אני ממש מודה לך על הכתיבה בבלוג הזה. גיליתי אותו אתמול בחיפושים שלי אחר מידע על קהילת תמרה ופתאום הבנתי שאתה אח של אמה, שזה בכלל מרגש.

הכתיבה שלכם כאן על המקומות הכי פגיעים והכי חשופים במין האנושי, מעוררת הערצה ומצדי גם קנאה.

באמת… לא ממקום רע, אבל אני מתמלאת קנאה ודמעות חונקות אותי כשאני רואה את הפתיחות הזאת שיש לך עם המשפחה, עם חברים… זה נדיר וזה קסום וזה מבורך בעיניי.

השיתוף על החיים בקהילה מטלטל אותי מאוד מבפנים, מהמקומות הכי עוצמתיים וכואבים, אבל גם השובביים והשמחים שלי. ובעיקר אני שמחה ששיתפת ושקראתי כי זה מדגיש לי כרגע עד כמה אני לא בשלה עדיין להתנסויות כאלה. הלב שלי עוד לא מאומן דיו, לדעתי, כדי להיפתח ולקבל בעוצמות כאלה.

אחת התהיות שהתהלכתי איתם מהיום בו שמעתי על הקהילה, היא אם בכלל יש בקהילה מקום לחקור אהבה לבני/ות המין שלנו או שבמקום הזה שוב יש עכבה, שמרנות ופחד. מהדברים שכתבת התרשמתי שאין באמת פתיחות לנושא הזה ואיכשהו זה כיווץ אותי. בעיקר כי מבחינתי זה נושא מאוד בוער שהכי קשה לי אתו… לתת אמון בנשים, לפתוח את הלב שלי לאינטימיות עם אישה, לעשות התמרה מפחד לאהבה דווקא עם בנות המין שלי.

עברתי דרך ארוכה ומלאת חתחתים עם המיניות שלי ובמקרה שלי זה גם מאוד מורכב כי דווקא ההורים שלי ז”ל, אלה שחוו על בשרם ונפשם את השואה הנוראה מכל, הם גם אלה שהכי אימללו אותי ודיכאו את רגשותיי, את המיניות שלי ואת נשמתי באופן שכל-כך קשה ומפרך לרפא…

ומצד שני, אני שואלת את עצמי אם לא זאת בדיוק הייתה הבחירה של נשמתי. שאולי דווקא אני, שמלאה בכל-כך הרבה חופש ומרדנות ואהבה והעזה ומיניות - הייתי זקוקה להתעמרות הזאת, לדיכוי הזה, לתחושת האשמה והבושה על כל מי ומה שאני, כדי לרפא ביסודיות, באמת -מבפנים, את עומק הזוועה ולמצוא נחמה במקורות של אמת, להתעקש ולרדת אל שורש הקיום האנושי ולעקור את הפחדים והעיוותים - להתמיר את כל הכאב הזה להרבה מאוד יופי שירפא גם אחרים.

הדרך שלי לריפוי היא עדיין ארוכה… יש לי חזון ויש לי רצון, אבל היישום הוא עבודת פרך שמצריכה הרבה מאוד כנות ואומץ וחזרה פנימה, כל פעם מחדש, אל השקט שבי.

אהבתי את הציטוטים של אמה מהספר של אתי הילסום כי הקטעים האלה תמיד מאוד דיברו אלי ועוררו בי הזדהות.

גם אהבתי מאוד את זה שכתבת על אהבה דווקא לערבי/ה או לגרמני/ה כדי לחולל ריפוי.
האישה היחידה שהצליחה אי פעם לאהוב אותי הייתה ממוצא מוסלמי פלסטיני ואחת הידידות היותר ותיקות ויקרות שלי היא גרמניה נוצריה. עבורי זה ממש משולש קדוש.

חשוב לי לחזק אותך על הדרך המקסימה והאמיצה שאתה עושה. זה נהדר שאתה נפתח לחוות אינטימיות עם אנשים משני המינים. אני חיה כבר כמה שנים עם אדם מאוד יקר שמלמד אותי הרבה על התמדה, קירבה ואהבה וגם על מיניות מקודשת. ולו רק מעצם כך שהוא אוהב אותי ומקבל אותי על כל הגוונים שיש בתוכי, בלי לשפוט ובלי לגרום לי לחיות בהסתר עם מיניותי ועם רגשותיי. אני מברכת על החיים לצדו כל רגע וגם מקבלת בהכנעה את העובדה שבכל יום אנו עשויים להיפרד, באם אני אבחר להמשיך בדרכי עם עוד התנסויות, במקומות אחרים, עם אנשים אחרים.

יחד עם זאת, חשוב לי לציין, שיש משהו דווקא במונוגומיה, בחוויה שלי, למרות ההתנגדות העזה שהייתה לי אליה בעבר, שמחבר אותי אל האמת שלי, שמעמת אותי גם עם חלקים שאני פחות אוהבת ומקבלת בעצמי, שמאפשר לי לאהוב, לסלוח, לחמול על האיש שלצדי ולקבל את החולשות שלו, לצד העוצמות.

אני חוששת קצת לשחרר את התגובה הזאת אל אוויר העולם, אבל איכשהו זה מרגיש לי נכון…

שבוע טוב והרבה אהבה - ח.מ.

* כלב שלא מזמן ניסה לאונן לי על הרגל - בהקשר של הקביעה המגוחכת שחיות לא עושות סקס לשם הנאה (וממש לא חסרות דוגמאות אחרות)

* זכרים שמניקים (יש יותר כאלה ממה שנדמה) - בהקשר של הפטמות הלא שימושיות של גברים לכאורה והאורגזמות הלא תורמות אבולוציונית של נשים לכאורה

ונזכרתי כמה אני אוהבת את תאוריית האבולוציה (שימו לב שכתבתי תיאוריה) וכמה אני לא אוהבת את השימוש השטחי בה בדיונים סוציולוגיים, שבהם היא במירעה.

ונזכרתי גם בפטמות הזכריות שלי ואיך הן מיניות בטירוף ואוהבות ליקוקים ונשיכות קטנות וכמה חבל שזה לא נורא שימושי

והתפלאתי על הכותב שמנסה לפרגן לאורגזמה נשית שהיא רוחנית יותר, כאילו שמעולם לא נתקל במלכודת הרוח/גוף ומשמעותה בהקשרים פמיניסטים…

Elisabeth Lloyd (in her The Case of the Female Orgasm) suggests that female orgasm has no positive evolutionary function: it is not a biological adaptation with evolutionary advantages, but an “appendix” like male nipples. Male and female both have the same anatomical structure for the first two months in the embryo stage of the growth, before the differences set it – the female gets the orgasm because the male will later need it, just like the male gets nipples because the female will later need them. All the standard explanations (like the “uterine upsuck” thesis – orgasm causes contractions that “upsuck” sperm and thus aid conception) are false: while sexual pleasures and even clitoris ARE adaptive, orgasm is not. The fact that this thesis provoked a furor among feminists is in itself a proof of the decline of our intellectual standards: as if the very superfluity of the feminine orgasm does not make it all the more “spiritual” – let us not forget that, according to some evolutionists, language itself is a by-product with no clear evolutionary function.

This brings us to the general conclusion, made, among others, by Jonathan Lear, on how, far from providing the natural foundation of human lives, sexuality is the very terrain where humans detach themselves from nature: the idea of sexual perversion or of a deadly sexual passion is totally foreign to the animal universe. Here, Hegel himself commits a failure with regard to his own standards: he only deploys how, in the process of culture, the natural substance of sexuality is cultivated, sublated, mediated – we, humans, no longer just make love for procreation, we get involved in a complex process of seduction and marriage by means of which sexuality becomes an expression of the spiritual bond between a man and a woman, etc. However, what Hegel misses is how, once we are within the human condition, sexuality is not only transformed/civilized, but, much more radically, changed in its very substance: it is no longer the instinctual drive to reproduce, but a drive that gets thwarted as to its natural goal (reproduction) and thereby explodes into an infinite, properly meta-physical, passion. The becoming-cultural of sexuality is thus not the becoming-cultural of nature, but the attempt to domesticate a properly un-natural excess of the meta-physical sexual passion. THIS is the properly dialectical reversal of substance: the moment when the immediate substantial (”natural”) starting point is not only acted-upon, trans-formed, mediated/cultivated, but changed in its very substance. We not only work upon and thus transform nature – in a gesture of retroactive reversal, nature itself radically changes its “nature.” (In a homologous way, once we enter the domain of legal civil society, the previous tribal order of honor and revenge is deprived of its nobility and all of a sudden appears as common criminality.) This is why the Catholics who insist that only sex for procreation is human, while coupling for lust is animal, totally miss the point, and end up celebrating the animality of men.

The even more general conclusion concerns the status of universality: a universality arises “for itself” only at the site of (through) a thwarted particularity. Within a social edifice, a universal claim can only be made by a group that is prevented from realizing its particular identity – women thwarted in their effort to realize their feminine identity, ethnic group prevented from asserting their identity, etc. This is why, for Freud, “everything has sexual connotation,” why sexuality can infect everything with its meaning: not because it is “the strongest” component of human lives, exerting hegemony over other components, but because it is the one most radically thwarted in its actualization, marked by “symbolic castration” on account on which, as Lacan put it, there is no sexual relationship.

Every universality that arises, that is posited “as such,” bears witness to a scar in some particularity, it remains forever linked to this scar.

הזהויות הלאומיות שציינת באמת חולקות את העניין באהבה ומיניות כדבר מרכזי בחיים, אבל חשוב לזכור שבתוך אותן ארצות, במעמדות כלכליים עניים יותר, ובארצות אחרות, עניות יותר, הרבה פעמים העניין המרכזי בחיים הוא בכלל לא אהבה ומיניות. התחומים האלה לא במקרה נחקרים בעיקר ע”י אירופאים ממעמד בינוני ומעלה. וסליחה לאונברסליות

חופרת הצידה באותה שכבה בתקווה למצוא שורשים למאכל,
יוסי

אני חופר כי אני רוצה להכיר את כל השכבות ואת הדרך שבה הן פועלות ומשפיעות אחת על השניה, בעוד שאתה חופר בתקוה שתגיע לנקודה העמוקה שבה פורצת האמת.

(אני לא יודע אם זה נשמע נורא עמוק ומתוחכם או סתם פלצני, ניחא)

והיה משהו נוסף.
יכולתי למשש אותו.

עכשיו זמן לימוד של בוקר כאן. ואני מנסה ללמוד ממה שהתרחש אמש.
מנה ידידתי הפורטוגלית האקטיביסטית האמנית החכמה והמוכשרת, זימנה מעגל חברים שיאפשר לה לחלוק עם בן-זוגה את הגילויים שאספה במהלך החודש האחרון של הקורס. היא הרגישה שהמיכל של אחד-על-אחד קטן מידי בשביל לאפשר צמיחה לשניהם מתוך המידע החדש שתמציתו גילוי המיניות החופשית. מנה התחילה לספר. כלנו הקשבנו. גם רפאל. מנה סיימה ורפאל היה שקוע בתגובתיות (הכניס מילים לפיה של מנה, השליך אחריות ממנו כלפיה, קירבן את עצמו). ביקשתי מרפאל לעצור ונתתי לו מראה על דבריו. לקחתי אחריות על המשך ההשתלשלות כמראיין של הנוכחים/ות בחדר. סיסיליה האיטלקיה שהיא חברתה הטובה של מנה ואהובתו הקרובה של רפאל היתה גם היא בין המוזמנים. היא סיפרה על השקרים הקטנים שנאחזה בהם עד כה מתוך ניסיון להסתיר את אהבתה הגדולה. היא נשאה תפילה לאהבה חדשה ללא גבולות. הנוכחים נתנו לשלישייה מתנות צידה לדרכם המשותפת בדמות עיצות-שיקופים-ניסיון.
אז מה למדנו?
למדנו על חשיבות מרחבים אינטימיים חגיגיים מעבר לפורום היומיומי, ועל חשיבות מבנה כלשהו או לקיחת אחריות כלשהי באותם מרחבים גמישים. למדתי על היכולת שלי ליצור מרחב שיתוף מאתגר (אפילו בנוכחות מבוגרים/מנוסים/חכמים ממני) ועל האמון שאני צריך לתת באינסטינקטים שלי. למדתי שגם אחרי שנים רבות בפרוייקט הפרידה מהקנאה ומההתחשבנות לא מובנת מאליה. למדתי שעוד יש לי ולנו מה ללמוד. למדתי שאין גבול לאפשרויות במקום הזה, שאין תחתית לחקר האמת. למדתי שוב על הצורך בקהילה ועל הצורך במרחבים שקטים-בטוחים-מאפשרים שאחרי חוויות מסעירות כמו זו. למדתי עד כמה הזהויות הלאומיות-תרבותיות השונות (בחדר נכחו: איטליה, פורטוגל, גרמניה, ישראל, אנגליה ושוויץ) לא משנות את הנושאים המרכזיים המעסיקים אותנו (אהבה ומיניות) ואת תפיסות היסוד הטבועות בנו. למדתי כמה קל יחסית לזהות את הטעויות הטמונות בתפיסות היסוד הללו אצל הזולת וכמה קשה להביט בהן באותה בהירות ביקורתית כשאני אוחז בהן. וכמו יואל הופמן: “והיה משהו נוסף”.