החיים כנמשל

6 תגובות לפוסט ”בלעין חביבתי, מסחה אהובתי“

1. מאת מיכל נ.:
   24/02/2008 בשעה 09:59

   לתנות דלותה הזוהרת..
   הרגשתי הרבה אהבה ותקווה בפוסט הזה. תודה רבה שהבאת את הסיפור לתודעה.
   תודה לך ולאנשים שנאבקו , אני מודה לכם על כל התקווה הזאת שאפשר לשנות את ההיסטוריה. ועכשיו אני מרגישה שגם לי יש אחריות.

   ואני קצת משתפת מעולמי האישי:
   איך אני משכנעת את אחי היקר והאהוב להפסיק לדבר על טרנספר? איך אני גורמת לו לראות את האנשים שמאחורי המילה “פלסטינים”?
   איך?

2. מאת אורי אילון:
   27/02/2008 בשעה 14:22

   שאלת שאלה גדולה. אני זורק כמה כיוונים - אחד זה לבדוק מה השורש של הפחד (שעומד בבסיס כל גזענות). לדבר על הפחד עוזר לפעמים גם להתגבר עליו. אופציה שנייה זה לשכנע אותו להשתתף באחת מהסדנאות של מפגש יהודים-פלסטינים בנווה-שלום. מומלץ. אפשר גם פשוט לספר לו מהחוויה שלך מהפילגרמיג’ או מענתא. הסוג הקשה ביותר עבורי לויכוח פוליטי הם הגזענים במודע. אלה שהופכים את שנאת הערבים לאידיאולוגיה. עם אלה (המתרבים בשנים האחרונות) אפשר לדבר אולי על גזענות בכלל ומה קורה כשהיא מופנית לאחרים כמו נשים, הומואים, יהודים… לא יודע. הסוד הוא להתחבר לקירבה שביניכם וליכולת שלך להכיל אותו וליצור דיאלוג שהוא מעבר לויכוח פוליטי. לספר לו פשוט למה את מרגישה אחריות לשנות את המציאות. ברמה של ויכוח פוליטי לגוש שלום יש באתר שלהם רשימת שאלות ותשובות שימושית. שאלה גדולה - איך משנים את המצב במזרח התיכון?

3. מאת שרון:
   27/02/2008 בשעה 16:43

   היי אורי,
   הוספתי את בלוגך למועדפים אצלי,נראה לי ,שאקרא בו יותר בתקופה הקרובה.יש בי רצון לבהירות עם עצמי בקשר למאי בתמרה,ובלוגך כרגע מבחינתי דרך טובה נוספת להתחבר לאנרגייה של התהליך התמרי.
   זאת ועוד ששמחה היא להיות מושרה מכתיבתך הקולחת והבהירה,ומאישיותך המתקשרת אהבה .מראה-במפגש עם מתנחלים,דת,לאום וממסד,מורגשים אצלי פיוזך מזדעזעים..ואהבתך מסתתרת מאחרי חרב פיפיות..וגם כנות עמוקה לתיקון..תודה.

   ולמיכל-מהחוויה שלי,כאחד שדגל בטרנספר,וש’פלסטינים’ עבורו היה שם נירדף לשוחרי מוות(עדיין עם נטיה).
   הלב נפתח ומהדהד שלום כתוצאה מניקוי הפחדים שעוטפים את ליבינו,וצמצום הפער בין מי שאנחנו באמת ,ובין האופן שאנו מזהים את עצמינו.
   אף אחד לא יכל ולא יכול לשכנע אותי לא לפחד.במיוחד שהטיעונים לכל כיוון שווים תמיד במשקלם.
   וויכוחים ושיכנועים,שייכים לממלכת הראש הכובש,אליו ברחתי,וברחנו כולנו,ובורחים עדיין, מהפחד לפגוש בפחד שעוטף את ליבינו.
   יום אחד זה קרה,משהוא התחיל ללכת בתוכי לכוון הלב..
   אוליי אלוהים נגע בליבי..
   אוליי התדר החדש של היקום..
   אוליי עוד ועוד אנשים שהדהדו את ליבם דייקו אליי עם קרן חמימה אחת..
   אוליי ליבי עצמו התעורר פתאום בזמן הנכון להתנער מקליפות הפחד..
   ואוליי הראש, היודע כל,החושב בקרירות זה שזיהיתי אותו כעצמי,ודרכו ניסיתי לעצב את עולמי ועולמם של אחרים,פשוט איכזב,התחיל לכאוב ונאטם,כשחווית החיים מבוססת בהרס ומוות..
   לדעתי הכל יחד נכון..והעיקר שהלב נפתח אט אט,שלי ושלנו.
   ברור לי שהתהליך שאנו עושים בחיבור המחודש לליבינו דרך פחדינו,פועל גם על הסביבה.
   וברור לי ,שפתיחת ליבך לעצמך,תאפשר לאחיך קלות והשראה לפתיחת ליבו לעצמו….וכשזה יקרה…הוא יראה את הבני אדם שבפלסטינים,גם בלי שתדברו מילה על זה.
   אהבה…ושוב תודה אורי על המרחב המאפשר..

4. מאת אורי אילון:
   27/02/2008 בשעה 21:49

   היי שרון! ראשית - שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. תודה על הפידבק. מזה זמן שאני מרגיש שהכתיבה שלך רוצה להתנסות בלהיחשף ולהתערטל בסקס אנונימי (שבו אינך יודע מי יקרא אותך ואיך בדיוק…). כיף לי לקרוא אותך כאן.

   למה התכוונת ב”וגם כנות עמוקה לתיקון”?

   קשה לי לקבל שהראש שלי שייך לממלכת הכובש. הראש, השכלתני, הראציונאלי, שמחפש הגיון ולוגיקה, שמתבונן בכנות ובבהירות במציאות שמסביב ומנסה לייצר מחשבות על פתרונות יצירתיים… הראש הזה הוא חלק מהפתרון. הוא עוזר לי לזהות את הבעיות ומסמן עבורי את הדרך החוצה או פנימה.
   כשהגעתי לתמרה פחדתי מהכיבוש של הראש. מהחווייה ששמעתי מכאלה שלמדו כאן חששתי שאין מקום ללב מאימת ה”גייסט” האימתני. אבל עכשיו אני דווקא חוגג את ההרמוניה שבין שיתוף דומע לשעת לימוד אינטלקטואלית. זה מאזן את זה, זה נותן פרספקטיבה וזה נותן את ההזדמנות לבדוק את יישומה, זה נותן רוחב וזה נותן עומק… לב שאינו מחובר לראש נראה לי שברירי ובעל סיכויים גבוהים להיאטם בעצמו. יותר מידי לחץ על שריר אחד.

   מעניין לי לשמוע מהניסיון שלך - האם לשמוע עובדות חדשות על מה שנעשה לפלסטינים שינה את תפיסת העולם? האם פתיחת הלב לאישה פלסטינית (ולא רק לעצמך) שינתה את התודעה?

5. מאת עומר:
   03/03/2008 בשעה 00:06

   תודה רבה על הלינק ליצירת המופת של רות דולורס וייס. הביצוע הזה שיחרר אצלי בכי שישב על החזה כבר כמה שבועות טובים…

6. מאת מיכל נ.:
   10/03/2008 בשעה 00:24

   תודה מאוחרת לאורי ולשרון על התשובות . אני עדיין ממש לא מצליחה למצוא את הדרך לומר את דעותי בתוך משפחתי בלי ליצור יותר עוינות ומלחמה ממה שיש כרגע. אז אני לא מדברת וזה מצב רע.
   אבל כן אני יודעת שהכיוון הוא לנסות ולהיזכר במה שכן מחבר וכרגע פשוט לפתוח את הלב.

   איך משנים את המצב במזרח התיכון?

   אולי רק לשבוע , בפעם הבאה שיש תקיפה צבאית/ פיגוע הקריין יתבלבל בין הקורבנות הישראלים לפלסטינים ויהפוך צדדים. בשנייה אחרי שהאנשים בבית יבינו את הטעות , אולי מישהו מהם יתעורר לראות את האבסורד שבחלוקה הזאת ל”שלנו ולשלהם”.

לכתוב תגובה