הם אהבו את עצם הרעיון של בניית אלטרנטיבה. זיהינו את העייפות של כלנו מלהילחם בשוטרים ולהמשיך להאמין שאנחנו יותר חזקים מהם (במגרש של ההפגנות) ואת הצורך לצאת מהמערכת מתוך מודעות ולא מתוך חולשה. הם לא אהבו את העדר הרב-גוניות שנחשפו אליו בציורים שראו בסטודיו של האמנות וגם בציטוטים החוזרים ונשנים (בשלטים, בשולחן קריאה, בשיחות…) של שני אנשים בלבד. וגם אי ידיעת השפה הפורטוגזית מעידה בעיניהם על רבדים קולוניאליסטים. לעומת זאת, ההתעקשות על לומר את האמת נראה להם מאוד אנרכיסטי והם מצאו את המבנים החברתיים שפותחו בתמרה לשם כך מרשימים. הם מאוד אהבו את השילוב הנדיר בתמרה בין סקס לפוליטיקה (עד כה, אמרו, נחשפו לכך רק בקהילה/תיאורייה הקווירית).

גם אני התבקשתי לתת פידבק והודיתי על התזכורת של כיצד נראה העולם מחוץ לבועה בה אני חי: זיהיתי את המקום שרוצה להילחם (רוזי מודה שנהנית לריב עם בת-זוגתה משה מידי ערב, עדינה מתגאה בגירוש של סקאוטר הומופוב/שוביניסט בעקבות דברים שאמר לאחר סדנת הטרו-נורמטיביות) אבל גם קיבלתי השראה להקמת קהילה קווירית בת-קיימא.

מה אני חושב על לקחת כסף ממוסד או אדם שאחראי על עוולות בעולם (פיטורים מיותרים, כבישים מיותרים, בזבוזים מיותרים…)? על כך - בפוסט נפרד.

לא התכוונתי למודל הספציפי של תמרה. גם לתמרה עצמה יש עוד דרך עד שהמיניות תהיה כאן פתוחה באמת. אני תוהה - למה זה הובן כאילו תמרה זה המודל היחיד.

כאדם שנולד בעולם המערבי אני מכיר הרבה יותר מקרוב (הגוף שלי מכיר) את האיסורים, הדיעות הקדומות וההדחקות של החברה המערבית. זה נכון שצריך לחשוף אותם כי לפעמים הם לא כ”כ ברורים כמו המפלגה האיסלאמית בכווית.

גם אני שואפת שיפתרו המון בעיות של המון א/נשים (למשל בעיות עוני שקשורות לנושא האוניברסלי של רכוש) ושכולןם יתפנו לעסוק במיניות ואהבה (אגב, לכשנתפנה לכך, אולי נרצה לעסוק דוקא בנושאים אחרים?). כשאתה מוסיף לזה “באופן פתוח ומעמיק, נטול הדחקות, איסורים ודיעות קדומות” האם אתה מתכוון למודל הספציפי של תמרה?

נדמה לי שאני הרבה פחות אופטימית ממך באפשרות שאני מדמיינת לעיסוק במין שהוא “נטול הדחקות, איסורים ודיעות קדומות”. יכול להיות שהדחקות, איסורים ודיעות קדומות הם בדיוק מה שהופך את המין למה שהוא, כלומר לסקסי. אבל אני לא בטוחה. לגמרי אפשר לשכנע אותי אחרת.

מול הדוגמא המאד ברורה של [הצעה ל] איסור חגיגת יום האהבה בכווית, אפשר כמובן להציב את החגיגות הצרכניות המסחריות של היום הזה למשל באירופה ולראות שלא רק איסורים זה בעייתי אלא גם יישומים אחרים, שאולי פחות קופצים לאנשים [מערביים] לעיניים בתור איסור או דיעה קדומה.

אומרים שבלי

מילים: מאיר אריאל

אומרים שבלי חושך אין אור
אומרים שבלי רע אין טוב
אומרים שבלי יחיד אין הרבה
אומרים שבלי קטן אין גדול

אומרים בלי מלחמה אין שלום
אומרים שבלי שקר אין אמת
אומרים שבלי עוול אין צדק
אומרים שבלי טיפשות אין חוכמה

אך, כמו שאני אוהב אותך
אם זה אפשרי לשנוא כל כך
זה בכלל לא עושה לי טוב -
אך, פחות לא אוכל לאהוב

אומרים שבלי רעש אין שקט
אומרים שבלי עוקם אין יושר
אומרים שבלי סבל אין אושר
אומרים שבלי לא אין כן

אך, כמה שאני אוהב אותך
אם זה אפשרי לשנוא כל כך
כבר עדיף להפסיק לחשוב -
אך, פחות לא אוכל לאהוב

ולמה תמיד, מנסים להעמיד
את הכל על מקום אחד
רק תן לי שיפשוף תן לי חילוף
תן להרגיש חי וחד.

אומרים שבלי רעש אין שקט
אומרים שבלי עוקם אין יושר
אומרים שבלי סבל אין אושר
אומרים שבלי לא אין כן

אך, כמה שאני אוהב אותך
אם זה אפשרי לשנוא כל כך
כבר עדיף להפסיק לחשוב
אך, פחות לא אוכל לאהוב

האם יש לי בטן מלאה על אקטיביסטים? אולי קל לי יותר מלאחרים להביע ביקורת עצמית (וגם להתמודד עם ביקורת). ברצון לקבל החלטות במשותף יש יסוד אופטימי ואנרכיזם היא אכן תפיסה אופטימית. ובכל זאת, אני מזהה נטייה של אקטיביסטים (כולל אותי) להיצמד למה שלא טוב בעולם ובאחרים. למה דווקא אצל אקטיביסטים? אולי בגלל השחיקה מעבודה לתיקון עוולות העולם, אולי בגלל שקל יותר להילחם נגד מאשר לבנות משהו חדש, אולי בגלל שקונצנזוס לפעמים גם מוביל ליישור קו עם החוליה השלילית-קולנית ביותר, אולי בגלל שכדי להגן על עצמנו מהיאוש פיתחנו שכבה של ציניות.

איך מעודדים את השקטים בתמרה? על-ידי לימוד משותף (התרכזות במה שנקרא בגרמנית “גייסט” - רוח ועיון שאמור להחדיר תובנות מעצימות), על-ידי פלטפורמות שונות לביטוי (פורום, קורס, תפילה, שולחן קריאה, מעגלים), החלפת הקבוצה (המאפשרת התנסויות שונות ובדיקת איכויות שונות ביחסים שונים) ועל-ידי מראות רציפות (פידבק מתמשך לגבי התכונות החזקות שלי והכמה והאיך שאני מביא את עצמי בקהילה). האם זה עובד? לא תמיד. זה אתגר של המנהיג הספציפי שלפעמים צריך להיות יצירתי בזיהוי החוליות המכונסות והדרכים להעצמתן, ושל הקבוצה כולה שצריכה להיות מספיק חזקה ומודעת כדי לתמוך.

ובהמשך לפוסט הקודם: אהבה ומיניות הם בעיניי נושאים אוניברסליים חוצי גבולות, מגדרים, תרבויות ומעמדות. אני שואף לעולם שיאפשר לכל בני-האדם לעסוק בנושאים הללו באופן פתוח ומעמיק, נטול הדחקות, איסורים ודיעות קדומות.
אפרופו, המפלגה האיסלאמית בכוויית הציעה לאסור לחגוג את יום האהבה (המצויין היום). ולידי - עאידה מנפחת שני בלונים אדומים בצורת לב כדי לתת לאהובה (שהוא גם אהובי). היא מספרת שכנערה היה אסור לחגוג את היום הזה. אחד הבלונים התפוצץ ואני מזנק בצעקה. הלב שלי דופק וכולם מסביב צוחקים. אינסטיקטים אקטיביסטיים.

יוסי - לא הייתי נוהג אחרת. הסירוב שלי להישאר לישון בהתנחלות הוא יותר עבור המתנחלים מאשר בשביל לשמור על טוהרי. כלומר, כל עוד אני יכול לבוא בלב פתוח, ליצור דיאלוג אמיתי, להקשיב ללא שיפוטיות - אני יכול גם להעביר ביקורת בריאה (= מוצדקת, או כזו שיכולה לתרום לצד השני). כמו הסירוב לאכול ריבה תעשייתית כאן בתמרה. הכנו שלשום 25 קילו של ריבת תפוזים משובחת. חשוב לי להפסיק לשפוט ולהתעצבן מהמכורים לריבה הישנה שמשתפת פעולה עם בבילון (ריסוסים, מפעל, קופסאות, חומרי טעם וריח, אריזות, משאית, סופר-מרקט…) אבל זה לא יקרה באמצעות זה שאני אתחיל לאכול אותה.

טלי - ברוכה הבאה! מאוד שמח לראתך ושולח אלף חיזוקים וחיבוקים לכבוד ההתחלה החדשה של סלון מזל [פרסומת סמויה למי שיכולה לעזור בשיפוצים, הובלות ותרומות בסלמה 50]. עדיין שמור לי דיאלוג וירטואלי איתך בתור דראפט בבלוג ואשמח לאישורך לפירסומו. ולעצם העניין:
“כתב אישום חזק ומתמשך נגד הקהילה האקטיביסטית”??? מבחינתי זה ניסיון לחבר בין עולמות. לא מוותר על להיות אקטיביסט, לא מוותר על אקטיביסטים בתור חברות שלי, לא מוותר על לשפר, להתמקצע, ללמוד מהצלחות ומטעויות של הקהילה האקטיביסטית (ולכן חשוב לי לפרסם את הביקורת שלך על מה שכתבתי על הסלון וגם את התשובה שלי).
אני מסכים עם הניתוח שלך לגבי העדר המחוייבות לתהליכים ארוכי טווח. הייתי מוסיף את הבעיה של העדר חזון. מניסיוני ברגע שיש חזון נוצץ, קונקרטי, מעורר השראה - זה יוצר גם מחוייבות.
אני מוסיף גם את החשיבות של להיות מאושרים. אם אנחנו כלנו בדיכאון בסוף אז משהו לא בסדר וצריך לנסות משהו אחר. גם במחיר של חוסר התמדה. אני יודע שבין השורות שלך יש גם ביקורת אישית כלפי שכביכול גיליתי שלא הכל מושלם ונעלמתי. אני חושב שהבלוג הזה הוא דוגמא להתעקשות שלי לא להעלם. ביולי תהיה כאן התכנסות של נוער (16-35) שמטרתה לימוד משותף על הדרך של תמרה. מאוד חשוב לי שהאקטיביסטיות המדהימות מפרופיל חדש יהיו כאן. וכאלה מאנרכיסטים נגד הגדר ומצבא הליצנים… לא בגלל שתמרה היא התשובה היחידה, אלא בגלל שאני מאמין שלשני הצדדים של המפגש הזה יש מה ללמוד ביחד ויש מה לפעול ביחד. הכתיבה שלי היא חצי פגישה. אבל כשאשוב לארץ בתום הלימוד שלי (וגם רוסנה) אינשאללה זו תהיה פגישה של ממש.
לוקח נשימה לפני תשובה לשאלת הפסימיות האקטיביסטית….

אבל אני רוצה להזכיר משהו. תמרה קיימת כבר לא מעט שנים, נכון?
האם התחלת הדרך הייתה חלקה? האם היום הדרך חלקה?
האם במהלך הדרך, במהלך הלמידה מהו אורח החיים שטוב להם, איזה מנגנונים קהילתיים הם מפתחים כדי לשמור על היחסים והאמון ביניהם ואיך הם מתמודדים עם הקשיים - האם לאורך הזמן הזה נותרו אנשים מחוייבים לרעיון? לקבוצה?

הרי לא כל פתרון או דרך חיים מתאים לכל קבוצה וכולנו יחד צריכים ללמוד, מהניסיון ומההתמדה, מה הדרך שאנחנו רוצים לחיות בה, מה האלטרנטיבה שיש לנו להציע לעולם כאקטיביסטים בארץ המטורפת הזו. איך נלמד את הדברים האלה ?

אני חושבת שנקודת המשבר של הקהילה האקטיביסטית בישראל היום היא הזמניות שלה, אנשים לא מתחייבים להיות חלק מהמאמץ לייצר אלטרנטיבה דרך הקהילה הזו, לא מתחייבים לתהליכים שיהיו ארוכי טווח - אלא באים, מגלים שלא הכול מושלם, נשרפים ונעלמים

וככה לעולם לא נייצר אלטרנטיבה

טלי