קארמה יוגה
19/02/2008 - 02:05 מאת אורי אילון
מאז נתן לי המקום הזה מתנות רבות. עוד ועוד הבטחות שהתממשו. שורש החשיבה החיובית שלי נמצא שם, כמו גם ההחלטה להיטיב עם הגוף שלי מתוך אהבה לרוח שלי והידיעה החמקמקה אך בהירה כמו אלף שמשות של אחדות מוחלטת. חתיכת “סיבוב” כמו שאומרים החבר’ה ברומזם לבחירה שלי בשוליים הסהרוריים. מאז ימי בנימינה בשיבננדה אני מחפש את הריח הזה של הקטורת הזו שליוותה את השיעורים. עשרות פעמים אני רוכש חבילה כחולה עליה מדבקה כסופה מיוחדת ואזהרה בסנסקריט ובאנגלית מזיופים, ונופל שוב ושוב בפח של קטורת מזויפת.
זוהי אולי מטאפורה לכמיהה, שאין לה תשובה, לחזור לגיל הזה של 16 כשהזהויות היו גמישות והדרמות היו כה מקסימות עד כדי כתיבת שירים ובכי מול שקיעה בתל-ברוך. ואולי זו מטאפורה לזיוף של עולם הניו אייג’ שמפזר ריחות נעימים כדי ללכוד אותך ביצר צרכני שאין לו פורקן. ואולי זו הקטורת שרכשתי היום בחנות האוריינטלית שבעיירה הפורטוגזית אוליהו שהזכירה לי להודות למקום הזה שקורא לי לחזור.
“ילדתי אל הים היא הולכת
גלים וצדפים היא סופרת
אבל רק את עצמה היא פוגשת
שם בנהר של סביליה”
(לא, זה לא דיויד ברוזה. זה אהובי לורקה. תרגום של יהונתן גפן).
[פרומו לפוסט המסע שלי לסביליה שבספרד, בעקבות הויזה לפורטוגל. עכשיו לישון].
הפוסט הזה נכתב ביום Tuesday, 19 בFebruary 2008,
בשעה 02:05,
והוא שייך לנושא היסטוריה
.
את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0.
אפשר להגיב על הפוסט כאן בבלוג הזה, או לשלוח טראקבאק מבלוג אחר.
Powered by FireStats
19/02/2008 בשעה 08:07
זה אמנם הבלוג שלך, אבל להזכיר את שיבננדה בלי להזכיר את אחיך …
עוד 30 דקות אני יוצא לשם.
מבטיח למסור למקום דש ממך
19/02/2008 בשעה 09:35
גלעדי,
תמיד אתה מגיב ראשון…
אתה משהו משהו!
ולאחי הצעיר, שהרבה זמן אני מחפשת אותו בסקייפ…
מבטיחה לך הרבה קטורות אמיתיות כשתגיע לארץ,
וגם חיבוק חם,
ממני המתגעגעת.
19/02/2008 בשעה 10:40
יה, איזה יופי של תיאור, ובכלל איזה יופי. זה הזכיר לי את עצמי ואת המפגש עם המרכז בלטריס. גם בשבילי המקום היווה התחלה של חיפוש רוחני.
גיל 16, יחי התמימות והפתיחות הלא מצולקת. אם כי אתה אורי שמרתי עליה בדרך שלך.
שלשום קראתי לילדים סיפור של הבעש”ט, בזכותה של סיגל מהמרכז , מדריכה וחוזרת בתשובה. הסיפור העתיק הזה , שבטח כבר מסתובב איזה מאה שנה לפחות הצליח לגעת ולהקסים את ילדי כיתה ג’ של 2008, למרות שהמציאות המתוארת שם מזכירה עגלות, ועיירה יהודית, ואיזה בישוף נוצרי מומר שזה קצת רחוק מעולמם. בכל אופן, הדרמות הן אוניברסליות וחסרות גיל.
האמת שהסיפור גם נגע בי יהודיה מומרת שכמותי.
והמסר של הסיפור היה כזה: לפעמים כשרוצים מאוד משהו צריך לוותר עליו או להרפות ואז הוא מגיע.
19/02/2008 בשעה 13:00
אכן הסיפור מקבל סיבוב נוסף כשאחה”צ תמים אחד אני פותח את הדלת העתיקה ברחוב לטריס (שמזמן כבר לא פתחתי) לאחי והוא הופך מאיש היי-טק ממוצע ליוגיסט מצטיין (לא שיש סתירה ובכל זאת שינוי/התמרה/מהפך). אשתו אומרת בתגובה: “התחתנתי עם גלעד, לא עם אורי!”.
יעל, אני זקוק לקטורת הכחולה המקורית של הסאי באבא. יש לך? מאיפה??
מיכל, זה נחמד לגלות שדרכינו הצטלבו שוב ושוב. מקנא קצת על האפשרות לקרוא לילדים סיפור של הבעש”ט ולקבל על זה משכורת. זה סיפור חסידי על נס של ממש. אולי אני צריך להרפות מעט מהחלום להיות מחנך…
19/02/2008 בשעה 13:26
חס וחלילה, השם ישמור! בשם התלמידה המשועממת שהייתי: העולם זקוק למחנכים כמוך!