בלעין חביבתי, מסחה אהובתי

24/02/2008 - 01:59 מאת אורי אילון

שלוש שנים למאבק בבלעין. 2,500 מגיעים להפגנה השבועית ביום שישי. כמה נפצעים. אני מזמין את הסטודנטים להקרנה של הסרט הדוקומנטרי “אי-נוחות זמנית” שמביא את סיפורו של תחילת המאבק הלא-אלים בגדר ההפרדה. שבת בערב משולה כאן לערב יום שישי ודרושה מחוייבות עמוקה כדי להקדיש את השעות שלפני השינה למראות של עקירת עצי זית, חוטי תיל ועיניים כבויות מול בנייה של כלא ענק. אני משתף שהסיפור של מסחה הוא סיפור משמעותי בביוגרפיה של המאבק נגד הכיבוש וגם בביוגרפיה הפרטית שלי. איך חציתי את הגבולות שלי, איך מצאתי בלב שלי מצד אחד התחייבות לשים לכל זה קץ ומצד שני תקווה לחיי שיתוף שאפשר לאחוז בהם ובה (בתקווה. במלעיל. יבין מי שצפה בסרט וזוכר איך נאזי בלבל בחן בין ההמנון של מדינת ישראל לבין ההפך שלו - האמונה שיהיה טוב).

פליי. נאזי שהוא חקלאי אוהב אדם ושהיה הסיבה לכל זה. טניה ריינהרט שמותה לא מאפשר לי למחוק את המייל האחרון ששלחה לרשימת התפוצה של מסחה. רוסנה שעוד מעט תגיע לכאן כסטודנטית. האוכל (שם, באוהל בלילה, החלטתי להיות טבעוני), ההפגנות (אחד מרגעי השיא בסרט היא הפגנה רבת משתתפים – 300. תראו איך התעצמנו מאז), התחושה של לעשות משהו שעוד אף-אחד אחר לא עשה קודם (לישון עם האויב). בית הדין הבינלאומי בהאג פוסק שהגדר לא חוקית, בג”ץ מורה לשנות את התוואי, ואנחנו ממשיכים לעשות חברים בין הדמעות של הגז המדמיע וקירות תאי המעצר.

את שתי הספות הכחולות והזולות שבסלון הבורגני שלי ושל האקס המיתולוגי קנינו בשוק הרהיטים של הכפרים מסחה ובידיה. בנסיעה למסחה בצוהרי שבת ההיא של ספטמבר 2000, שבועות ספורים לפני ששרון עלה להר הבית. עם פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה השוק ההומה נסגר על-ידי כוחותינו שחסמו את הדרכים למסחה וממנה. ב- 2003 חזרתי למסחה לא כצרכן אלא כאקטיביסט, בימים שבהם המשאיות והדחפורים עבדו במרץ אבל בכלי התקשורת הישראליים קשה היה למצוא אף לא כתבה אחת שסיקרה את מפעל הסיפוח העצום. דממת אל-חוט שנדמה שהובקעה רק לאחר שנורו שתי היריות לעברו של גיל נעמתי שיחד עם “אנרכיסטים נגד הגדר” פתח את השער החסום בגדר מול מסחה.

יחד הקמנו על התוואי העתידי אוהל מחאה נגד הגדר אותו אכלסו יומם ולילה ישראלים, פלסטינים ופעילים בינלאומיים. המחשבה היתה להילחם בניסיון להפריד בין אוכלוסיות על-ידי מפגש בלתי אמצעי מסביב למדורה. הפעילים הטבעונים עמדו אבלים מול לולי התרנגולות של הכפר, הבנות הפמיניסטיות התלבטו האם לכסות את הרגליים והשמאלנים יפי הנפש שהיו רגילים להפגנות בכיכר רבין גילו שאפשר ללכת לישון בשטחים ולקום בחיים. לפלסטינים היה זה אתגר לא פחות גדול לפעול במשותף עם אנרכיסטים שבזים לדת וללאום, עם לסביות רדיקליות שבהפגנות במסחה נשאו שלטים כמו “טרנסג’דר ולא טרנספר” ועם סתם בוגרי צה”ל שבעברם ניצבו מהצד השני של הרובה.

בכיתי היום שלוש פעמים בגלל שירים. אולי זאת השבת הגשומה הזו שלא נותנת לצאת למרחבים, ואולי אלה הגעגועים לשפה העברית המאתגרת, ואולי זה פשוט הזמן לבכות. ביצוע מצמרר (אוי לקלישאה) של רות דולורס וייס ל”משירי ארץ אהבתי” (שכתבה לאה גולדברג והלחינה דפנה אילת), וביצוע מתוק עד כאב של רונה קינן ל”אהבה ראשונה” (שכתב אבא עמוס והלחין שמוליק קראוס. אין לינק. שלחה לי פרטי. שיחיו הקנאים), והסרט הזה של דניאל סיון ויוני מסי שהוא שיר הספד שמפיח תקווה, שהפך את הבטן שלי בגלל שמסחה והתקופה הזו ב”אנרכיסטים נגד הגדר” היתה האהבה הראשונה שלי, זו שלנצח לא אשכחנה. בגלל עליבותה של מכורתי, ותיבת הנגינה איתה אני נד ממדינה למדינה לתנות דלותה הזוהרת.

6 תגובות לפוסט ”בלעין חביבתי, מסחה אהובתי“

  1. מאת מיכל נ.:

    לתנות דלותה הזוהרת..
    הרגשתי הרבה אהבה ותקווה בפוסט הזה. תודה רבה שהבאת את הסיפור לתודעה.
    תודה לך ולאנשים שנאבקו , אני מודה לכם על כל התקווה הזאת שאפשר לשנות את ההיסטוריה. ועכשיו אני מרגישה שגם לי יש אחריות.

    ואני קצת משתפת מעולמי האישי:
    איך אני משכנעת את אחי היקר והאהוב להפסיק לדבר על טרנספר? איך אני גורמת לו לראות את האנשים שמאחורי המילה “פלסטינים”?
    איך?

  2. מאת אורי אילון:

    שאלת שאלה גדולה. אני זורק כמה כיוונים - אחד זה לבדוק מה השורש של הפחד (שעומד בבסיס כל גזענות). לדבר על הפחד עוזר לפעמים גם להתגבר עליו. אופציה שנייה זה לשכנע אותו להשתתף באחת מהסדנאות של מפגש יהודים-פלסטינים בנווה-שלום. מומלץ. אפשר גם פשוט לספר לו מהחוויה שלך מהפילגרמיג’ או מענתא. הסוג הקשה ביותר עבורי לויכוח פוליטי הם הגזענים במודע. אלה שהופכים את שנאת הערבים לאידיאולוגיה. עם אלה (המתרבים בשנים האחרונות) אפשר לדבר אולי על גזענות בכלל ומה קורה כשהיא מופנית לאחרים כמו נשים, הומואים, יהודים… לא יודע. הסוד הוא להתחבר לקירבה שביניכם וליכולת שלך להכיל אותו וליצור דיאלוג שהוא מעבר לויכוח פוליטי. לספר לו פשוט למה את מרגישה אחריות לשנות את המציאות. ברמה של ויכוח פוליטי לגוש שלום יש באתר שלהם רשימת שאלות ותשובות שימושית. שאלה גדולה - איך משנים את המצב במזרח התיכון?

  3. מאת שרון:

    היי אורי,
    הוספתי את בלוגך למועדפים אצלי,נראה לי ,שאקרא בו יותר בתקופה הקרובה.יש בי רצון לבהירות עם עצמי בקשר למאי בתמרה,ובלוגך כרגע מבחינתי דרך טובה נוספת להתחבר לאנרגייה של התהליך התמרי.
    זאת ועוד ששמחה היא להיות מושרה מכתיבתך הקולחת והבהירה,ומאישיותך המתקשרת אהבה .מראה-במפגש עם מתנחלים,דת,לאום וממסד,מורגשים אצלי פיוזך מזדעזעים..ואהבתך מסתתרת מאחרי חרב פיפיות..וגם כנות עמוקה לתיקון..תודה.

    ולמיכל-מהחוויה שלי,כאחד שדגל בטרנספר,וש’פלסטינים’ עבורו היה שם נירדף לשוחרי מוות(עדיין עם נטיה).
    הלב נפתח ומהדהד שלום כתוצאה מניקוי הפחדים שעוטפים את ליבינו,וצמצום הפער בין מי שאנחנו באמת ,ובין האופן שאנו מזהים את עצמינו.
    אף אחד לא יכל ולא יכול לשכנע אותי לא לפחד.במיוחד שהטיעונים לכל כיוון שווים תמיד במשקלם.
    וויכוחים ושיכנועים,שייכים לממלכת הראש הכובש,אליו ברחתי,וברחנו כולנו,ובורחים עדיין, מהפחד לפגוש בפחד שעוטף את ליבינו.
    יום אחד זה קרה,משהוא התחיל ללכת בתוכי לכוון הלב..
    אוליי אלוהים נגע בליבי..
    אוליי התדר החדש של היקום..
    אוליי עוד ועוד אנשים שהדהדו את ליבם דייקו אליי עם קרן חמימה אחת..
    אוליי ליבי עצמו התעורר פתאום בזמן הנכון להתנער מקליפות הפחד..
    ואוליי הראש, היודע כל,החושב בקרירות זה שזיהיתי אותו כעצמי,ודרכו ניסיתי לעצב את עולמי ועולמם של אחרים,פשוט איכזב,התחיל לכאוב ונאטם,כשחווית החיים מבוססת בהרס ומוות..
    לדעתי הכל יחד נכון..והעיקר שהלב נפתח אט אט,שלי ושלנו.
    ברור לי שהתהליך שאנו עושים בחיבור המחודש לליבינו דרך פחדינו,פועל גם על הסביבה.
    וברור לי ,שפתיחת ליבך לעצמך,תאפשר לאחיך קלות והשראה לפתיחת ליבו לעצמו….וכשזה יקרה…הוא יראה את הבני אדם שבפלסטינים,גם בלי שתדברו מילה על זה.
    אהבה…ושוב תודה אורי על המרחב המאפשר..

  4. מאת אורי אילון:

    היי שרון! ראשית - שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. תודה על הפידבק. מזה זמן שאני מרגיש שהכתיבה שלך רוצה להתנסות בלהיחשף ולהתערטל בסקס אנונימי (שבו אינך יודע מי יקרא אותך ואיך בדיוק…). כיף לי לקרוא אותך כאן.

    למה התכוונת ב”וגם כנות עמוקה לתיקון”?

    קשה לי לקבל שהראש שלי שייך לממלכת הכובש. הראש, השכלתני, הראציונאלי, שמחפש הגיון ולוגיקה, שמתבונן בכנות ובבהירות במציאות שמסביב ומנסה לייצר מחשבות על פתרונות יצירתיים… הראש הזה הוא חלק מהפתרון. הוא עוזר לי לזהות את הבעיות ומסמן עבורי את הדרך החוצה או פנימה.
    כשהגעתי לתמרה פחדתי מהכיבוש של הראש. מהחווייה ששמעתי מכאלה שלמדו כאן חששתי שאין מקום ללב מאימת ה”גייסט” האימתני. אבל עכשיו אני דווקא חוגג את ההרמוניה שבין שיתוף דומע לשעת לימוד אינטלקטואלית. זה מאזן את זה, זה נותן פרספקטיבה וזה נותן את ההזדמנות לבדוק את יישומה, זה נותן רוחב וזה נותן עומק… לב שאינו מחובר לראש נראה לי שברירי ובעל סיכויים גבוהים להיאטם בעצמו. יותר מידי לחץ על שריר אחד.

    מעניין לי לשמוע מהניסיון שלך - האם לשמוע עובדות חדשות על מה שנעשה לפלסטינים שינה את תפיסת העולם? האם פתיחת הלב לאישה פלסטינית (ולא רק לעצמך) שינתה את התודעה?

  5. מאת עומר:

    תודה רבה על הלינק ליצירת המופת של רות דולורס וייס. הביצוע הזה שיחרר אצלי בכי שישב על החזה כבר כמה שבועות טובים…

  6. מאת מיכל נ.:

    תודה מאוחרת לאורי ולשרון על התשובות . אני עדיין ממש לא מצליחה למצוא את הדרך לומר את דעותי בתוך משפחתי בלי ליצור יותר עוינות ומלחמה ממה שיש כרגע. אז אני לא מדברת וזה מצב רע.
    אבל כן אני יודעת שהכיוון הוא לנסות ולהיזכר במה שכן מחבר וכרגע פשוט לפתוח את הלב.

    איך משנים את המצב במזרח התיכון?

    אולי רק לשבוע , בפעם הבאה שיש תקיפה צבאית/ פיגוע הקריין יתבלבל בין הקורבנות הישראלים לפלסטינים ויהפוך צדדים. בשנייה אחרי שהאנשים בבית יבינו את הטעות , אולי מישהו מהם יתעורר לראות את האבסורד שבחלוקה הזאת ל”שלנו ולשלהם”.

לכתוב תגובה


FireStats icon Powered by FireStats