החיים כנמשל

המסע מחוץ לתמרה עשה לי חשק לגלות קצת את המדינה בה אני חי. קשה להאמין איך מדינה קטנה (10 מיליון תושבים) ויחסית נחשלת (אחת העניות ביותר במערב אירופה) היתה בעבר אימפריה שחלשה על ארבע יבשות. השפה הפורטוגזית המדוברת במדינות שונות באפריקה ובדרום אמריקה מעידה על מי שהיתה פעם האחות הצולעת של ספרד. ומצד שני קשה להאמין גם איך תוך שלושים שנים מדינה שמתעקשת לשמר דיקטטורה פשיסטית על סף תום האלף השני הופכת להיות חברה מכובדת באיחוד האירופי ויעד מועדף לתיירים חובבי שמש וים.

אכן, לאורך ההיסטוריה היווה האוקיינוס המקיף את המדינה מקור של חדווה, געגועים, כמיהה וגם סבל עבור הפורטוגלים. אלה שלא יצאו למסעות הכיבוש ונשארו מאחור הרגישו שהם מפספסים משהו ולכן תחושת ההחמצה העגמומית היא חלק מהארסנל הלאומי. נסיעה מוסיקלית מפורטוגל לספרד מבהירה את ההבדל: מפאדו בלוזי ספוג יגון לפלמנקו סוער וסקסי. נסיעה היסטורית בחזרה מבהירה שהספרדים למדו שללא מהפכה רועשת הפשיזם ימשיך לעבור ולכן הם חוגגים את החיים בנקודות הקיצון, ואילו הפורטוגלים למדו להיות צייתניים ומופנמים, כי גם אם בסוף צריך לעשות מהפכה אפשר לעשות אותה בשקט.

בפורטוגל אפשר למצוא שרידים המעידים על חיי אדם במקום מלפני 500 אלף שנים וגם הרבה שרידים מהאימפריה הרומית שהשתלטה על האיזור והעניקה לו את שמו. במאה השמינית פלשו המוסלמים  ושלטו באיזור למשך 800 שנים של תור זהב לשירה הומו-אירוטית ובכלל. הנוצרים שפוררו לאט את השלטון המוסלמי הרחיבו את הגבולות והגדילו את הקולוניות: תחילה למטרות מיסיונריות קתוליות ולאחר מכן למען הקפיטל.

הגילויים והכיבושים באפריקה, הודו, סין, יפן, ברזיל ועוד הפכו את פורטוגל לאימפריה עצומה. במשך 500 שנים היוותה ציר מסחר אינטנסיבי שלא היה כמותו בהיסטוריה האנושית. מחקלאות מקומית הפך האזור הדרומי בו אני חי, אלגראבה, למוקדש לכרמים ועצי זית (לייצוא יין ושמן). גם שיעבוד דרום אמריקה לטובת גידול קני סוכר – התחיל מכאן, ואפילו עצי התפוז בארץ הקודש הגיעו מסוחרים פורטוגלים (שהביאו אותם כנראה מסין) ומכאן לתפוז בערבית קוראים: בורטוגל.

במחצית השנייה של האלף השני התרחשו דרמות רבות: איחוד עם ספרד ופרידה ממנה (גם כיום הפורטוגלים מתלוננים על כיבוש של חברות ספרדיות), אינקוויזיציה אכזרית (יותר מ- 1,000 הועלו על המוקד ועוד אלפים רבים של מוסלמים ויהודים אנוסים שהמשיכו להירדף בשל “טוהר הדם”), השתחררות ברזיל מעול הכיבוש (מהפכה ללא שפיכות דמים שהיוותה את תחילת שקיעת האימפריה) ורעידת אדמה וצונאמי קטלני בליסבון (יותר מ- 100,000 נספו, כמחצית האוכלוסייה).

ב- 1974 נמאס כבר לכולם מהשלטון הפשיסטי שסיסמתו היתה: “האל, המולדת והמשפחה”, תחת הנהגתו של הדיקטטור סלזר שהתעקש להילחם בלאומים המתעוררים ברחבי הקולוניות. הפורטוגלים חיכו לאות למהפכה בדמות השיר “אחרי הפרידה” (שגם ייצג את הדמוקרטיה החדשה בתחרות האירוויזיון באותה שנה אבל זכה ל- 3 נקודות בלבד). כשהושמע ברדיו - הצבא הפורטוגלי שם פרחי ציפורנים בקנים (להבהיר את אופיה הלא-אלים של המהפכה) ושחרר את פורטוגל מציפורני השלטון הדיקטטורי.

סירובו של הספר הפורטוגלי שקיצץ את שיערי בעיירה אוליהו עם מדי תכלת מקצועיים (לאחר שלושה חודשי גידול פרא) לחייך, הזכיר לי את שכבת הגיל שלא מתרשמת מהדמוקרטיה  ולא מבינה מה היה כל-כך נורא ברודן סלזר. בספר “מהפכה בפורטוגל”, מצטט מיכאל הר סגור (ששהה בפורטוגל בזמן המהפכה) זקן פורטוגלי המתגעגע לאַחדות האימפריה. “אתם מאוחדים מתוקף ההיסטוריה שלכם?”, שאל הרסגור. “לא”, ענה הפורטוגלי, “מתוקף הביצים שלנו”. אבל זוהי נוסטלגיה גריאטרית. הסיפור של פורטוגל מעורר השראה אמיתית.

מעורר השראה כי הנה מדינה שמתפרקת מנכסיה הקולוניאליים, מצליחה לקלוט בחזרה מיליון מתנחלים ולפורר שלטון דיקטטורי ללא שפיכות דמים. כי הנה לכם דוגמא היסטורית להתכווצות טריטוריאלית המחייבת שינוי זהות טראומתי שמבהירה שזה דווקא אפשרי. כי אפילו צבא יכול להיות מהפכני ולסרב לכיבוש ולמלחמה ולא רק מטעמי הגדלת כוחו הפוליטי. כי גם מחוץ לסלון מזל ברור שהאנרכיה שאחרי ההפיכה היתה טובה בהרבה מהדיכוי הדיקטטורי (שדווקא לא היה אלים. סתם מדכא).