיינו תמיד בהסתגרות גטואית כמו גם בהיטמעות. כך למשל כותבת רוזה לוקסמבורג המהממת במכתב מהכלא ב- 1917 (בו ישבה בגלל התנגדותה למלחמת העולם הראשונה): “מה לך ולסבלות היהודים הללו? אני חשה אותה מידה של קירבה ואהדה לקורבנות האומללים של מטעי הגומי בפוטמאיו ולשחורים של אפריקה, שהלבנים משחקים בגופותיהם כמו בכדור משחק… אין בלבי פינה מיוחדת לגטו: אני מרגישה בבית בעולם כולו. בכל מקום שיש בו עננים, ציפורים ודמעות אנוש”.
איזה יופי. מזכיר לי את תשובתה הפשוטה של חנה ארנט הקדושה להאשמתו המגוחכת של גרשום שלום בדבר העדר “אהבת ישראל” בלבה: “לאמיתו של דבר אני אוהבת ‘רק’ את חבריי, והסוג היחיד של אהבה שאני מכירה ומאמינה בה הוא אהבתם של בני-אדם”. ובכל זאת יש בכל זאת. כי אני יהודי כזה שעושה בכל זאתים. והבכל זאת שלי היא כמובן השואה והאנטישמיות. כי כל עוד אני נרדף בשל יהדותי – אני נאלץ להיות יהודי. או כמו שאמר ז’אן פול סארטר:
“היהודי הוא אדם שהאנשים האחרים רואים אותו כיהודי. האנטישמי עושה את היהודי. מה מקנה לקהילה היהודית דמות של אחדות? כדי להשיב על שאלה זו יש לחזור אל מושג המצב. לא עבר, לא דת ולא אדמה הם שמאחדים את בני ישראל. אם דבר מה קושר אותם יחד, והוא שמזכה אותם כולם בשם יהודי, הרי זה מצבם המשותף. הווה אומר: חיים הם כולם בקרב חברה שרואה אותם כיהודים. היהודי היה מסוגל להיטמע לחלוטין בקרב האומות המודרניות, אך הוא מוגדר כמי שהאומות אינן רוצות שייטמע בהן”.
אקטיביזם יהודי / יהדות אקטיביסטית
אני יהודי בגלל האנטישמי ואני אקטיביסט בגלל שאני יהודי. כלומר, תפיסת הצדק שלי מושרשת בזהות היהודית הנרדפת ובהבטחה ההיסטורית - “לעולם לא שוב”. ויש גם את ההיפוך של תמונת הקורבן היהודי: העובדה שהיהודי הפך למקרבן בעצמו מעניקה לי את הפריבילגיה להיות בצד החזק של העולם אבל מצד שני גם את תחושת החובה לפעול לשינויו. כיהודי (אשכנזי, ישראלי ממעמד בינוני+), יש לי תנאים מעולים יחסית לשנות את העולם - כוח, כסף, קשרים וסכסוך בנקודת מפתח שפתרונה עשוי להשפיע על העולם כולו. לכן במקום דחיפות הנחוצה בשל רדיפתי מוטלת עלי כעת חובת האחריות לשינוי.
את המילים הבאות לא היה לי אומץ לכתוב, אבל לשמחתי אמר אותם ז’אן לואי וייסברג שהוא ניצול שואה והיה מראשי “הברית המרקסיסטית המהפכנית” בצרפת של שנות השישים: “בשבילי להילחם נגד השואה היה כמו להילחם נגד הקפיטליזם. כן, השואה היא תוצאה של הקפיטליזם. הנאציזם הוא ביטוי אגרסיבי באופן קיצוני של הקפיטליזם”. הרי, היה זה ההיגיון הקפיטליסטי שהצדיק כביכול את הזוועה: ראיית האדם כרכוש, כסחורה וכחומר גלם, תאוות השליטה על כל העולם, והחשיבה המכנית במושגים של יעילות כלכלית. אך גם מהצד השני של המלחמה: הסירוב לקלוט פליטים, ההימנעות מהפצצת מסילות הרכבת והזרמת הכסף מאילי ההון למפעל המלחמה – כל אלה הם מנת חלקה של אמריקה המשחררת הגדולה שכלאה את כולנו בגטו החדש של תאוות הבצע ותרבות הצריכה.
טראומת השואה מובילה לא פעם לתחושת קורבניות מיותרת ולפחד אובססיבי שמתפרש במציאות הישראלית לאלימות. גם בי הטראומה הזו חיה. אבל גם במובן זה שהיא מקשה עלי לעצום עיניים מול שואות מודרניות. ובכל זאת, כמה שניות חלפו מאז הפעם האחרונה ששמעתי שכל שלוש וחצי שניות מת ילד בכדור הארץ מרעב? ובכל זאת, כמה גלגולי חיים אעבור עד שתקטן אמונתי בצדקת רדיפת הצדק והשלום? העובדה שנרדפתי אני (או סבתי), הגזענות שהופנתה ושעדיין מופנית כלפיי – לא מאפשרות לי להיות גזען כלפי מיעוטים אחרים. ובכל זאת, אני נזכר ביהדות של ברוך מרזל ומתבייש קצת ביהדות שלי.
קהילה יהודית / יהדות קהילתית
אחת מהחברות בקבוצה שפועלת להקמת כפר חקר לשלום כתבה בטקסט שנכתב על הפרוייקט עבור תורמים שהקהילה שלנו עוסקת בין השאר “בתחום התחדשות הרוחנית במסורות היהודית והערבית”. המשפט הזה עורר תהייה בקרב חברה אחרת בקבוצה שכתבה: “נושא ההתחדשות הרוחנית במסורת היהודית והערבית לא מהווה מטרה בשבילי. הייתי מקווה בשבילנו שנמצא אפיק רוחני חדש שמתאים לתרבות חדשה של שלום. המוצא הרוחני של כל אחד מאיתנו הינו משאב מזין את המסע הרוחני שלנו לכיוון התרבות הזו, ולא הפוך - שיש לנו מטרה לחדש מקורות אלה”.
לפוטנציאל הנפיץ של הנושא הרוחני בקבוצה מעורבת נחשפתי כבר בקבלות השבת שנערכו בהיסטוריה של הפרוייקט הזה. כל-כך הרבה פעמים גרר הטקס היהודי הפומבי מתחים, העלבויות, השוואות… ההצלחה הנדירה בה חגגנו בקיץ שעבר פשוט את יום שישי באופן משותף ומעצים לכולנו – לא ניתנה לשחזור מאז. העובדה שרבים מחברי הקהילה העתידית שלנו באים מקהילת “המקום” שהדבק שלה היה יהדות מתחדשת, הופכת את הנקודה הזו לחמה במיוחד. אבל בכלל, העם היהודי מהווה קהילה לשעבר, שבט שהתפרק. ולכן הבחירה בהתקהלויות חדשות המפרקות את הבסיס הגזעי/דתי/מסורתי שאליו נולדנו מאפשרת לנו לבחור מחדש גם במימד הרוחני שמלווה אותנו אבל גם מעמתת אותנו עם המקום ממנו אנו באים.
בתמרה אנחנו לומדים לא להזדהות עם הזהות שלנו, לא להיאחז בעבר שלנו, ובכל זאת אני כאן, בין השאר, על תקן ישראלי שרוצה להקים כפר חקר שלום שבו יגורו “יהודים ופלסטינים”. בתמרה יש גן-עדן עלי אדמות, ובכל זאת, כשהכלבים נובחים ומישהו צועק “שנל!” או “ראוס!” – עולות לי תמונות בשחור לבן. בתמרה שלל של ביטויים רוחניים (נצרות, בודהיזם, פגניות…) ובכל זאת כשמתנגן ניגון חסידי הלב שלי נפתח רחב באופן מיוחד. אולי זה החינוך שינקתי שלא מאפשר לי להקשיב לסיפורים על ישו בשלווה מוחלטת, ואולי אלה הגנים שהעבירו לי תפילות נשכחות. אני מתפלל כעת שהעבודה הרוחנית והאישית של הקבוצה שלנו תאפשר לי להתרומם מעל לכבלי ההזדהות וליצור אינספור הזדהויות, יהדויות ואמונות חדשות. אמן.
הפוסט הזה נכתב ביום Friday, 29 בFebruary 2008,
בשעה 14:07,
והוא שייך לנושא תמרה
, רוח וצלצולים .
את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0.
אפשר להגיב על הפוסט כאן בבלוג הזה, או לשלוח טראקבאק מבלוג אחר.
Powered by FireStats
01/03/2008 בשעה 17:42
ראשית, כיוון שאחי הגדול נמצא בחו”ל (סקי, למי שמתענין), עלה בידי הפעם להיות המגיבה הראשונה. יש!
כיוון שבמשפחת אילון - בניגוד לתמרה - יש חשיבות לתחרות, אני מוצאת לנכון להדגיש את ההישג.
יחד עם זאת, תוך כדי כתיבת שורות אלו, אני נזכרת במשפט שאבי אמר לי לאחרונה: “יש בלב שלי מקום לכולם”. אז אולי אנחנו בכל זאת צועדים בכיוון הנכון.
מצד שלישי, מה שהוא מכנה “כולם” מדבר על ארבעת ילדיו. ואולי אני טועה (?)….
גילוי נאות: בתגובה זו השתתף בן זוגה של הכותבת, ששולח לך אורי דרישת שלום חמה ונשיקות.
ולתגובה עצמה: מאד יפה. כשאתה מדבר על תמונות בשחור לבן, אני לגמרי מבינה על מה אתה מדבר ומתרגשת.
01/03/2008 בשעה 22:50
לגבי הציטוט של וייסברג - אולריקה מיינהוף ראתה את זה מזוית קצת אחרת:
“Auschwitz meant that six million Jews were killed, and thrown on the waste-heap of Europe, for what they were represented as: money-Jews. Finance capital and the banks, the hard core of the system of imperialism and capitalism, steered the hatred of men against money and exploitation into hatred against the Jews. . . . Antisemitism is really a hatred of capitalism.”
01/03/2008 בשעה 22:50
שבוע טוב…
הדרך שלך …הכתיבה שלך…המסע והנחישות נוגעים בי שוב ושוב…
יש משהו מאד חכם ויודע בכתיבה שלך..מעורר ומזיז אותי..
ויחד עם זאת מכיון שאנחנו כבר שותפים למסע…אשמח /מענין..אותי בשיתופים אישיים מיתוך חיי היום יום של תמרה..זאת אומרת איך העבודה הפנימית קהילתית תומכת בך לשחרר..דפוסים כאביים אמונות…ואיך אתה מרגיש ברבדים השונים של החיים…
תודה…תודה…תודה
02/03/2008 בשעה 22:37
ביום חמישי נפגשנו בקבוצת יהודים גרמנים (איך מרפאים ביחד את פצעי השואה)
והעלנו בצורה מאד משמעותית וחזקה את שאלת הזהות היהודית בעקבות השואה.
והנה אתה יחד איתנו חוקר וחופר.
הו הקשר עם היהדות. הוא כזה מסע. כמו הקשר עם השם. עם הנשיות.
מתי הזהות והמהות שלנו יהיו אחד. אז יבוא המשיח.
שמע ישראל ה’ אלוהינו ה’ אחד.
מחר יום קהילה ונקח קטעים שלך ושל עאידה ללימוד משותף
אבל בינתיים
אני רוצה לשתף אותך בשיחה שהיתה לי בטלפון עם אחי הגדול.
אני שיתפתי אותו בהתרגשות שלי מהתגובות התומכות שלו בבלוג שלך, והוא כתב שהוא מרגיש שקשה לך ושאתה צריך תמיכה.
ואני מתוך הכרות ותקשורת יום יומית כמעט, קבלתי, ואמרתי שאני יודעת שאתה בטוב. בטוב מאד.
וזה הביא אותי להתבוננות על המקום בו אנחנו תופסים תמיכה כמשהו שנותנים למשהו חלש ונזקק.
אני זקוקה לתמיכה בהתלהבות שלי. בחזון שלי. בעוצמה שלי, לא פחות משאני זקוקה לתמיכה בזמנים של חולשה וחוסר אנרגיה.
אני רוצה לעודד את כולנו לתמוך ככה בתמימות. בתום. בטוב וברע.
ובטוב.
03/03/2008 בשעה 15:56
הציטוט של אולריקה מיינהוף הוא דוגמא עבורי לחפיפה שבין השמאל הרדיקלי לאנטישמיות. מה *אתה* חושב עומר? מעניין גם לשמוע איך הברלינאי הקטן קורא את זה. אם הוא קורא.
שיתופים אישיים מתוך חיי היום יום בתמרה - אני קם כל בוקר בערך ב- 6:00, מתייצב לתפילה משותפת ב- 7:00 (בהתחלה זה היה בחושך, לפעמים עם ירח, אחר-כך עם צפרדעים, עכשיו זה עם השחר והציפורים). אח”כ שעות לימוד משותפות בהן אנחנו לומדים טקסטים בצורה אישית ואינטלקטואלית. ב- 9:00 ארוחת בוקר. בין 13:00 ל- 15:00 סייסטה. ב- 18:00 ארוחת ערב. ובין לבין פורום, שעות לימוד (אישיות או קולקטיביות) ועבודה מעשית כמו לנקות, לבנות, לקשט, לבשל, לעשב… זו המסגרת כעת והיא משתנה החל ממחר עם קורס “מנהיגי קבוצות” שאני מתחיל. שיתופים אישיים משמעותיים יותר מהמסגרת עצמה משובצים ברחבי הבלוג כמובן…
איך העבודה הפנימית-קהילתית תומכת בי לשחרר דפוסים, כאבים ואמונות? אני חושב שמה שכתבתי על הפורום מבהיר את התמיכה של קהילה בהשתחררות מדפוסים וכאבי לב. לצערי, במסגרת הפומבית הזו יש גבול לרמת החשיפה שאני יכול להרשות לעצמי מבלי להסתכן בהבנה מוטעית של הפרוייקט בגלל דיעות קדומות או רקע שמרני או פשוט מידע חלקי. כאבים (פיזים ונפשיים) ברוכה השם אין לי הרבה יען כי בר-מזל אנוכי. על ההשתחררות מאמונה (יהודית) והתחברות אליה - כתבתי קצת בפוסט הזה. השמטתי את העמקת החיבור ליהדות מתוך חיים סמי-חקלאיים, מתוך חיבור פיזי יותר לעונות השנה ולירח.
איך אני מרגיש ברבדים השונים של החיים? זו שאלה גדולה. אולי תשאל יותר ספציפית? בכללי, אני מאושר כמו שמעולם לא הייתי בחיי הבוגרים. מוטי יקר ואהוב, נדמה לי שאתה צריך לבוא לכאן לביקור או ללימוד או לתקופה משמעותית כדי לענות על השאלות שמעסיקות אותך…
03/03/2008 בשעה 17:45
הו! לאחותי.
שאלה לאחי - מה גרם לך לחשוב שקשה לי? זה מעניין, כי מעולם לא הייתי כ”כ הרבה זמן מחוץ לישראל-פלסטין והגעגועים מורגשים אבל אלה געגועים שמחזקים את האהבה שלי (לארץ, למשפחה, לסצינה האקטיביסטית, לחברים, ובעיקר - לעולם הזה שהופך כלו לבית שלי). בכל מקרה, מתגעגע לתמיכה ממך, לדיאלוג איתך.
03/03/2008 בשעה 20:04
אני דווקא מאמץ את הציטוט בחום אל חיקי, ומופתע שאתה לא. הוא גם לא סותר את הציטוט שהבאת מוייסברג (אבל קצת יותר מעמיק ממנו, בעיני…)
03/03/2008 בשעה 21:58
אולי לא הבנתי את הציטוט. האם האנטישמיות קיימת רק בגלל שיהודים עוסקים בכסף? ממתי שנאת הקפיטליזם כ”כ גדולה? האם הייצוג של היהודים כגרעין של הקפיטליזם איננו נגוע באנטישמיות?
אני טענתי (וייסברג) שהנאציזם זו גירסא קיצונית של הקפיטליזם ואילו אתה טוען (מיינהוף) שהיהודים הם מייצגי הקפיטליזם.
04/03/2008 בשעה 12:34
לא, לא. אולריקה לא טוענת שהיהודים נרצחו בגלל עיסוקם בכסף. היא טוענת שהם נרצחו בגלל שהם *נתפסו* כגרעין קפיטליסטי-כספי-נצלני, וכך שנאת הקפיטליזם (שהיא, על פי טענה זו, עצומה ורוחשת כל העת מתחת לפני השטח) הוסטה כלפיהם. אני טוען (בעקבות מיינהוף) לא שהיהודים הם מייצגי הקפיטליזם, שהאנטישמיות היא בעצם דחף מהפכני שהוסט מיעדו המקורי לכיוון הקרבן הנוח שהיה בסביבה.
04/03/2008 בשעה 12:38
במילים אחרות, אני טוען שהנאציזם היה כל כך נוראי לא רק בגלל מה שהוא עולל, אלא גם בגלל המהפכה שעל חשבונה הוא בא; בגלל התיעול שלו את אנרגיות הזעם והשנאה מהמקום שבו הן היו עשויות לחולל שינוי אדיר ונהדר, אל המקום ההרסני והרצחני של המלחמה והשואה.
05/03/2008 בשעה 21:56
העולם זקוק למנהיגים אוטנטים..אורי יקר ואהוב אני תומך ומלווה אותך בקורס להיזכר ולילמוד איך לעורר ולאפשר למנהיג שבך לבוא לידי ביטוי…כאן בישראל בין אהוד לאהוד יש מקום שמחכה לך…
הכל ניראה מיכאן כמו גן עדן זורם…הרמוני…מצליח…אוהב…אין ריטינג לטוב שתף במאחורי הקלעים…
09/03/2008 בשעה 13:30
עומר, מה שאתה טוען מתיישב יפה עם הטענה הסוציאליסטית בדרך כלל, שכשיש איזה משבר כלכלי (כגון זה בגרמניה שלפני ww2) אז הברירה היא בין פאשיזם למהפיכה סוציאליסטית. אני נוטה להסכים, עם הסייגים הברורים שיש יותר משתי אפשרויות וכו’. נראה לי די ברור שבמצב משברי יש הזדמנות לזעום ולשנות לכיוון “טוב” וגם סכנה שהזעם יופנה כלפי קבוצה חלשה ו או שנואה ממילא. הנאצים לא במקרה לקחו להם את השם “נציונאל סוציאליסטים”, היה משהו בסוציאליזם שהיה חזק מספיק כדי לשכנע את הנאצים עצמם ואת הגרמנים שתמכו בהם. כמובן שאין סתירה בין שתי הגישות שלכם, אורי ועומר, נאציזם יכול להתחזות לסוציאלי (או סוציאליסטי) ולנקז אליו אנרגיות מהפכניות ולתעל אותן לכיוון קפיטליזם קיצוני.
12/03/2008 בשעה 16:45
ואני אוסיף - מהפכה שבבסיסה שנאה ראשיתה רעוע וסופה ידוע. כלומר אנרגיה מהפכנית באמת (כזו היוצרת מציאות בת-קיימא) משאירה את השנאה (והאלימות) מאחור (או לצד השני).
12/03/2008 בשעה 16:48
ולמוטי - בעיניי, העולם זקוק דווקא לפחות מנהיגים וליותר אנשים שיקחו אחריות (במקום המנהיגים). [וגם - מבטיח לסדוק את ההרמוניה בקרוב]
12/03/2008 בשעה 19:16
אורי - אני מסכים, אבל לא לגמרי. השנאה והאלימות קיימות בתוכנו, והתנהלות מהפכנית אמיתית לא יכולה לדחוק אותן הצידה. המהפיכה קורית כשאנחנו לומדות לייצר מהן אור. האנלוגיה הנהדרת “fighting for peace is like fucking for virginity” נכונה גם כשמדובר במלחמה בשנאה ובאלימות שלנו-עצמנו.
אני בטח לא מחדש לך, אבל רציתי לחדד.
20/06/2009 בשעה 12:06
[…] 20/06/2009 - 11:20 מאת אורי אילון חום יולי אוגוסט אז ביוני היה כבד מאוד. איזה חום. ומתוך החום השרבי הזה מתחיל לרדת גשם. גשם חזק. גשם טרופי. איפה אני? הויזה האירופאית שלי מסתיימת עוד מעט ואני מנסה להתמודד עם הבירוקרטיה של גבולות היבשת המסתגרת ככל שהאחדות האירופאית מתרחבת. אז אין מצב לבקש מקלט מדיני (”כי לאהבה אין מדינה”) ובחוץ זה חם ומתוק (”איזה מזל החל לרדת גשם, איזה מזל שלא היתה לי מטריה”) והאינטרנט לא עובד (מישהו סגר את השלטר מפחד הברקים!), אז אולי זה הזמן להסתגר בחדר ולסכם את מה שלמדתי מהספר “חסד חילוני” של דנה פריבך-חפץ?הנה לכם ספר שאמור לבנות גשר של מלים ורעיונות בין החילוניות האנרכיסטית לחסד התמריאני. דנה קמה ושואלת: “מה יכול הפרט לעשות במסגרת ההומניסטית-חילונית, בחירות הנתונה לו לעצב את חייו ואת משמעותם כדי למלא את הריקנות שנוצרה עקב מות האלוהים?”. זו שאלה מרתקת. אולי המרתקת ביותר. עבורי אלוהים לא מת, בטח שלא מתה, אבל עדיין אני מרגיש את הצורך לחבר בין שורשיי החילוניים (מדע ראציונאלי, מוסר אנושי-אתאיסטי, חמישייה קאמרית…) לשורשיי הרוחניים (יהדות, אהבת הטבע או אחדות הכל, בודהיזם…). אני לא מוותר. ולכן האפשרות שהספר מציע בשפה פשוטה ונקייה מכל רבב רוחני – לא פחות ממרגשת. […]