גן-עדן עכשיו
21/01/2008 - 10:35 מאת אורי אילון
יום ראשון. השמש הנדיבה ביותר מאז שהגעתי מזכירה לי שיכול להיות שאחרי כל הבוץ הזה יגיע אביב ואולי גם קיץ. אני ערום לבדי בפרדייז פלייס. רק המים מתנגנים. ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
סאנדיי הוא היום החופשי שבו נהוג בתמרה להתעורר מאוחר ולנצל את הסייסטה הארוכה שאחרי הבראנץ’ (שאחרי המטינה שהיא ההרצאה שלפעמים מזכירה את ההתכנסות בכנסייה ביום ראשון לכבוד הדרשה של הכומר) לנסיעה לאוקיינוס המרהיב, להליכה לבתי הקפה שבעיירות הסמוכות (שם אפשר לחטוא בטוסט עם גבינה, קפה עם חלב ואפילו מנה של רצח), לרכיבה באופניים באזור המקסים שבו אנחנו נמצאים או למלאכת עשיית אהבה.
פתאום מצאתי את עצמי בלי תוכניות בתוך קהילה של יקים שיודעים כבר מלפני שבוע מה יעשו באחת בצהריים. אז החלטתי להזמין את עצמי לדייט בפרדייז פלייס. מקום קסום שכבר אצר אי אילו רגעים משמעותיים בחיי. מיהאי האנרכיסט סיפק את הרעיון, לוצ’יה הבודהיסטית את האופניים, אינה המאמא האולטימטיבית ציירה לי מפה, אניה טובת הלב וחובבת המזרח-תיכונים הכינה את ארוחת הערב במקומי. יצאתי אל הדרך. לבדי. וזה היה שיעור חשוב עבורי כי מתוך תמיכתה של הקהילה יצאתי אל התבודדותי שלי, ואל זרועותיה שבתי מלא באהבה מחודשת אליה ואל כל אחד ואחת מהקבוצה ומהקהילה.
שירים מ”עלובי החיים” ליוו את דרך החתחתים רצופת השלוליות והעליות. שיחות ג’יבריש עם פורטוגלים זקנים (כבר אין באיזור צעירים) שפניהם המקומטים מספרים שכבר ראו הכל. שלושה חזירונים יונקים מחזירה שמנה. פרח סגול ומיוחד בצורה של ואגינה. התחת שלי מתחיל לכאוב מהרכיבה. ציוץ ציפורים מבהיר לי שעדיין לא נפתרתי מהאינסטינקט המגונה לחפש את הסלולרי שלי כשאני שומע ציפורים מהסוג של הצלצול שהיה לי. איזו קללה זו. אני גם מגלה שאיבדתי את היכולת ליצור צליל עם אצבע צרידה בכף ידי השמאלית – האגודל נשבר בתל-אביב למען התנועה הפמיניסטית ואת האמה פרקתי נגד הקפיטליזם בז’נבה. הכל התאחה ברוך השם ואת הכידון אני אוחז כמו גדול, אבל נותרה מזכרת של מוגבלות נקודתית.
הגעתי. מאחוריי עשרה ימים אינטנסיביים של עיסוק אמיץ קולקטיבי ואישי בשאלות ובפרקטיקה של אהבה, מיניות וריפוי. אני מפחד עדיין לכתוב על המתרחש בקורס כי הדברים טריים ואישיים כל-כך. אני מחוייב לשקיפות עם הקבוצה שעובדת בארץ לקראת הקמה של כפר חקר לשלום וגם מאמין שהתהליכים שלי יכולים לשרת לעיתים חברים וחברות בקבוצה. אני מרגיש כגשר עבור רבים מהם שהיו רוצים להיות כאן בתמרה ולא יכולים. אני בוחר בכל זאת לפרסם פוסטים פומביים סודיים (ולא לשלוח אותם במייל) כי הבלוג הזה הוא גם לעצמי. הוא היומן המשודרג שלי שלפעמים מלמד אותי על הדרך שעשיתי. וגם – כי זה רק עדיין. אני יודע שיום אחד אוכל לפרסם את כל הפוסטים המוגנים והמגונים ובינתיים אני רק נותן לעצמי קצת מרחב נשימה עד ליציאה מהארון.
חזרה לפרדייז פלייס. הגעתי לשם עם השאלה “מה לעשות עם אהבתי לונדה”. בתפילת הבוקר היומית שלנו אנחנו אומרים: “מה שאני רואה באהובי/אהובתי – יש בי עצמי. הדרך שבה אני אוהב יכולה להיות הדרך של חיי…”. אחרי הניסיון לצלול למים הקפואים אני מקלף תפוז ומתאהב בו. זה קרה לי לא פעם עם תפוחים. אני מסתכל על הבריאה הזו ומבין שזו ההוכחה האולטימטיבית לקיומו של האל. כל-כך יפה וטעים. מושלם. פעם ראשונה שזה קורה לי עם תפוז. אולי בגלל שקשה היה להתאהב בשיעור הביולוגיה ביסודי עם המורה יהודית כשהסבירה על הבקבקונים הכתומים האלה.
רבים מאשימים אותי שאני לא באמת מתאהב. כי באמת כל יום אני מתאהבת בבחור יפה ברחוב. ואם זה כל יום – זו לא אהבה, אומרים לי. אתה נדלק, אתה חרמן, אתה אוהב. אבל לא מתאהב. באנגלית זה ליפול באהבה. יעני, כמו מצב מדיטטיבי שאתה נופל אליו והוא טוטאלי ועמוק. ומתוך המדיטציה האקטיבית של הרכיבה באופניים בשיפועי המורדות בחזרה הביתה, מתחת לירח הכמעט מלא של ט”ו בשבט, אני יכול לספר לעולם שאני מאוהב. באמת. יש בי אהבה. קוראים לה ונדה. וג’וזפה. ומנה. ומנטה. וורה. ואורי. ותמרה. וכדור הארץ. והיקום. והיא תנצח. חג שמח!
הפוסט הזה נכתב ביום Monday, 21 בJanuary 2008,
בשעה 10:35,
והוא שייך לנושא תמרה
.
את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0.
אפשר להגיב על הפוסט כאן בבלוג הזה, או לשלוח טראקבאק מבלוג אחר.
Powered by FireStats
21/01/2008 בשעה 11:06
תזכורת:
כל יום אני מאבדת
ביצוע: חוה אלברשטיין
מילים: רימונה די-נור
לחן: משה וילנסקי
כל יום, כל יום בכל רחוב
כשהוא עובר קרוב קרוב
לרגע קט ואווילי
אני שלו והוא שלי
אני כבר חשה את שפתיו
ומלטפת פאותיו
הוא כבר שלי, אך תוך שניה
הוא נעלם כלא היה
כל יום, כל יום אני מאבדת
בחור יפה ברחוב, בחור יפה ברחוב
צמוד אלי מבלי לזוז
הוא לצידי באוטובוס
ואנוכי בחלומות
כבר מנקדת לי את שמו
שלשום היה הוא מתולתל
אתמול - מצחיק ועגלגל
היום הוא דק ושחור שיער
נראה את מי אמצא מחר
כל יום, כל יום אני מאבדת
בחור יפה ברחוב, בחור יפה ברחוב
עיני פחם איזה חיוך
כזה רציתי בדיוק
כמוהו רם ומחוטב
יהיה ילדנו המשותף
כל כך גבוה קצת תמים
הוא לצידי לעולמים
אבל גם הוא כמו כולם
פשוט עבר ונעלם
כל יום, כל יום אני מאבדת
בחור יפה ברחוב, בחור יפה ברחוב
21/01/2008 בשעה 11:09
וגם זה מתאים במיוחד לפוסט הזה:
http://www.tapuz.co.il/blog/viewEntry.asp?EntryId=1176604
ואולי זה יזכיר לך לעשות את אחד האייטמים בטודו ליסט שלך …
21/01/2008 בשעה 12:51
אני רציתי לומר שאני שמח שאתה מוכן לוותר קצת על היישום המיידי של אידיאל השקיפות המוחלטת. הוויתור הזה נראה לי חשוב כמעט כמו השקיפות עצמה.
ובכלל, נראה לי שאתה עושה שם דברים חשובים מאוד, וזה כיף לראות…
21/01/2008 בשעה 13:03
גלעד - בינגו.
בנים יקרים ואהובים שלי - נפשי יוצאת אליכם.
21/01/2008 בשעה 22:31
תודה גלעד על התמונה והשירים והתזכורת…
תודה עומר על התמיכה. כיף לי לגלות אותך כאן.
תודה אמא על נפשך.
22/01/2008 בשעה 10:42
התגובה הראשונית שלי כשקראתי את הקטע היתה להזמין אותך לחקור למה באמת אתה לא מתאהב באופן יותר קונקרטי בבן אדם אחד. אבל במחשבה שניה אני אשאל את עצמי למה אני לא מתאהבת ברעיונות, במס’ אנשים , בעולם. הרי גם זה אפשרי.
וחוץ מזה, הצחיק אותי הקטע של צלצולי הפלאפון.
22/01/2008 בשעה 17:22
אהוב ליבי.
בעיקר נגע בי השיתוף שלך על הבחירה ביום בודד. יום לעצמך. אני שוב ושוב מאבדת את האיזון בין זמני הלבד והביחד שלי, ושוב ושוב צריכה ללמוד וליצור את האיזון מחדש.
לפרוש מהביחד לתוך הלבד, ולחזור מתוך הלבד אל הביחד.
שיתוף לגבי יום הקהילה… פעם ראשונה שנכנסתי לפורום במעגל שלנו.
ומשהו עוד מפרפר בתוכי. למדתי המון. והיה חשוב לחשוף. להחשף.
מגלה בתוך עצמי הרבה מקום ללמידה.
ומגלה אמון במעגל שלנו.
וביכולת שלי לצמוח גם בתוכו.
מגלה את הנטייה שלי להתאהב באנשי השמיים ולהתאכזב מהחוסר באדמה.
שהיא נטייה חוזרת על עצמה… כמו שאתה יודע….
לומדת להסתכל על הנטייה הזו בתוך עצמי, מעבר למושאים שלה, ולבקש לה איזון וריפוי.
מגלה את הקושי שלי לחשוף את חולשותי בקבוצה. עדיין מקום ללימוד. (והנה אני חושפת…)
לומדת להעריך את השינוי שמתחולל בי. שינוי שהוא מוזר לי עדיין, ושעוד ילמד לבטא את עצמו בעולם. בינתיים הוא עוד קצת צולע. וקצת לוקה בהשלכות על אחרים, ובחוסר יכולת לבטא באמת כעס או אכזבה. (לומדת להיות בקשר עמוק יותר עם אלוהים ולבטא את המימדים האלה מולו, מקווה ללמוד לבטא באופן מאוזן את המימדים האלה גם עם אחרים)
מעניין אותי איך האהבות השונות שלך קשורות זו לזו.
מעבר לנטייה שלך להתאהב באנשים רבים, מה משותף לאנשים שונים שאתה מתאהב בהם? מה משותף או שונה בדרך בה אהבות שונות מתפתחות.
אתמול אחרי יום הקהילה התפתחה לנו שיחה ארוכה - אשר מיכל ואני עד חצות הלילה.
עשינו סיכום עמוק של התקופה שמיכל גרה פה, ולמדנו ממנו המון, וגם התבוננו על שני הצרכים האנושיים, הצורך להתאהב בצורה פתוחה, בצורה שיכולה להכיל עולם ומלואו, ורגעים קסומים ואנשים רבים, ובקבוקי תפוזים, והצורך להתאהב בצורה שמעמיקה את האהבה, וחושפת עוד ועוד רבדים של האהוב ושל עצמי, ושמביאה להעמקה של ההתמסרות. העניין הוא איך אפשר להכיל את שני הרבדים והצרכים האלו, בתוך אדם אחד, מבלי שצורך אחד ישתלט או יאיים על האחר. אולי לך, שפתוח כל כך לאהוב אנשים רבים ועולם ומלואו, יהיה משמעותי, במשך הזמן בתמרה, כן לבחור בסיפור אהבה אחד או שניים בהם תרצה להעמיק. וללמוד התמסרות. (או לתת לאלוהים לבחור עבורך את סיפור האהבה, אבל לבוא עם מוכנות ליצור קשר מעמיק ומתמסר)
מתגעגעת. לשם.
שם-בה
23/01/2008 בשעה 22:30
לוקח ממיכל ומשם-בה את ההזמנה להיות פתוח להתמקדות ולהתמסרות לסיפור אהבה אחד (או שניים), ובינתיים לחקור למה זה לא קרה לי ב- 6 השנים האחרונות (בהנחה שחודשיים זה לא נחשב. הנחה שאני לא מקבל כי הקשר עם עמיחי ועם נדב היה מאוד משמעותי ועמוק עבורי ולמדתי מהם התמסרות והתמקדות).
בסשן שאלות ותשובות עם בבט (סבינה) היא נשאלה מה היה האתגר הגדול ביותר עבורה בהובלה ובהנהגה של קבוצה. היא אמרה שחשוף את חולשותיה, כמו זה למשל שהיא כתבה ספרים ונתנה הרצאות ועשתה טקסים והכל.. ועדיין - יש בה קנאה או כעס.
מה משותף לכל אהבותיי? חריגות כלשהי (כלומר מיוחדות), אמיתיות (זיופים ומסכות סוגרים לי את הלב), רדיקליות/קיצוניות (אולי זה קשור לחריגות). קשה להכליל. אולי זה יותר קשור למצב בו אני נמצא. תלוי אם אני מחובר, פתוח, נזקק או מתגעגע. פתאום עולה בי געגוע לאהובי אסף. אולי הוא שומע.