החיים כנמשל

25 תגובות לפוסט ”אמת זה סקסי“

1. מאת אורי אילון:
   31/01/2008 בשעה 10:41

   אני רוצה לוודא האם המחשבות הטריות שלי מהקורס עונות לשאלות של אחי:

   1) כיצד סקס חופשי קשור לאהבה חופשית? כיצד הוא מקדם אותנו לשם?
   הכוונה לאהבה חופשית, כמו האהבה של אתי הילסום (”אני רוצה להיות רטייה לפצעים רבים”)

   כשאני כותב “אהבה חופשית” אני מתכוון גם לחופשית מכבלי מוסד הנישואין (ואז ברור שסקס חופשי משחרר אותנו מהמונופול שהנישואין מייצרים כביכול) וגם לחופשית כמו אהבתה של אתי הילסום (וכאן אני זקוק לעזרת אחותי בציטוט שיחבר בין אהבת המגע האנושי לאהבת העולם של הילסום. זכור לי משהו על ראש המונח על חזה. בכל מקרה גם במאמר ניסיתי להסביר את הקשר שאני מוצא בין השניים).

   2) איך סקס חופשי פותר בעיות של פחדים במשפחה או במקום העבודה, או פחדים אחרים?

   מכיוון שהדחקה של מיניות יוצרת הרבה בעיות אחרות, ומכיוון שמדובר באנרגיית חיים מאוד בסיסית - שחרורה עשוי להביא לריפוי של תחומים אחרים בחיינו. השינוי בחיי המין מוטב לו שיתלווה בשינוי אורחות החיים בכלל ובהם הדרך בה אנחנו עובדים, מתקשרים עם בני משפחתנו ופוחדים.

2. מאת גלעד:
   31/01/2008 בשעה 15:40

   אני מרגיש כמו אחד שכתבו לו פוסט עבורו…
   שמחתי לקרוא את הפוסט כי אני יכול לחתום עליו גם.
   מעניינת במיוחד הפסקה המתחילה במלים (לא בדיוק מתחילה):
   “מין חופשי יכול להתקיים גם בתנאים של נזירות מינית”

   מה שאתה בעצם קורא לו היא תקשורת פתוחה וגלויה ואתה מיישם אותה בסקס.
   זה מבורך.

   בתגובה שכתבת מעלי כתבת:
   “השינוי בחיי המין מוטב לו שיתלווה בשינוי אורחות החיים בכלל ובהם הדרך בה אנחנו עובדים, מתקשרים עם בני משפחתנו ופוחדים.”

   וכאן ניתן לראות את דרכי החשיבה השונות שלנו. אני הייתי מתחיל את המשפט במילים - שינוי אורחות החיים …
   כלומר אני יוצא מהכלל לפרט ואילו אתה יוצא מהפרט (סקס) לכלל (אורחות החיים)

   מאחל לך את כל הטוב שבעולם.
   תמשיך לתקן את העולם ולהפוך אותו למקום טוב יותר (ותלבש סוודר בינתיים)
   אחיך

3. מאת גלעד:
   31/01/2008 בשעה 21:11

   הריעו לאהבה חופשית:

   http://www.tapuz.co.il/blog/viewEntry.asp?EntryId=1184196

4. מאת אורי אילון:
   31/01/2008 בשעה 23:15

   השמש כאן כה חמה עד שבצהריים אפשר להתפשט לגמרי ולהתמכר לבטן-גב. כשהיא נעלמת נהיה כל-כך קר שאפשר להצטנן בקלות אם שוכחים ללבוש סוודר.

   מופתע קצת מהקונצנזוס עם אחי.

   “אלך לי הלאה בשינה” כתב פנחס שדה מתישהו איפשהו. רוחו מרחפת מעל הבלוג הזה. אני הולך לחלום על כיצד להפוך את העולם למקום טוב יותר.

5. מאת אמה שם-בה:
   01/02/2008 בשעה 00:51

   אני אחרי מפגש יהודים גרמנים
   שנושאו אמון
   בעקבות אתי הילסום.

   הבוקר בנינו איגלו משלג
   וגם בובת שלג חייכנית במיוחד.

   אורי . כתבת כל כך בהיר ויפה.
   יש נקודה שראוייה להרחבה
   והיא גלומה במפשט שלך
   “ודווקא הקשר עם האלוהות או הטבע מאפשר לי את סוג התקשורת האישית הזו אליה אני מכוון. ”
   אולי תרצה להרחיב
   ואם לא אני ארחיב בקרוב
   מיכל כתבה על זה משהו כל כך יפה ואולי היא תסכים לשתף פה בפורום.

   עכשיו אני עייפה ורק אוסיף
   כמה ציטוטים מאתי הילסום
   שנוגעים לנושא
   “מה היה אתמול בערב בחדר השינה שלי? נכנסתי למיטה בשעה מוקדמת ושכבתי והבטתי החוצה מבעד לחלון הגדול הפתוח. ושוב חשתי שהחיים, על כל המסתורי שבהם, קרובים אליי עד כדי כך שאני יכולה לגעת בהם. כאילו אני נשענת על חזם החשוף של החיים ושומעת את פעימות הלב החרישיות והקבוצות. שכבתי בזרועותיהם החשופות של החיים והרגשתי בטוחה כל כך ומוגנת.”

   “יום שני 6 באוקטובר 1941
   משפט אחד שנאמר אתמול באמצע היום ממשיך ללוות אותי. שאלתי את הני: טידה, אף פעם לא רצית להתחתן? והיא ענתה לי: אלוהים לא שלח לי אף פעם גבר. אם ארצה להחיל את הסיפור הזה על עצמי הוא ישמע כך: אם אינק ממקורותיי שלי, יש לשער שלא הצטרך להתחתן. מכל מקום, לא צריך לשבור את הראש בעניין הזה. אם רק אקשיב בכנות לקול שבתוכי, בבוא העת אדע אם גבר מסויים נשלח אלי בידי אלוהים או לא. אבל אסור להרהר בזה יותר מדי. וגם לא להתפשר, או להתחתן למרות הכן, בשל כל מיני תאוריות מעוותות. אני רציכה להאמין, לדעת שאני הולכת בדרך מסויימת ולא להעסיק עצמי במחשבות: אני עלולה להיות בודדה, אם לא אקח לי עכשיו בעל, ומי יודעת אם אוכל לפרנס את עצמי, ומה אם אסיים את חיי כבתולה זקנה? ומה יאמרו האחרים? האם ירחמו עלי כיוון שעדיין אין לי גבר?
   אתמול בערב שאלתי את האן במיטה: אתה חושב שמישהי כמוני רשאית להתחתן? האם אני אישה אמיתית? האספק המיני לא כל כך חשוב לי בעצם, גם אם אני מעוררת לפעמים רושם הפוך. האין זאת אחיזת עיניים למשוך את הגברים ברושם החיצוני הזה, ואחר כך לא להיות מסוגלת לתת להם את מה שהם רוצים? בעצם אני לא אישה גיזעית, מכל מקום לא מבחינה מינית. אני לא נקבה במובן החייתי, וזה גורם לי לפעמים שאשרגיש את עצמי נחותה. האספק הפיסי הפרימיטיבי נחסם ונחלש בגלל הנטייה לרוחניות ובפעמים נדמה שאני מתביישת ברוחניות הזאת. מה שכן קיים בי בצורה הפרימיטיבית הוא הרגשות האנושיים, יש בי אהבה ראשונית ורחמים ראשוניים לאנשים, לכל בני אנוש. אני לא חושבת שאני מתאימה להיות אישה של גבר אחד ויחיד. לפעמים אני מרגישה שזה ילדותי מעט, לאהוב אדם אחד בלבד. גם לא אוכל להיות נאמנה לגבר אחד. לא בגלל גברים אחרים, אלא משום שאני עצמי מורכבת מכל כך הרבה אנשים”

6. מאת גלעד:
   01/02/2008 בשעה 13:35

   מחשבה:
   איך בלוג שקיים במרחב הוירטואלי (הלא ממשי)
   גורם לאנשים (ממשיים?) רגש של קרבה?

   אתה כמעט נשמע מאוכזב שיש ביננו קונצנזוס.

   אז אם אתה רוצה לאתגר את ההסכמה ביננו אני אשאל אותך מדוע אתה מייחד (תמיד?) מקום כזה גדול לסקס במסגרת התקשורת הבין אישית. האם זה בגלל הקורס אותו אתה עובר ואז בדרך טבעית אתה ממוקד בנושאים הנלמדים או שמא זה דפוס? האם אתה באמת סבור שכדי לפתח תקשורת טובה יותר ופתוחה יותר בין אנשים צריך להתמקד בראש ובראשונה בסקס?

7. מאת מוטי רשף:
   02/02/2008 בשעה 22:30

   אורי שלום והברכה..מזמין את עצמי לתוך האינטימיות המישפחתית שלכם בדיונים…
   רוצה להיתיחס למין לאהבה חופשית..לעניות דעתי לשים את כל תשומת הלב במין חופשי ודרכו ליראות את ההיתפתחות האישית האנושית זה קצת מגביל…אני בחיי שלי מחויב לתהליך ארוך טווח של טרנספורמציה מודעותית שמתיחסת למימדים השונים של האדם פיזי -ריגשי-מנטלי -רוחי-ורוחני- האתגרים והשיקופים של החיים מאפשרים לי להיתבונן על עצמי בבהירות גדלה והולכת…
   המין הוא תחום משמעותי אבל בטח לא היחיד שאפשר וכדי להישתמשמ בו לשינוי ומודעות…
   ורוצה לישאול למה אתה/אתם/תמרה..יוצרים פוקוס לגבי המין ..מה עם כסף–הורות–תיקשורת—נתינה—קבלה–….ועוד…
   שבוע טוב ותודה על המרחב..

8. מאת אורי אילון:
   02/02/2008 בשעה 23:55

   “לפעמים אני מרגישה שזה ילדותי מעט, לאהוב אדם אחד בלבד. גם לא אוכל להיות נאמנה לגבר אחד. לא בגלל גברים אחרים, אלא משום שאני עצמי מורכבת מכל כך הרבה אנשים” (אתי הילסום). איזה יופי.

   בדקתי בארכיון כמה פוסטים הוקדשו בבלוג הזה לנושא המיניות, בדקתי במאמר האם טענתי שהמיניות היא “התחום היחיד שאפשר וכדאי להשתמש בו לשינוי מודעות”, האם המלצתי “לשים את כל תשומת הלב במין חופשי ודרכו לראות את ההתפתחות האישית האנושית”, האם אני “מייחד (תמיד?) מקום כזה גדול לסקס במסגרת התקשורת הבין אישית”, והאם אני באמת סבור ש”כדי לפתח תקשורת טובה יותר ופתוחה יותר בין אנשים צריך להתמקד בראש ובראשונה בסקס”.

   יש לי תחושה, ואני מתנצל מראש אם אני חוטא לאמת, שהפער בין מה שכתבתי למה שהתקבל על-ידי מוטי (איזה כיף שאתה כאן! ד”ש מתמיר שבדיוק חשב עליך) וגלעד (ידעתי שאין קונצנזוס קל איתך!), מעיד יותר על מוטי וגלעד מאשר עלי ועל תפיסתי. כאן קוראים לזה “פרוג’קשן” - להקרין על הזולת משהו שמעסיק את עצמך. וזה הגיוני שנושא מעורר יצרים שכזה יעיר שאלות מהותיות על המקום שלו בחיים שלנו.

   הייתי גם יכול לנסות לשכנע שאהבה ומיניות הם כוחות משמעותיים ביותר בחיינו, לגייס את הפסיכולוגיה וההיסטוריה והתרבות… אבל הפיסקה הראשונה במאמר שכתבתי אמורה להסביר למה ועד כמה הנושא הוא מרכזי עבור המין האנושי. שאר הפסקאות אמורות להסביר את סוג המיניות שאני שואף אליו ואת ההקשר הרחב בו אני ממקם אותה בחיי ובעיקר את הגילויים שצברתי בשלושת השבועות האחרונים. רוב המאמר נכתב בגוף ראשון, ובמובן הזה אשמח לשאלות או ביקורות ספציפיות ואישיות.

   אני קורא אותו שוב עכשיו ומגלה שלא מדובר בטקסט הבהיר ביותר, המחודד ביותר והמנומק ביותר שכתבתי. כמו ששם-בה ציינה, יש עוד הרבה נקודות להרחיב ואני מעניק להן את המרחב בעולם הפיזי-ממשי כדי להתרחב. כלומר, המשך יבוא. אינשאללה.

9. מאת ברלינאי קטן:
   02/02/2008 בשעה 23:56

   הי מותק

   שקרים הם סקסיים להחריד. הסתרה מגרה אותי. מחבואים מושכים אותי.

   המאמר הבהיר לי עד כמה אנחנו רחוקות אחת מהשניה. כל הדיבורים על האמת שמוסתרת על ידי כבלי החברה והתחסדותיה, על החופש המחכה להתפרץ על השלמות והאלוהות של הקיום האנושי שמדוכא על ידי מישהו (על ידי כולנו?על ידי האליטה? הקפיטליזם? ההטרוסקסיזם?) מראה לי עד כמה גרמנית ההשפעה שאתה מקבל בתמרה.

   אין אמת חופשית או חופש אמיתי. כולנו שכבות שכבות, מרכיבים מרכיבים ונקבים נקבים. ואין אף משלחת חיפוש ארכיאולוגית שתגיע לעצם היותנו.

   אנחנו עדיין חופרות, גם אני. מדוע אינני יודע.

10. מאת אורי אילון:
    03/02/2008 בשעה 00:38

    תבורך יוסק’לה על האנרגיה האקסטטית שהחדרת.

    למה שקרים הם סקסיים בעינייך? (נשמע לוהט)

    ולמה דיבורים על חופש המחכה להתפרץ הם גרמניים? (אין גרמניה אחרת?)

    אם בעיניך אין חופש אמיתי תסכים לפחות שיש שכבות של חופש: חופש להגיע מרמאללה לבית-לחם, חופש לקבל פרנסה, בריאות והשכלה, חופש להדפיס את הבולים לעצמך, חופש לטוס לאמריקה, חופש לשרוף את הדגל של המדינה שלך ביום העצמאות. שכבות של חופש. חופש להיות ערום, חופש לעשות סקס, חופש לעשות סקס עם בני מינך, חופש לעשות סקס שהוא מעבר למגדר. לא היררכיה. שכבות.

    והשכבות הללו מדוכאות תחת כוחות שונים - ביניהם האליטה, הקפיטליזם, ההטרוסקסיזם - שכולנו תוצרים שלהם (ולכן מדכאים בעצמנו) אבל גם בעלי יכולת מופלאה לחרוג מהם (כפי שהוכח בתגובות לפוסט “ההיסטוריה של הסקס החופשי”). ולכן אנחנו ממשיכות לחפור פנימה (אל תוך הוויתנו) והחוצה (אל תוך הווית העולם שנגזר עלינו לחיות בו).

    מה שלא ברור לי הוא מה ההבדל בין החפירה שלך (שמכירה בעובדה שאין טעם לחפור) לחפירה שלי (שמתעקשת להיאחז באשליה שיש לכל זה טעם) אם בסופו של דבר שתינו חופרות?

11. מאת אורי אילון:
    03/02/2008 בשעה 01:49

    שאלה בעקבות בדיקת הסטטיסטיקה (שלא משקרת) של הבלוג: האח הגדול יודע הכל, ולכן הוא סקרן לדעת, מעבר לדיווחים על הולנד (שפיגל) וגרמניה (ברלינאי), מי קורא אותי בארה”ב???

12. מאת אורי אילון:
    04/02/2008 בשעה 20:05

    כולם נשא הרוח, כולם סחף האור
    שירה חדשה את בוקר חייהם הרנינה.

13. מאת אורי אילון:
    05/02/2008 בשעה 10:31

    ואני, גוזל רך, נשתכחתי מלב,
    תחת כנפי השכינה.

14. מאת יונה אילון:
    05/02/2008 בשעה 14:55

    אורי יקר, גוזל רך ואהוב,
    חס ושלום שנשתכחת מלב תחת כנפי השכינה.
    גם כי נלך בגיא צלמוות לא נירא רע כי הוא/היא עמנו…
    ה’ ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם…
    ואפרופו ביאליק
    אל קולך כי ערב מה נפשי כלתה
    בחורף בעוזבך מעוני …
    אוהבת, אמא.

15. מאת אמה שם-בה:
    05/02/2008 בשעה 21:50

    אורי,
    נדמה לי שבתשובה שלך למוטי ולגלעד, יש אפולוגטיקה (הצטדקות), שאיננה נחוצה.
    נכון, שאתה כבודד ואנחנו כקהילה מתייחסים לנושאים רבים, לאקולוגיה, לעולם הרוח, להורות, לעשיית שלות וכו’…
    אבל מאידך נכון, שאתה וגם אני ואנחנו כקהילה מייחדים חשיבה התבוננות ומחקר מיוחד לנושא של המיניות.
    והשאלה רלוונטית… למה מיניות? איך זה קשור לעשיית שלום? למה זה שייך לעבודת המודעות?

    אני מרגישה שאתן בחיי עוד הרבה הרצאות בנושא הזה (הפתיחה של התערוכה שלי היתה מן הרצאת מבוא שכזו)… אבל אנסה לכתוב כאן כמה נקודות שעולות לי לראש עכשיו בצורה חופשית… וכשיהיה זמן אנסה להבנות יותר את המחשבות.

    אז למה מיניות?
    קודם כל בגלל שזה אחד מתוך שני נושאים שהכי מעסיקים אותנו כבני אדם, ושהכי נמצאים ברמה של טאבו. של מתחת לפני השטח. שני הנושאים הם מיניות ומוות. אמנם המיניות מופיעה מכל כרזת רחוב ופרסומת לבושם, אבל המיניות הזאת החשופה היא מסווה לכמיהות האמיתיות שלנו בנושא המיניות, והכמיהות האמיתיות, אינן מותרות לאמירה ולביטוי בחברה. ככה גם נושא המוות. כולנו נפגשים בו בסוף הדרך וגם באמצעה דרך מוות של יקירים אבל כמעט אף אחד לא מעלה את נושא המוות במפגש חברתי כנה. את שני הנושאים האלה לא רק שקשה לנו להעלות בין חברים, אלא שאפילו ביננו לבין עצמנו קשה לנו להודות בכוחות העצומים האלו שמדברים ורוחשים בתוכנו.
    המיניות אשר שורשה הוא אהבה וביטוי של אנרגיית חיים והרצון לאיחוד ולביטוי של האיחוד הרוחני בבשר ממש, והמוות ששורשו הוא החופש והיכולת להרפות.

    אני זוכרת שבתיכון נורא כעסתי על פרויד שטען שהאדם מורכב משני דחפים. מהארוס שהוא יצר החיים והמיניות והתנטוס שהוא יצר המוות וההרס. זה נראה לי צימצום מאד רציני של ראיית האדם. האדם נראה לפי זה כמכונה בעלת שני מנועים שאין לו הרבה שליטה עליה. עלוב למדי.
    שאלתי את עצמי איפה אלוהים בכל הסיפור? איפה הנשמה היתרה? איפה רוח האדם? אחר כך למדתי גם על יונג ועל תאוריות הכוללות את אלוהים ואת הרוח ואת התודעה הרחבה והאוניברסאלית בתוך המפה. ואז יכולתי להסתכל שוב על צמד הכוחות האלה ולבחון מקרוב איך הם פועלים בתוכי ואיך הם פועלים בתוכנו כחברה.

    אז נחזור למיניות.
    מיניות היא לא רק האקט שבו אנחנו מתייחדים עם בן אדם אחר.
    מיניות היא גם הדרך בה אנחנו נמשכים לאנשים. והדרך בה אנחנו כמהים לייחוד. היא הגעגוע שלנו לחדור לתוך חידת החיים, וזהו הגעגוע להיות נודעים, ונחדרים, וחשופים עד חדרי החדרים הפנימיים שלנו. זוהי הכמיהה להיות ערומים. ולא רק בגוף הפיזי אלא גם במי שאנחנו. לתת למישהו אחר לגעת במערומינו. במי שאנחנו.
    מיניות היא הדרך בה אנחנו מביאים חיים, והתפיסות שלנו על מיניות משפיעות הרבה מהתפיסות שלנו כהורים. הבלעדיות במיניות היא שורש מאד עמוק לתחושת הבעלות שיש לנו על ילדינו.
    ובכלל בהרגלים המיניים שלנו מתבטאים בצורה החדה ביותר הכשלים שלנו והמחלות שלנו כמין אנושי . הנטייה לקנאה ולרכושנות. הנטייה להדחקה להסתרה לאמירת שקרים ולשבירת אמון. הנטייה לאי קבלה עצמית. הנטייה לתלותיות. הנטייה לתחרותיות ולהשוואות. הנטיה להשליך על אדם אחר את כל מה שלא עובד אצלנו. הנטייה לנדות חריגים. וככל שהמחלות מבתטאות בצורה החריפה ביותר, שם, במקום הזה יש אפשרות עמוקה ביותר לריפוי. (וזאת רק אם נראה את המיניות בתוך הקשר רחב, אוניברסאלי, רוחני ועמוק)

    אנחנו יכולים לדבר על אהבה גבוהה גבוהה ולהסכים ביננו, אבל אם לא נמצא מוצא לכוחות החזקים שבוערים בתוכנו, ולביטוי של הכוחות האלה בחיים עצמם בחברה שיכולה להכיל את הכמיהות העמוקות שלנו, נשאר מצומצמים מאד ביכולת ההתפתחות שלנו.

    ואיך מיניות קשורה לעבודת שלום?
    כמה גברים היו בוחרים ללכת ליחידות קרביות משום שאינם מוצאים דרך מוצלחת יותר לבטא את הגבריות שלהם?
    כמה מלחמות מתרחשות מתוך תפיסת בעלות שלנו על האדמה שדומה מאד לתפיסת הבעלות שלנו על האישה? ומה יקרה אם נשתחרר משתי תפיסות הבעלות הללו?
    כמה מילחמות פנימיות נובעות מחוסר היכולת להגיע לשלום ולהשלמה עם מי שאני על הצד הרוחני והגשמי שבי?
    כמה אלימות באה לידי ביטוי במפגש בין גברים לנשים בחברה בה אנו חיים?

    ומה האלטרנטיבה?
    איך יוצרים שדה, לא רק כבודדים אלא כחברה וכקהילה לצורה אחרת של תקשורת וביטוי ואמת לגבי המיניות שלנו?

    אני חושבת שהעיסוק במיניות נובע באופן עמוק גם מהרצון לחיות בקהילה.
    כשמכירים אנשים באופן אינטימי, כמו שקורה בקהילה אינטימיות, גם המיניות נפתחת מאד חזק, הלב הנפתח פותח את הכמיהה של הגוף, וצריך למצוא דרכים וכלים ומיכלים כדי שהכוחות האלו יהיו כוחות בונים ומשמחים וחוגגי חיים ולא כוחות של הרס והסתרה ושקרים.
    ואפשר להסתכל על זה גם להפך, העיסוק והלימוד על מיניות ועל איך שהיא רוחשת בתוכנו ועל איך שהיא חלק עמוק ממי שאנחנו מבהיר ומעמיק את הצורך בקהילה שתיצור מיכל לכמיהה לחיות באמת ולבטא באמת את מי שאנחנו ולחבר בין קודש לחול, בין הגשמי לרוחני.

16. מאת אורי אילון:
    08/02/2008 בשעה 10:25

    תודה לשמבתי על הטקסט שמתקן את האפולוגטיקה (שנעוצה בין השאר בתגובתיות שלי אבל גם בחשש מתפיסה מוטעית של העבודה שאנו עושות כאן ובישראל-פלסטין), מעמיק ומחדש את נקודת המבט (נזכרתי באמא שבראיון שעשיתי איתה השוותה את הפחד מהעיסוק במוות לפחד מהעיסוק במיניות) מדייק ומעמיק את ההקשרים (תודה על הרחבת המשפט על מיניות ואלוהות וגם על הדגשת ההקשר הקהילתי), ופותח-פתוח לדיאלוג (שמשום מה עדיין לא מתממש במלואו בפוסט הזה).

    עכשיו זמן לימוד של בוקר כאן. ואני מנסה ללמוד ממה שהתרחש אמש.
    מנה ידידתי הפורטוגלית האקטיביסטית האמנית החכמה והמוכשרת, זימנה מעגל חברים שיאפשר לה לחלוק עם בן-זוגה את הגילויים שאספה במהלך החודש האחרון של הקורס. היא הרגישה שהמיכל של אחד-על-אחד קטן מידי בשביל לאפשר צמיחה לשניהם מתוך המידע החדש שתמציתו גילוי המיניות החופשית. מנה התחילה לספר. כלנו הקשבנו. גם רפאל. מנה סיימה ורפאל היה שקוע בתגובתיות (הכניס מילים לפיה של מנה, השליך אחריות ממנו כלפיה, קירבן את עצמו). ביקשתי מרפאל לעצור ונתתי לו מראה על דבריו. לקחתי אחריות על המשך ההשתלשלות כמראיין של הנוכחים/ות בחדר. סיסיליה האיטלקיה שהיא חברתה הטובה של מנה ואהובתו הקרובה של רפאל היתה גם היא בין המוזמנים. היא סיפרה על השקרים הקטנים שנאחזה בהם עד כה מתוך ניסיון להסתיר את אהבתה הגדולה. היא נשאה תפילה לאהבה חדשה ללא גבולות. הנוכחים נתנו לשלישייה מתנות צידה לדרכם המשותפת בדמות עיצות-שיקופים-ניסיון.
    אז מה למדנו?
    למדנו על חשיבות מרחבים אינטימיים חגיגיים מעבר לפורום היומיומי, ועל חשיבות מבנה כלשהו או לקיחת אחריות כלשהי באותם מרחבים גמישים. למדתי על היכולת שלי ליצור מרחב שיתוף מאתגר (אפילו בנוכחות מבוגרים/מנוסים/חכמים ממני) ועל האמון שאני צריך לתת באינסטינקטים שלי. למדתי שגם אחרי שנים רבות בפרוייקט הפרידה מהקנאה ומההתחשבנות לא מובנת מאליה. למדתי שעוד יש לי ולנו מה ללמוד. למדתי שאין גבול לאפשרויות במקום הזה, שאין תחתית לחקר האמת. למדתי שוב על הצורך בקהילה ועל הצורך במרחבים שקטים-בטוחים-מאפשרים שאחרי חוויות מסעירות כמו זו. למדתי עד כמה הזהויות הלאומיות-תרבותיות השונות (בחדר נכחו: איטליה, פורטוגל, גרמניה, ישראל, אנגליה ושוויץ) לא משנות את הנושאים המרכזיים המעסיקים אותנו (אהבה ומיניות) ואת תפיסות היסוד הטבועות בנו. למדתי כמה קל יחסית לזהות את הטעויות הטמונות בתפיסות היסוד הללו אצל הזולת וכמה קשה להביט בהן באותה בהירות ביקורתית כשאני אוחז בהן. וכמו יואל הופמן: “והיה משהו נוסף”.

17. מאת מיכל נ.:
    08/02/2008 בשעה 15:19

    היי אורי,
    לא היה לי ברור מה קרה בסיטואציה שאותה תיארת.
    מי היו הזוגות שחקרו? מה הם עשו? האם היה כאן סקס או שיתוף במעגל מצומצם?
    אפשר הבהרות?

18. מאת אורי אילון:
    10/02/2008 בשעה 21:59

    אפשר בהזדמנות אינטימית יותר.

19. מאת אמה שם-בה:
    10/02/2008 בשעה 23:41

    שמחה שאתה מתנסה בלקחת מנהיגות.
    זה חשוב.
    לך ולנו.

    והיה משהו נוסף.
    יכולתי למשש אותו.

20. מאת ברלינאי קטן:
    11/02/2008 בשעה 00:52

    לקח לי לחשוב קצת על תגובה וזה מה שיצא לי:

    אני חופר כי אני רוצה להכיר את כל השכבות ואת הדרך שבה הן פועלות ומשפיעות אחת על השניה, בעוד שאתה חופר בתקוה שתגיע לנקודה העמוקה שבה פורצת האמת.

    (אני לא יודע אם זה נשמע נורא עמוק ומתוחכם או סתם פלצני, ניחא)

21. מאת יוסי:
    11/02/2008 בשעה 14:48

    הי אורי.
    מקסים מה שאתה מתאר על הלקיחת אחריות

    הזהויות הלאומיות שציינת באמת חולקות את העניין באהבה ומיניות כדבר מרכזי בחיים, אבל חשוב לזכור שבתוך אותן ארצות, במעמדות כלכליים עניים יותר, ובארצות אחרות, עניות יותר, הרבה פעמים העניין המרכזי בחיים הוא בכלל לא אהבה ומיניות. התחומים האלה לא במקרה נחקרים בעיקר ע”י אירופאים ממעמד בינוני ומעלה. וסליחה לאונברסליות

    חופרת הצידה באותה שכבה בתקווה למצוא שורשים למאכל,
    יוסי

22. מאת עומר:
    18/02/2008 בשעה 00:14

    תראה משהו מעניין שסלבוי ז’יז’ק כותב, בנושא קרוב:

    Elisabeth Lloyd (in her The Case of the Female Orgasm) suggests that female orgasm has no positive evolutionary function: it is not a biological adaptation with evolutionary advantages, but an “appendix” like male nipples. Male and female both have the same anatomical structure for the first two months in the embryo stage of the growth, before the differences set it – the female gets the orgasm because the male will later need it, just like the male gets nipples because the female will later need them. All the standard explanations (like the “uterine upsuck” thesis – orgasm causes contractions that “upsuck” sperm and thus aid conception) are false: while sexual pleasures and even clitoris ARE adaptive, orgasm is not. The fact that this thesis provoked a furor among feminists is in itself a proof of the decline of our intellectual standards: as if the very superfluity of the feminine orgasm does not make it all the more “spiritual” – let us not forget that, according to some evolutionists, language itself is a by-product with no clear evolutionary function.

    This brings us to the general conclusion, made, among others, by Jonathan Lear, on how, far from providing the natural foundation of human lives, sexuality is the very terrain where humans detach themselves from nature: the idea of sexual perversion or of a deadly sexual passion is totally foreign to the animal universe. Here, Hegel himself commits a failure with regard to his own standards: he only deploys how, in the process of culture, the natural substance of sexuality is cultivated, sublated, mediated – we, humans, no longer just make love for procreation, we get involved in a complex process of seduction and marriage by means of which sexuality becomes an expression of the spiritual bond between a man and a woman, etc. However, what Hegel misses is how, once we are within the human condition, sexuality is not only transformed/civilized, but, much more radically, changed in its very substance: it is no longer the instinctual drive to reproduce, but a drive that gets thwarted as to its natural goal (reproduction) and thereby explodes into an infinite, properly meta-physical, passion. The becoming-cultural of sexuality is thus not the becoming-cultural of nature, but the attempt to domesticate a properly un-natural excess of the meta-physical sexual passion. THIS is the properly dialectical reversal of substance: the moment when the immediate substantial (”natural”) starting point is not only acted-upon, trans-formed, mediated/cultivated, but changed in its very substance. We not only work upon and thus transform nature – in a gesture of retroactive reversal, nature itself radically changes its “nature.” (In a homologous way, once we enter the domain of legal civil society, the previous tribal order of honor and revenge is deprived of its nobility and all of a sudden appears as common criminality.) This is why the Catholics who insist that only sex for procreation is human, while coupling for lust is animal, totally miss the point, and end up celebrating the animality of men.

    The even more general conclusion concerns the status of universality: a universality arises “for itself” only at the site of (through) a thwarted particularity. Within a social edifice, a universal claim can only be made by a group that is prevented from realizing its particular identity – women thwarted in their effort to realize their feminine identity, ethnic group prevented from asserting their identity, etc. This is why, for Freud, “everything has sexual connotation,” why sexuality can infect everything with its meaning: not because it is “the strongest” component of human lives, exerting hegemony over other components, but because it is the one most radically thwarted in its actualization, marked by “symbolic castration” on account on which, as Lacan put it, there is no sexual relationship.

    Every universality that arises, that is posited “as such,” bears witness to a scar in some particularity, it remains forever linked to this scar.

23. מאת יוסי:
    18/02/2008 בשעה 12:38

    אני מודה שלא היה לי כח לקרוא את כל זה באנגלית, קראתי עד האמצע. חשבתי על:

    * כלב שלא מזמן ניסה לאונן לי על הרגל - בהקשר של הקביעה המגוחכת שחיות לא עושות סקס לשם הנאה (וממש לא חסרות דוגמאות אחרות)

    * זכרים שמניקים (יש יותר כאלה ממה שנדמה) - בהקשר של הפטמות הלא שימושיות של גברים לכאורה והאורגזמות הלא תורמות אבולוציונית של נשים לכאורה

    ונזכרתי כמה אני אוהבת את תאוריית האבולוציה (שימו לב שכתבתי תיאוריה) וכמה אני לא אוהבת את השימוש השטחי בה בדיונים סוציולוגיים, שבהם היא במירעה.

    ונזכרתי גם בפטמות הזכריות שלי ואיך הן מיניות בטירוף ואוהבות ליקוקים ונשיכות קטנות וכמה חבל שזה לא נורא שימושי

    והתפלאתי על הכותב שמנסה לפרגן לאורגזמה נשית שהיא רוחנית יותר, כאילו שמעולם לא נתקל במלכודת הרוח/גוף ומשמעותה בהקשרים פמיניסטים…

24. מאת אורי אילון:
    22/02/2008 בשעה 09:39

    אני הבנתי את יוסי ואהבתי את הכיוון, אבל לא ממש הבנתי את ז’יז’ק (אולי אני עצלן אבל אפילו המילון לא עזר לי). אולי עומר ירצה להסביר בקצרה למה התכוון המשורר ויותר עדיף - למה הוא התכוון? במיוחד מסקרנת אותי הפיסקה האחרונה כי אוניברסליות והשתחררות מזהויות מרגשות אותי כמעט כמו נשיכות בפטמות…

25. מאת ח.מ.:
    15/03/2008 בשעה 18:24

    אורי יקר שלום

    אני ממש מודה לך על הכתיבה בבלוג הזה. גיליתי אותו אתמול בחיפושים שלי אחר מידע על קהילת תמרה ופתאום הבנתי שאתה אח של אמה, שזה בכלל מרגש.

    הכתיבה שלכם כאן על המקומות הכי פגיעים והכי חשופים במין האנושי, מעוררת הערצה ומצדי גם קנאה.

    באמת… לא ממקום רע, אבל אני מתמלאת קנאה ודמעות חונקות אותי כשאני רואה את הפתיחות הזאת שיש לך עם המשפחה, עם חברים… זה נדיר וזה קסום וזה מבורך בעיניי.

    השיתוף על החיים בקהילה מטלטל אותי מאוד מבפנים, מהמקומות הכי עוצמתיים וכואבים, אבל גם השובביים והשמחים שלי. ובעיקר אני שמחה ששיתפת ושקראתי כי זה מדגיש לי כרגע עד כמה אני לא בשלה עדיין להתנסויות כאלה. הלב שלי עוד לא מאומן דיו, לדעתי, כדי להיפתח ולקבל בעוצמות כאלה.

    אחת התהיות שהתהלכתי איתם מהיום בו שמעתי על הקהילה, היא אם בכלל יש בקהילה מקום לחקור אהבה לבני/ות המין שלנו או שבמקום הזה שוב יש עכבה, שמרנות ופחד. מהדברים שכתבת התרשמתי שאין באמת פתיחות לנושא הזה ואיכשהו זה כיווץ אותי. בעיקר כי מבחינתי זה נושא מאוד בוער שהכי קשה לי אתו… לתת אמון בנשים, לפתוח את הלב שלי לאינטימיות עם אישה, לעשות התמרה מפחד לאהבה דווקא עם בנות המין שלי.

    עברתי דרך ארוכה ומלאת חתחתים עם המיניות שלי ובמקרה שלי זה גם מאוד מורכב כי דווקא ההורים שלי ז”ל, אלה שחוו על בשרם ונפשם את השואה הנוראה מכל, הם גם אלה שהכי אימללו אותי ודיכאו את רגשותיי, את המיניות שלי ואת נשמתי באופן שכל-כך קשה ומפרך לרפא…

    ומצד שני, אני שואלת את עצמי אם לא זאת בדיוק הייתה הבחירה של נשמתי. שאולי דווקא אני, שמלאה בכל-כך הרבה חופש ומרדנות ואהבה והעזה ומיניות - הייתי זקוקה להתעמרות הזאת, לדיכוי הזה, לתחושת האשמה והבושה על כל מי ומה שאני, כדי לרפא ביסודיות, באמת -מבפנים, את עומק הזוועה ולמצוא נחמה במקורות של אמת, להתעקש ולרדת אל שורש הקיום האנושי ולעקור את הפחדים והעיוותים - להתמיר את כל הכאב הזה להרבה מאוד יופי שירפא גם אחרים.

    הדרך שלי לריפוי היא עדיין ארוכה… יש לי חזון ויש לי רצון, אבל היישום הוא עבודת פרך שמצריכה הרבה מאוד כנות ואומץ וחזרה פנימה, כל פעם מחדש, אל השקט שבי.

    אהבתי את הציטוטים של אמה מהספר של אתי הילסום כי הקטעים האלה תמיד מאוד דיברו אלי ועוררו בי הזדהות.

    גם אהבתי מאוד את זה שכתבת על אהבה דווקא לערבי/ה או לגרמני/ה כדי לחולל ריפוי.
    האישה היחידה שהצליחה אי פעם לאהוב אותי הייתה ממוצא מוסלמי פלסטיני ואחת הידידות היותר ותיקות ויקרות שלי היא גרמניה נוצריה. עבורי זה ממש משולש קדוש.

    חשוב לי לחזק אותך על הדרך המקסימה והאמיצה שאתה עושה. זה נהדר שאתה נפתח לחוות אינטימיות עם אנשים משני המינים. אני חיה כבר כמה שנים עם אדם מאוד יקר שמלמד אותי הרבה על התמדה, קירבה ואהבה וגם על מיניות מקודשת. ולו רק מעצם כך שהוא אוהב אותי ומקבל אותי על כל הגוונים שיש בתוכי, בלי לשפוט ובלי לגרום לי לחיות בהסתר עם מיניותי ועם רגשותיי. אני מברכת על החיים לצדו כל רגע וגם מקבלת בהכנעה את העובדה שבכל יום אנו עשויים להיפרד, באם אני אבחר להמשיך בדרכי עם עוד התנסויות, במקומות אחרים, עם אנשים אחרים.

    יחד עם זאת, חשוב לי לציין, שיש משהו דווקא במונוגומיה, בחוויה שלי, למרות ההתנגדות העזה שהייתה לי אליה בעבר, שמחבר אותי אל האמת שלי, שמעמת אותי גם עם חלקים שאני פחות אוהבת ומקבלת בעצמי, שמאפשר לי לאהוב, לסלוח, לחמול על האיש שלצדי ולקבל את החולשות שלו, לצד העוצמות.

    אני חוששת קצת לשחרר את התגובה הזאת אל אוויר העולם, אבל איכשהו זה מרגיש לי נכון…

    שבוע טוב והרבה אהבה - ח.מ.

לכתוב תגובה