חצי פגישה
13/02/2008 - 16:23 מאת אורי אילון
מבט אחד מהיר. עוד שבועיים אארח כאן את האורחים הראשונים שלי (מחוץ לעונה שבה תמרה פתוחה לאורחים!). סטף ורוזי הבריטים בדרכם לכאן על אופניים מברלין. סטף מתרגם, פרמקלצ’ריסט ואוהב בנים ורוזי מתקנת אופניים, מתקנת עולמות ואוהבת בנות. אנחנו מכירות מקוויראפשן ברצלונה וביחד נלחמנו נגד הג’י-8 בסקוטלנד. אני מתרגש וקצת מפחד מהמפגש הזה בין תמרה לעולם האנרכיסטי-אקטיביסטי-קווירי שעד עכשיו התאפשר רק בפאנזינים שכתבתי ובמרחב הוירטואלי המצומצם של הבלוג הזה.
מפחד כי המפגש הזה הוא בעל פוטנציאל התלקחות אידאולוגית. באופן כללי אקטיביסטים מקצועיים נוטים שלא להסתפק בביקורתיות בריאה ועלולים לאמץ נקודת מבט שלילית ופסימית על העולם שבסך הכל מקבץ שורה של חסרונות ועוולות. באופן ספציפי, אני רואה את עצמי כגשר בין העולם הפוליטי לעולם הרוחני וכאן עומדת בפניי משימה מאתגרת. מעבר לעובדה שדרושים יותר משני ימים כדי להבין לעומק את מה שקורה כאן, איך אסביר שכאנרכיסט אני מקבל באהבה את אפקט הגורו, ההיררכיה המובנית, חיבוקי האבנים ושירים של היפים? כדי להתכונן למפגש הזה אני מציע כאן חיבור בין השניים. לא מזמן תירגמתי וערכתי טקסט שהוא מעין קריאה תמריאנית של האנרכיזם. אחרי כמעט שלושה חודשים כאן אני מציע קריאה אנרכיסטית של תמרה.
ראשית, תמרה מציעה מודל בר-קיימא לחיי קהילה. אם אנחנו באמת אנרכיסטים לא רק נתנגד לקיומה של המדינה אלא גם נשאף ליצירת האלטרנטיבה שתאפשר לנו להמשיך לחיות בפנאן גם בלי השירותים שהמדינה מספקת לנו. קבוצות אנרכיסטיות כה רבות התפרקו בגלל העדר היכולת לחיות ביחד. הן אחזו באמונה שלמה באותם ערכים ואידאולוגיה והיו נורא צודקות אבל לא היה מי שישטוף כלים, או פשוט לא היה כיף אחת עם השנייה. תמרה בודקת כיצד קהילה מתפקדת ומציעה פתרונות יצירתיים המתבססים על ניסיון ומחקר של 30 שנים.
גם בצד האידאולוגי תמרה היא אנרכיסטית: עצם האמונה שא/נשים ללא נשק יכולים לנצח צבאות, תאגידים וממשלות, ועצם השאיפה ל”עתיד ללא מלחמה”, “כדור-ארץ חופשי” ושלום אמיתי. לא בכדי מקימי הפרויקט מגיעים מהשמאל הרדיקלי של תנועת מרד הסטודנטים, ורבים מהצעירים בתמרה מגיעים מההפגנות האנטי-פשיזם (בגרמניה), סצנת הסקאוטים ופעולות ישירות נגד הקפיטליזם. כמו האנרכיזם - התפיסה התמריאנית שמה את חירותו של הפרט והתפתחותו במרכז ולא מקריבה את הפרט לטובת הקולקטיב או האידאולוגיה, וכמו האנרכיזם תמרה מדגישה את הקשר בין הדיכויים וטוענת כי שורשה של האלימות כלפי נשים, בעלי-החיים, כדור-הארץ, עניים, מהגרים לא-חוקיים… – הוא אותו שורש. לכן גם המענה לכך צריך להיות הוליסטי, כלומר כזה שיתייחס לתחומי החיים השונים: תזונה טבעונית, מבנים חברתיים ומשפחתיים חדשים וכלכלה אוטרקית המתבססת על מקורות אנרגיה אלטרנטיביים.
זה גם החיבור לרוחניות שתופסת מקום חשוב בתמרה. אין כאן סוג אחד של רוחניות אלא ניסיונות שונים להתחדשות של יהדות, איסלאם, נצרות, בודהיזם, פגאניזם, מסורות מטריאכליות ועוד. בבסיס התפיסה הרוחנית נמצאת האחדות. ההכרה או האמונה שכלנו אחד. הפלסטיני והיהודי, האדם והפרה, החומר (גוף) והרוח (נפש), המין האנושי והאלוהות. אחד. בבסיס התפיסה האנרכיסטית נעוצה אותה תפיסה אחדותית המתבטאת במשפט הנפלא “אף אחד אינו חופשי עד שכולם חופשיים”. מכאן גם שאם אני לא אהיה חופשי אף אחד לא יהיה חופשי, ואם לא יהיה שלום בי – לא יהיה שלום בעולם. זה בא מהאנרכיזם, לא משרי אריסון.
האנרכיזם שלי לא רק מתנגד למוסד המדינה, לקפיטליזם ולמלחמות - אלא גם לפטריארכיה והתגלמותה במוסד הנישואין והמשפחה הגרעינית. בתחום הזה תמרה מציעה מהפכה עמוקה. אהבה חופשית ומיניות חופשית הן אנרכיסטיות כי הן מבטלות את תפיסות היסוד הפטריאכליות לגבי בעלות ומאתגרות את עצם ההיררכיה המתחשבנת המקבעת “אהוב/ה מספר אחד”. אהבה ומיניות אנרכיסטיות לא בודקות עם כמה אנשים אני שוכב אלא האם אני שם גבולות לעצמי או לפרטנר שלי? האם אני מסוגל להשתחרר מהפחד לאבד את בן-זוגי העומד בבסיס כל-כך הרבה מערכות יחסים? האם הקשר עם הפרטנר מרחיק אותי מהעולם או מחבר אותי לעולם כלו?
אז נכון שההיררכיה כאן בולטת, יש שני מנהיגים רוחניים ולכל ענף יש מנהיג מוגדר וסמכותי ולאף אחד אין רצון להחליט בקונצנזוס. אבל השוני הגדול מההיררכיה שאני מכיר ממקומות אחרים הוא השקיפות, העידוד למנהיגות והמודעות המתמדת להפרדת ההנהגה מהאגו. אני זוכר את התנהלותה של הקבוצה שעבדה במשך שנה על הפקתו של אירוע הקוויראפשן בתל-אביב. היה ברור לנו שאין כאן מנהיגים (כי כלנו אנרכיסטים) והיה גם ברור לכולנו מי המנהיגים. אלה שלקחו יותר אחריות הם אלה שהובילו, הפעילו אחרים ויזמו רעיונות חדשים. אני זוכר את האכזבה שלי ממוגבלותם של הכלים לעידוד החברים השקטים, אלה עם הביטחון העצמי הנמוך והניסיון המצומצם בסוג פעילות שכזה - לקחת יותר אחריות. במובן הזה ההיררכיה של תמרה מרגישה לי יותר אנרכיסטית מאופן העבודה של קבוצות אנרכיסטיות שהכרתי. ברור לכולם מי מנהיג, הוא פתוח לביקורת פומבית (בצורת מראות) והוא מחוייב לשקיפות כלפי הקבוצה. כך העבודה המשותפת מתבססת על אמון שחברי הקבוצה מעניקים למי שלקח אחריות שמשמעותה לדאוג לכלל חברי הקבוצה.
שני המקימים של תמרה מעוניינים לפרוש לגמלאות אבל לא נמצאו עדיין מספיק א/נשים שיקחו אחריות במקומם. אין גבול לאפשרויות השינוי בהיררכיה התמריאנית: בקורס מנהיגי הקבוצות הקרוב (שאמור להכשיר מובילי פורום ומנהיגי פרויקטים) ישתתפו ותיקי הקהילה לצד סטודנט מתחיל שכמוני (אינשאללה). רק לאחרונה הפנמתי את העובדה שאני חי בגן-עדן כי באמת אין גבול לאפשרויות כאן. הכל כרוך רק בלקיחת אחריות וכל שאר התנאים (תמיכה מקצועית, חברתית, פיזית…) כבר קיימים. כעת יש בי רצון גדול לקחת יותר ויותר אחריות בהנהגת קבוצת הסטודנטים, בהקמת והובלת קבוצה שמטרתה לתמוך מכאן בהקמת כפר חקר לשלום, ובהובלת המטבח הסטודנטיאלי (”קיטשן פאפא”) למשך תקופה (שבה אנסה להעמיק את ההבנה מדוע הוא טבעוני ולהגדיל את הצריכה המקומית).
כאן גיליתי את יכולתי לתת אמון במנהיג חיובי. סבינה למשל, היא עבורי פשוט מורה טובה לחיים. אני יודע שהאמונה שלה שא/נשים יכולים לסמוך עליה ולהיות מובלים על-ידה (במסע הפילגרמיג’ בארץ לדוגמא) לא מבוססת על הרצון שלה לשלוט באחרים אלא להפך – על הידע והניסיון שצברה בלתמוך באחרים להפיק את המיטב מעצמם. לכן כשצריך להחליט איך להתמודד עם ג’יפ צבאי שעוצר שיירה של 70 צועדים, אין לי צורך דחוף לרוץ לחיילים או להתכנס למעגל כדי להחליט ביחד מה לעשות. אני סומך עליה שתחליט, ואם אחלוק על החלטתה אני יודע שיהיו לנו מספיק אפשרויות בעתיד ללמוד ביחד על הנימוקים השונים לכאן או לכאן.
יש עוד צדדים אנרכיסטיים בתמרה כמו השתחררות מהזדהות עם זהויות (לאומיות, דתיות, משפחתיות, וברבדים מסויימים גם מגדריות), ההתעקשות על אמירת האמת, ההתעניינות האמיתית בזולת, הבדיקה וההפרדה בין מבנים חברתיים שהוטמעו בנו על-ידי החברה לכאלה שאנו בוחרים בהם מרצוננו. אבל הצד החשוב ביותר והאנרכיסטי ביותר הוא לקיחת כל הנ”ל לכדי יצירתה של אלטרנטיבה קונקרטית ומממשית בהווה. אנרכיה כאן ועכשיו.
הפוסט הזה נכתב ביום Wednesday, 13 בFebruary 2008,
בשעה 16:23,
והוא שייך לנושא אנרכיזם ואקטיביזם
, תמרה .
את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0.
אפשר להגיב על הפוסט כאן בבלוג הזה, או לשלוח טראקבאק מבלוג אחר.
Powered by FireStats
13/02/2008 בשעה 21:30
תודה…
אני מאד מיתעורר ממה שאתה כותב יש משהו שמצליח לעבור את המחשב ולהגיע ללב לראש ואלי..
אשמח שתמשיך לשתף במסע המאתגר והעמוק שלך בתמרה ובחיים…
מרגיש קרוב באהבה מוטי
13/02/2008 בשעה 22:13
תודה גדולה מוטי. אחרי שתיקתך לתגובתי לתגובתך בפוסט הקודם קצת התייאשתי מדיאלוג בפורמט הזה… טוב לשמוע אותך וטוב לגלות את ההתעוררות והקירבה.
13/02/2008 בשעה 22:29
שאלה קטנה שתהיתי לגביה: איך תמרה מחזיקה את עצמה מבחינה כלכלית? משק אוטרקי? תרומות? מקורות מימון של חברי הקהילה? שילוב של שלושתם? משהו אחר?
14/02/2008 בשעה 08:48
הי אורי,
מאד מעניין באמת מה יחשבו האורחות שלך. אל תשכח לעדכן!
קצת הציק לי המשפט “אקטיביסטים מקצועיים נוטים שלא להסתפק בביקורתיות בריאה ועלולים לאמץ נקודת מבט שלילית ופסימית על העולם”. זו שוב המטאפורה של בריאות מהשיחות הקודמות שלנו, ואני קצת מרגישה שיש לך בטן מלאה על “אקטיביסטים”, כולם או חלקנו.
ברצון לקבל החלטות במשותף אין שום נקודת מבט שלילית או פסימית על העולם. קונצנסוס זו רק דרך לקבל החלטות במשותף, מה שעומד מאחוריה זו דוקא אופטימיות. אופטימיות מוצדקת, לדעתי.
מה שכתבת על עידוד חסרי-הביטחון והשקטות להביא מעצמןם וליזום ולהשמיע את קולןם ולפעול באופן יותר שיויוני בקבוצה הוא מאד חשוב בעיני. לא ממש הבנתי אם זה קורה בתמרה ואם כן אז איך המודל של תמרה גורם לזה לקרות? אתה בעיני לא דוגמא לזה כי אתה כן לוקח יוזמות ומשמיע את קולך גם בפורומים פחות סובלניים, כך שהעובדה שאתה מנהיג גם בתמרה היא משמחת, ועם זאת לא מפתיעה.
ולסיום, במהלך ההליכה שלכןם בפלסטין היה איזה לילה שהקבוצה ישנה בהתנחלות ואתה ועוד א/נשים סירבתן והלכתם לישון במקום אחר - מה אתה חושב על זה היום? האם היית נוהג אחרת?
14/02/2008 בשעה 09:22
אני חושבת הרבה על הדבריםש אתה כותב פה, סוג של כתב ביקורת חזק ומתמשך נגד הקהילה האקטיביסטית, שמציגה את תמרה כתשובה
אבל אני רוצה להזכיר משהו. תמרה קיימת כבר לא מעט שנים, נכון?
האם התחלת הדרך הייתה חלקה? האם היום הדרך חלקה?
האם במהלך הדרך, במהלך הלמידה מהו אורח החיים שטוב להם, איזה מנגנונים קהילתיים הם מפתחים כדי לשמור על היחסים והאמון ביניהם ואיך הם מתמודדים עם הקשיים - האם לאורך הזמן הזה נותרו אנשים מחוייבים לרעיון? לקבוצה?
הרי לא כל פתרון או דרך חיים מתאים לכל קבוצה וכולנו יחד צריכים ללמוד, מהניסיון ומההתמדה, מה הדרך שאנחנו רוצים לחיות בה, מה האלטרנטיבה שיש לנו להציע לעולם כאקטיביסטים בארץ המטורפת הזו. איך נלמד את הדברים האלה ?
אני חושבת שנקודת המשבר של הקהילה האקטיביסטית בישראל היום היא הזמניות שלה, אנשים לא מתחייבים להיות חלק מהמאמץ לייצר אלטרנטיבה דרך הקהילה הזו, לא מתחייבים לתהליכים שיהיו ארוכי טווח - אלא באים, מגלים שלא הכול מושלם, נשרפים ונעלמים
וככה לעולם לא נייצר אלטרנטיבה
טלי
14/02/2008 בשעה 10:09
עומר - תמרה מחזיקה את עצמה מבחינה פיננסית בזכות שילוב של שלושת האפשרויות (וגם אורחים שבאים לסמינרים, קורסים, אוניברסיטה). מכיוון שיש הוצאות כמו בנייה מאסיבית, פיתוח טכנולוגיה חדשה להפקת אנרגיה, מימון לימודים וכרטיסי טיסה לסטודנטים/אורחים מאיזורי משבר כמו פלסטין, קולומביה והודו, ומכיוון שיש פחות מחמישה א/נשים שמקדישות את זמנן לגן הירקות - תמרה עדיין רחוקה מלהיות משק אוטרקי. בהיסטוריה של הפרוייקט תמיד החזון והתפילה הקדיםמו את המציאות הכספית. למשל עכשיו אנחנו זקוקים ל- 10 מיליון דולר לשם הקמת כפר החקר לשלום. למישהי יש רעיון איפה הם מחכים לנו (המיליונים)?
יוסי - לא הייתי נוהג אחרת. הסירוב שלי להישאר לישון בהתנחלות הוא יותר עבור המתנחלים מאשר בשביל לשמור על טוהרי. כלומר, כל עוד אני יכול לבוא בלב פתוח, ליצור דיאלוג אמיתי, להקשיב ללא שיפוטיות - אני יכול גם להעביר ביקורת בריאה (= מוצדקת, או כזו שיכולה לתרום לצד השני). כמו הסירוב לאכול ריבה תעשייתית כאן בתמרה. הכנו שלשום 25 קילו של ריבת תפוזים משובחת. חשוב לי להפסיק לשפוט ולהתעצבן מהמכורים לריבה הישנה שמשתפת פעולה עם בבילון (ריסוסים, מפעל, קופסאות, חומרי טעם וריח, אריזות, משאית, סופר-מרקט…) אבל זה לא יקרה באמצעות זה שאני אתחיל לאכול אותה.
טלי - ברוכה הבאה! מאוד שמח לראתך ושולח אלף חיזוקים וחיבוקים לכבוד ההתחלה החדשה של סלון מזל [פרסומת סמויה למי שיכולה לעזור בשיפוצים, הובלות ותרומות בסלמה 50]. עדיין שמור לי דיאלוג וירטואלי איתך בתור דראפט בבלוג ואשמח לאישורך לפירסומו. ולעצם העניין:
“כתב אישום חזק ומתמשך נגד הקהילה האקטיביסטית”??? מבחינתי זה ניסיון לחבר בין עולמות. לא מוותר על להיות אקטיביסט, לא מוותר על אקטיביסטים בתור חברות שלי, לא מוותר על לשפר, להתמקצע, ללמוד מהצלחות ומטעויות של הקהילה האקטיביסטית (ולכן חשוב לי לפרסם את הביקורת שלך על מה שכתבתי על הסלון וגם את התשובה שלי).
אני מסכים עם הניתוח שלך לגבי העדר המחוייבות לתהליכים ארוכי טווח. הייתי מוסיף את הבעיה של העדר חזון. מניסיוני ברגע שיש חזון נוצץ, קונקרטי, מעורר השראה - זה יוצר גם מחוייבות.
אני מוסיף גם את החשיבות של להיות מאושרים. אם אנחנו כלנו בדיכאון בסוף אז משהו לא בסדר וצריך לנסות משהו אחר. גם במחיר של חוסר התמדה. אני יודע שבין השורות שלך יש גם ביקורת אישית כלפי שכביכול גיליתי שלא הכל מושלם ונעלמתי. אני חושב שהבלוג הזה הוא דוגמא להתעקשות שלי לא להעלם. ביולי תהיה כאן התכנסות של נוער (16-35) שמטרתה לימוד משותף על הדרך של תמרה. מאוד חשוב לי שהאקטיביסטיות המדהימות מפרופיל חדש יהיו כאן. וכאלה מאנרכיסטים נגד הגדר ומצבא הליצנים… לא בגלל שתמרה היא התשובה היחידה, אלא בגלל שאני מאמין שלשני הצדדים של המפגש הזה יש מה ללמוד ביחד ויש מה לפעול ביחד. הכתיבה שלי היא חצי פגישה. אבל כשאשוב לארץ בתום הלימוד שלי (וגם רוסנה) אינשאללה זו תהיה פגישה של ממש.
לוקח נשימה לפני תשובה לשאלת הפסימיות האקטיביסטית….
14/02/2008 בשעה 11:19
תהיתי לאן נעלמת.
עכשיו אני מבין - צריך זמן (וכנראה הרבה) לכתוב כזה פוסט ארוך ומשובח.
אני מחזק את ידך ברצונך לתקן את עולמנו.
אני מחזק את ידך ברצונך לקרב בין ניגודים.
מי ייתן ותצליח.
אחיך (הטוב ביותר)
14/02/2008 בשעה 19:12
לאן נעלמתי? דווקא לא כתבתי. חשבתי. עבדתי. למדתי. חיכיתי (לתגובות).
האם יש לי בטן מלאה על אקטיביסטים? אולי קל לי יותר מלאחרים להביע ביקורת עצמית (וגם להתמודד עם ביקורת). ברצון לקבל החלטות במשותף יש יסוד אופטימי ואנרכיזם היא אכן תפיסה אופטימית. ובכל זאת, אני מזהה נטייה של אקטיביסטים (כולל אותי) להיצמד למה שלא טוב בעולם ובאחרים. למה דווקא אצל אקטיביסטים? אולי בגלל השחיקה מעבודה לתיקון עוולות העולם, אולי בגלל שקל יותר להילחם נגד מאשר לבנות משהו חדש, אולי בגלל שקונצנזוס לפעמים גם מוביל ליישור קו עם החוליה השלילית-קולנית ביותר, אולי בגלל שכדי להגן על עצמנו מהיאוש פיתחנו שכבה של ציניות.
איך מעודדים את השקטים בתמרה? על-ידי לימוד משותף (התרכזות במה שנקרא בגרמנית “גייסט” - רוח ועיון שאמור להחדיר תובנות מעצימות), על-ידי פלטפורמות שונות לביטוי (פורום, קורס, תפילה, שולחן קריאה, מעגלים), החלפת הקבוצה (המאפשרת התנסויות שונות ובדיקת איכויות שונות ביחסים שונים) ועל-ידי מראות רציפות (פידבק מתמשך לגבי התכונות החזקות שלי והכמה והאיך שאני מביא את עצמי בקהילה). האם זה עובד? לא תמיד. זה אתגר של המנהיג הספציפי שלפעמים צריך להיות יצירתי בזיהוי החוליות המכונסות והדרכים להעצמתן, ושל הקבוצה כולה שצריכה להיות מספיק חזקה ומודעת כדי לתמוך.
ובהמשך לפוסט הקודם: אהבה ומיניות הם בעיניי נושאים אוניברסליים חוצי גבולות, מגדרים, תרבויות ומעמדות. אני שואף לעולם שיאפשר לכל בני-האדם לעסוק בנושאים הללו באופן פתוח ומעמיק, נטול הדחקות, איסורים ודיעות קדומות.
אפרופו, המפלגה האיסלאמית בכוויית הציעה לאסור לחגוג את יום האהבה (המצויין היום). ולידי - עאידה מנפחת שני בלונים אדומים בצורת לב כדי לתת לאהובה (שהוא גם אהובי). היא מספרת שכנערה היה אסור לחגוג את היום הזה. אחד הבלונים התפוצץ ואני מזנק בצעקה. הלב שלי דופק וכולם מסביב צוחקים. אינסטיקטים אקטיביסטיים.
16/02/2008 בשעה 12:52
שיר שאני שומע עכשיו.
אני סבור שהוא קשור לנושא הפוסט - “חיבורים”
גלעד
אומרים שבלי
מילים: מאיר אריאל
אומרים שבלי חושך אין אור
אומרים שבלי רע אין טוב
אומרים שבלי יחיד אין הרבה
אומרים שבלי קטן אין גדול
אומרים בלי מלחמה אין שלום
אומרים שבלי שקר אין אמת
אומרים שבלי עוול אין צדק
אומרים שבלי טיפשות אין חוכמה
אך, כמו שאני אוהב אותך
אם זה אפשרי לשנוא כל כך
זה בכלל לא עושה לי טוב -
אך, פחות לא אוכל לאהוב
אומרים שבלי רעש אין שקט
אומרים שבלי עוקם אין יושר
אומרים שבלי סבל אין אושר
אומרים שבלי לא אין כן
אך, כמה שאני אוהב אותך
אם זה אפשרי לשנוא כל כך
כבר עדיף להפסיק לחשוב -
אך, פחות לא אוכל לאהוב
ולמה תמיד, מנסים להעמיד
את הכל על מקום אחד
רק תן לי שיפשוף תן לי חילוף
תן להרגיש חי וחד.
אומרים שבלי רעש אין שקט
אומרים שבלי עוקם אין יושר
אומרים שבלי סבל אין אושר
אומרים שבלי לא אין כן
אך, כמה שאני אוהב אותך
אם זה אפשרי לשנוא כל כך
כבר עדיף להפסיק לחשוב
אך, פחות לא אוכל לאהוב
18/02/2008 בשעה 12:56
“אני שואף לעולם שיאפשר לכל בני-האדם לעסוק בנושאים הללו…”
גם אני שואפת שיפתרו המון בעיות של המון א/נשים (למשל בעיות עוני שקשורות לנושא האוניברסלי של רכוש) ושכולןם יתפנו לעסוק במיניות ואהבה (אגב, לכשנתפנה לכך, אולי נרצה לעסוק דוקא בנושאים אחרים?). כשאתה מוסיף לזה “באופן פתוח ומעמיק, נטול הדחקות, איסורים ודיעות קדומות” האם אתה מתכוון למודל הספציפי של תמרה?
נדמה לי שאני הרבה פחות אופטימית ממך באפשרות שאני מדמיינת לעיסוק במין שהוא “נטול הדחקות, איסורים ודיעות קדומות”. יכול להיות שהדחקות, איסורים ודיעות קדומות הם בדיוק מה שהופך את המין למה שהוא, כלומר לסקסי. אבל אני לא בטוחה. לגמרי אפשר לשכנע אותי אחרת.
מול הדוגמא המאד ברורה של [הצעה ל] איסור חגיגת יום האהבה בכווית, אפשר כמובן להציב את החגיגות הצרכניות המסחריות של היום הזה למשל באירופה ולראות שלא רק איסורים זה בעייתי אלא גם יישומים אחרים, שאולי פחות קופצים לאנשים [מערביים] לעיניים בתור איסור או דיעה קדומה.
22/02/2008 בשעה 09:51
לכשנתפנה מעיסוקינו במלחמה - נרצה לעסוק בנושאים שגורמים לנו, לכל היצורים על כדור הארץ, עונג ואושר ומימוש עצמי. מיניות זה ללא ספק אחד החשובים שבהם. מתוקף הדחקתו האלימה וארוכת השנים, אבל גם מתוקף היותו תחום בסיסי בזהות, בתקשורת ובהנאה של המין האנושי.
לא התכוונתי למודל הספציפי של תמרה. גם לתמרה עצמה יש עוד דרך עד שהמיניות תהיה כאן פתוחה באמת. אני תוהה - למה זה הובן כאילו תמרה זה המודל היחיד.
כאדם שנולד בעולם המערבי אני מכיר הרבה יותר מקרוב (הגוף שלי מכיר) את האיסורים, הדיעות הקדומות וההדחקות של החברה המערבית. זה נכון שצריך לחשוף אותם כי לפעמים הם לא כ”כ ברורים כמו המפלגה האיסלאמית בכווית.
27/02/2008 בשעה 18:19
“ואם לא יהיה שלום בי לא יהיה שלום בעולם..זה בא מאנרכיזם ,לא משרי אריסון”-ציטוט מהפוסט
“עכשיו אנחנו זקוקים לעשרה מליון דולר להקמת כפר החקר לשלום”-ציטוט מתגובתך לעומר
“הבנתי שאלוהים הוריש לי כל כך הרבה כסף כדי לתרום למען שלום בעולם,והשלום מתחיל בתוכי”-ציטוטים של שרי אריסון
זימן בדרכי אלוהים את חברי לספסל הלימודים בעבר,באוטובוס.מוטי מיכאלי,היום עורך דין יוקרתי.בין הא לדא מסתבר שאפשר דרכו להתקשר עם שרי אריסון לאיזה שיתוף.
כרגע אני בתפילה למצוא את הצורה המתאימה ואת האופן לשיתוף.
יש לך איזה שהיא ידיעה או דיעה לגביה בעניין?
27/02/2008 בשעה 21:57
כדאי להתייעץ עם קייט והארי. יש קבוצה חדשה כאן בתמרה שלקחה אחריות לנושא גיוס הכספים. יש שם כמה בעלי ניסיון בפיתוי עשירים.
מה אני חושב על לקחת כסף ממוסד או אדם שאחראי על עוולות בעולם (פיטורים מיותרים, כבישים מיותרים, בזבוזים מיותרים…)? על כך - בפוסט נפרד.
17/03/2008 בשעה 23:39
אז מה הם אמרו? באיחור ניכר אני מעדכן: רוזי, סטף ועדינה נשארו כאן שני לילות (כולל לילה של גיטרות בדום). היה לי מעניין להיות בפעם הראשונה מדריך בתמרה (לאן לקחת אותם עכשיו – למעגל האבנים או לחממה הסולארית?). ולפני שנפרדנו הם סיכמו בשיטת הסנדוויץ’ (טוב-רע-טוב):
הם אהבו את עצם הרעיון של בניית אלטרנטיבה. זיהינו את העייפות של כלנו מלהילחם בשוטרים ולהמשיך להאמין שאנחנו יותר חזקים מהם (במגרש של ההפגנות) ואת הצורך לצאת מהמערכת מתוך מודעות ולא מתוך חולשה. הם לא אהבו את העדר הרב-גוניות שנחשפו אליו בציורים שראו בסטודיו של האמנות וגם בציטוטים החוזרים ונשנים (בשלטים, בשולחן קריאה, בשיחות…) של שני אנשים בלבד. וגם אי ידיעת השפה הפורטוגזית מעידה בעיניהם על רבדים קולוניאליסטים. לעומת זאת, ההתעקשות על לומר את האמת נראה להם מאוד אנרכיסטי והם מצאו את המבנים החברתיים שפותחו בתמרה לשם כך מרשימים. הם מאוד אהבו את השילוב הנדיר בתמרה בין סקס לפוליטיקה (עד כה, אמרו, נחשפו לכך רק בקהילה/תיאורייה הקווירית).
גם אני התבקשתי לתת פידבק והודיתי על התזכורת של כיצד נראה העולם מחוץ לבועה בה אני חי: זיהיתי את המקום שרוצה להילחם (רוזי מודה שנהנית לריב עם בת-זוגתה משה מידי ערב, עדינה מתגאה בגירוש של סקאוטר הומופוב/שוביניסט בעקבות דברים שאמר לאחר סדנת הטרו-נורמטיביות) אבל גם קיבלתי השראה להקמת קהילה קווירית בת-קיימא.