פשר החלומות
29/01/2008 - 22:23 מאת אורי אילון
אני מסיים עכשיו קורס של שלושה שבועות שבו כ- 50 גברים ונשים החליטו להקדיש את מירב זמנם ומרצם לעשיית שלום בין המינים. התפללנו, אכלנו, למדנו, ישנו, שכבנו – ביחד, מתוך כוונה משותפת לחקור את הדפוסים האישיים שלנו החוסמים את ערוצי האהבה והמיניות שלנו. גילינו שלכל אחד ואחת מאיתנו גבולות אחרים לחצות, אך עצם חציית הגבולות היתה מטרה משותפת לכולנו. גילינו שהאמון שבעבר היה נקודת המוצא למפגש המיני, צריך להיבנות היום מחדש באמצעות מבנים חברתיים, תרבותיים ורוחניים חדשים. גילינו עד כמה הדוק הקשר בין המלחמה שבחוץ למלחמה שבתוכי ושביני לבין אהוביי. החור בחומה בעזה היה יותר ממטאפורה במסע המשותף שלנו להפלת החומות שלנו.
“היה/י השינוי שהנך רוצה לראות בעולם” (מהטמה גנדי, שנרצח בדיוק לפני 60 שנים)
12 דקות לסיום הפורום. סילבי, אשתו של ריקו אהובי, מדברת על הקושי ביחסים עם האבא של הילד שלה. עכשיו זמן למראות ואני חושב “צריך לזכור להביא סדין, מפתח לצריף, קונדום ומים”. בריגטה, מנחת הפורום, אומרת פתאום: “אורי, תתן אתה מראה עכשיו”. אני הלום לגמרי אך יודע שאין לאן לברוח. אני מוריד את אוזניות התרגום הסימולטני, נכנס פנימה ואומר: “אני אוהב את סילבי. אני מאוד אוהב את ריקו. אבל עוד עשר דקות יש לי פגישה עם סוניה ואני מתרגש נורא וחושש שאאחר ולכן אני לא לגמרי כאן”. המעגל לא מגנה אלא דווקא פורץ בצחוק. אני משוחרר לפני הזמן כדי להספיק להתארגן. באותו ערב לבה וגופה של ונדה נפתח בפניי. לא במקרה.
“אדם חזק כאשר הוא עומד על האמת שלו, כאשר הוא מדבר ופועל מתוך הכרתו העמוקה ביותר. באותה שעה הוא תמיד יידע מה הוא צריך לומר ולעשות. ייתכן שייפול, אך לעולם לא תדבק בו או במניעיו חרפה” (מיכאל באקונין)
מנה היא ידידה טובה וגם המורה שלי במחקר בנושא גוף האישה. בשיעור הראשון שכבנו זה לצד זו לאורך לילה שלם. בשיעור השני כבר נגענו זה בזו וגם צפיתי בה שוכבת עם ריקו. בשיעור השלישי הלכנו אל מתחת לעץ הקירח שליד האגם החום וניצלנו את השמש הנדיבה כדי להבחין בפרטים הקטנים והנסתרים שבגופה. לא היתה שאלה שלא שאלתי, לא היתה נקודה שלא גיליתי. אתמול נפגשנו לשיעור רביעי. בדיוק כשהעניינים החלו להתלהט עבר לידינו פרידמן אהובה. הקסם שהיה נרגע וקבענו לשיעור הבא בבודגה (מקדש האהבה הקהילתי). בפורום שלאחר מכן הידיים שלי עדיין הריחו מגופה. נכנסתי להודות לה ולהזמין, לראשונה מאז שהגעתי, גבר. פיטר האמיץ שכבר הוכיח את פתיחותו, סקרנותו ואומץ לבו. בלילה כבר התלטפנו מול המדורה. הפגישה נקבעה למחר.
“ראשית מחקר – פליאה” (אריסטו)
מסיבת מקדש האהבה. מנהג עתיק לקידוש של אירוטיות שמשמש אותי למחקר של השלב המחזר והמרחב החושני שמקדימים לסקס עצמו. כולם מביאים את מיטב בגדיהם ומשחקים בפורים של זהויות ותפקידים. אני מתחפש לגבר אלגנטי, נגר אינטליגנטי, חוקר מציאות, בעל ביטחון עצמי וסקרנות בריאה. מוסיקה, בר, פינת אמנות, ספות ושמונה חדרים פרטיים לפרישה מכ- 60 המשתתפים. שלוש השעות הללו מאפשרות ריפוי שעדיין מוקדם מידי להנציחו במילים. אני מזהה את הצורך שלי ביצירת מרחב שקט ורגיש לאחר חוויות אינטנסיביות שכאלה. בנוסף, הערבוב הזה של ירמה בת ה- 70 ופטריק בן ה- 50 עם ג’וזפה ושטפני בנות ה- 20 שביחד חוגגים מיניות עתיקה וחדשה ללא בושה – מעורר בי פנטזיה לארגן מקדש אהבה קהילתי אליו יוזמנו כל חברי הקהילה (כ- 150, לא כולל ילדים). אולי בפורים.
“כאשר אנו לא יכולים לחלום – אנו מתים” (אמה גולדמן)
תמר נותנת לי לשמור על ביל בבניין גדול עם הרבה אולמות וחדרים. אני מאבד אותו ומשקר לה כשמסביר למה הוא לא איתי… אני קובע פגישה עם אביעד בלילה האחרון שלפני טיסתי לחו”ל כדי לצפות בטלוויזיה (פלורנטין?) ולעבור על תסריט שכתבתי… תמיר נוהג במשאית ומאחורה התאומות. הוא עוצר טרמפ לשתי חיילות וכשהן יורדות המשאית מתהפכת ואני רץ לקרוא לאמבולנס.
תמר מסמלת עבורי את קצה הסטרייטיות שלי (שמאותגרת כאן), עם אביעד זה אולי המחשבה לכתוב ספר ולתמיר זו היתה מתנה לבדיקת נושא האלימות והמין ולחיפוש איזון במיניותו המתפרצת אבל גם ביטוי לזה שהוא יכול לסמוך עלי.
הפוסט הזה נכתב ביום Tuesday, 29 בJanuary 2008,
בשעה 22:23,
והוא שייך לנושא תמרה
.
את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0.
אפשר להגיב על הפוסט כאן בבלוג הזה, או לשלוח טראקבאק מבלוג אחר.
Powered by FireStats
30/01/2008 בשעה 08:34
השתנתה הכותרת בראש הדף
הלב שקפא הפשיר… לא חוזר לעיר…. ממשיך לנסוע.
ופה.
בירושלים.
שלג על עירי.
כל הלילה רד.
לארצות החום אהובי ירד.
שלג על עירי נח כמו טלית.
מארצות החום מה הבאת לי?
תודה אורי על מה שאתה מביא מארצות החום.
אמיתי עכשיו הביא לי כוס שוקו חם עם קצפת…
מאכלי חורף.
משה בתיבה… תותים עם קצפת… (מסורת השלג שלנו עדיין לא טבעונית… אולי נכין גם אורז שלג???)
אודיה ישנה בירושלים, כדי לחגוג את השלג עם חברות וחברים.
אוהד אזרחי המליץ על הבלוג שלך במייל התפוצתי שלו… יהיו מבקרים חדשים.
(ברוכים הבאים)
פשר החלומות…
ומה פשר הגעגועים האלה… אורי? מה פשר הגעגועים?
31/01/2008 בשעה 23:25
ברוכים הבאים.
אולי טו מאץ/ אינפורמיישן כאן בתור התחלה. ואולי כבר הסרתי כל רסן.
אני ממשיך לנסוע כי הסתיים החלק הראשון של הקורס.
גם לי עלו געגועים עזים בימים האחרונים. סיפורי מזג האוויר והחודשיים שעברו והמילים והזכרונות. מתגעגע באמת אולי לראשונה מאז שנסעתי.
מה פשר הגעגועים?
02/02/2008 בשעה 08:06
הרס אותי הקטע בסיום הפורום.מאוד חינני.
04/02/2008 בשעה 14:38
פרשנות חדשה שברנד העניק לחלום על תמיר: התאומות מייצגות את הצד הילדותי והתמים שבי, החיילות את שיתוף הפעולה עם המקרבן, תמיר את הצד המנהיגותי שבי. מכאן שאני מבקש איזון בתוכי שיכיל גם את הצד שמשת”פ עם הרשע (נושא שמעסיק אותי לא מעט כאן, ר’ הפוסט “חמותי”).
קייט לא יודעת עברית אבל מודאגת מהתכנים של הבלוג שלי. אולי אני חושף א/נשים בניגוד לרצונם, ואולי הנושאים בהם אני עוסק ניתנים לפרשנות מוטעית. את ריקו וסנדרה שאלתי לפני שהעליתי תמונה נועזת שלהם מהופעה בפורום. מהקוראים והקוראות אני מבקש לשאול שאלות או להעיר הערות אם משהו לא ברור, או לא מובן או לא מתקבל על הדעת.
שיר געגועים
לימי הקהילה בארץ
להללויה של ג’ף באקלי במוצ”ש לפני שתיים בלילה בגלגלץ
לבת שנולדה לבן-דודי
לבודהא בורגר
להפגנה בעזה
לאטרף
לרדיו
לטחינה
למרפסת בדב הוז
לחגיגת ט”ו בשבט באדמאמא
לים
לזכרונות