החיים כנמשל

יצאנו לדרך חמישה פרשים - מרכוס, אולריקה, אולי, נועה ואני – למסע מחקר חשאי: כיצד הם חיים שם בעיר הגדולה בה למים יש טעם של רעל? מה למדנו אנחנו בזמן הזה בדרכנו להיות פעילי שלום? האם הרוח, האמונה והאהבה החופשית יכולות לגבור על מכשולי הבירוקרטיה הפורטוגזית?

כבר בספטמבר התחלתי את התהליך הזה של בקשת ויזה לשנה. התרוצצויות בין המשטרה, קופת-חולים, ביטוח ושגרירות פורטוגל בתל-אביב. כמעט אלף ש”ח וכמעט אלף שיחות טלפון ומיילים. והנה אחרי חמישה חודשים וחמש שעות נסיעה מתמרה - הגענו לשגרירות פורטוגל בסביליה הממוקמת בלא פחות מארמון. אחרי המתנה קצרה אנחנו מקבלים ויזה ל- 4 חודשים בלבד. למה? אולי הם לא שמעו עדיין על החוק החדש, אולי ככה זה. אולי במאי מחכה לי בבז’ו (העיירה הקרובה ביותר לשם חידוש בירוקרטי) הפתעה כמו אהבה גדולה או תורם עשיר.

שתי המסעדות הצמחוניות המומלצות מהפרה השמחה היו סגורות אז חגגנו את הניצחון המוגבל בקתדרה הענקית שנבנתה על הריסות מסגד והיא כולה רהב ללא בושה. ממרומי המגדל של הכנסייה, מתחת לפעמונים, אפשר לגלות עיר המצופפת בתים לבנים לא-גבוהים, והיא מנוקדת כולה בחושחשים כתומים על העצים ועל הריצפה. זו מין עונה כזו. יומיים חיפשתי פירות וירקות טריים לשווא. רק חנויות שמציעות מוצרים זהים שלא יתפסו מקום גדול במזוודה. סינר עם תמונה של פסל דויד, טי-שרטים עם שוורים וכמובן קפה של סטארבקס תחת כל עץ חושחש רענן.

אבל רק את עצמי פגשתי שם בנהר של סביליה. מחוץ לשדה המגונן של תמרה שברתי את נדר הסירוב לחטיפים תעשייתיים לטובת קבוקים בטעם ביסלי גריל. גם במסעדה בצ’יינה טאון לטופו המיוחל היה טעם של מונסודיום גלוטומט. אפילו הגלידה שנראתה איטלקית נתגלתה כגירסא מאכזבת של קרטיב לימון זרחני ותרכיז פריגת מנגו. למה אני עסוק כל-כך באוכל? כי אני מודה על השפע הבריא שיש לי כאן שהוא כל-כך לא מובן מאליו. כי כשאתה תייר בעולם החומר אתה עסוק בין השאר בהישרדות פיזית (איפה השירותים הבאים למלא מים? אין אומרים טבעוני בספרדית?) והישרדות רוחנית (מה יש לעשות כאן חוץ מלאכול במסעדות?). כי גיליתי שהעיר כבר לא טעימה לי. לרעב הממכר שאוחז בי לפעמים כשאני רחוק - כבר אין אחיזה במציאות.

ובכל זאת, היומיים הללו הבהירו לי כמה אנחנו מנותקים מהחברה שמסביבנו. אין ספק שהעיר הגדולה איננה בת-קיימא, ובכל זאת כל-כך הרבה בוחרים לחיות שם. ושלא כמו בערים הגדולות שראיתי אצל הדוד סאם, כאן המקומיים הספרדים נראים שמחים. משהו חי בהם ומעורר בי חשק לעשות איתם מהפכה. אז איך מגיעים אליהם? לקח לי קצת זמן להיפטר מהברכה האינסטינקטיבית לכל מי שהלך מולי ברחוב. נזכרתי באנונימיות המבורכת שיוצרת מרחב לרב-גוניות שפשוט איננה אפשרית בקהילה קטנה [שוב אהבה גדולה ללא שפה משותפת בסאונה. מיגל. בן 34 עובד במתן שירות בטלפון וגר עם אמו. מעולם לא יצא מאנדלוסיה. שאל אותי האם הנשיא של ישראל הוא סדאם חוסיין].

שאלה נוספת - איך הם מגיעים אלינו? כלומר, מה אנחנו בתמרה, או מחוץ לציביליזציה צריכים או יכולים לעשות כדי לאפשר את מפגש העולמות הזה גם אצלנו. אני צופה שבשנים הקרובות יותר ויותר פליטים יבקשו מקלט מחוץ לעירם, לארצם, לחברתם. אסונות טבע, מלחמות, דיכויים שונים ומחלות נפשיות שדורשות ערי מקלט פתוחות המעניקות ביטחון וריפוי. תמרה רחוקה עדיין מלספק תשובה לשאלה האקטואלית הזו שכן אין אפילו מי שיטפל באורחים שמגיעים לכאן לא בקיץ. תמרה היא בועה. בועה עם שאיפות גלובאליות וקשרים וגשרים לבועות אחרות בעולם. אבל זו עדיין בועה. רק כשיוצאים ממנה נזכרים שאנחנו חיים במדינה ששמה פורטוגל, שבחוץ האלימות היא השפה השלטת, שהחיים הם לא קיבוץ. זו לא ממש התפכחות אלא יותר תזכורת לדחיפות מימוש הפעולה הפוליטית. כשחיים בישראל, אפילו בתל-אביב, זה ברור. פה צריך תזכורת.

בדרך חזרה חסידות מקננות על עמודי החשמל בתום מסען מאפריקה. השיחה במכונית דועכת ובמקומה טרייסי צ’פמן שרה על החיים בעולם החומרני שבו חיבורי שלשלאות האזיקים אינם נראים. בלילה שאחרי אני חולם: אני חי בקהילה, אולי בג’ונגל. אנחנו עושים פעולה ישירה נגד אדם ממנו אנחנו רוצים לסחוט כסף. לוכדים אותו בתוך אוטובוס בעזרת שיחה תמימה וציפוי החלונות בניילון דביק (כזה שמשתמשים בו בהובלות). צג”ג היא שותפה לפשע שהוא על גבול רצח. זה חלום אלים ראשון שאני זוכר מאז שהגעתי לכאן. גם זה אולי סוג של דיאלוג, קריאה לפענוח הסכסוך שלי עם העיר.

הפוסט הזה נכתב ביום Tuesday, 19 בFebruary 2008, בשעה 16:13, והוא שייך לנושא תמרה , מסעות . את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0‏. אפשר להגיב על הפוסט כאן בבלוג הזה, או לשלוח טראקבאק מבלוג אחר.‏