תמונות קצרות (2)
13/01/2008 - 14:56 מאת אורי אילון
- אני בסאונה – בימים שכל הסטודנטים יכלו להידחס ביחד לסאונה התמריאנית פתחנו אותה לערב משלנו. הסאונה הסטרייטית הראשונה שלי. החום אדיר ולפני ואחרי חייבים לרחוץ במקלחת הקפואה שבחוץ. הציפיות למרחב אירוטי נגוזו עם המבוכה הקולקטיבית ששמרה על מרחק נגיעה. בלילה אני נכנס לשק”ש עם שרירים רפויים ומשרטט את מפת הזוגות שמסביבי: נועה עם ברנט, ג’וזפה עם עאידה, אנה עם פרידמן ואולריקה עם אולי. מנה עדיין לא חזרה מהדייט עם רפאל והנרי אצל יאנה כמובן. ואני תוהה. לבדי. מחכה. בקלות הייתי יכול לצלול כאן לרחמים עצמיים, אבל דווקא לא.
- אני כבמאי קלנוע – אחרי שהקרנתי את “ללכת על המים” התחילה שיחת “איפה סבא שלך היה ב- 1941?”. אחרי “אדמה משוגעת” ברנט הזדעזע ונזקק לפורום כדי לבטא את הדאגה שלו לילדים (בסרט ובתמרה) ולבעלי-החיים (בקיבוצים ובעולם). אחרי “ליטל מיס סנשיין” נשאלתי מדוע הבטחתי שסרט הוליוודי מטופש - מציע אלטרנטיבה (ואני מגלגל כאן את התהייה למיכל שהמליצה). בזמן הסרט האגנטינאי “נסים קטנים” שיחקנו, כריסה ואני, עם האצבעות וזה היה קסום כמו הסרט.
- אני כשליח אהבה – חדוות העיסוק שלי במיניות והאמון שרוכשים לי כאן איפשרו לי כבר לתרגל את מקצועי החדש כשליח של אהבה. כך למשל, בערב בקפה הפוליטי של הנוער שבו צפינו בנאום של סאמי עוואד מבית-לחם שפותח את הלב, לאסה שולח אותי להזמין את יוליאנה לפגישה מינית במרחב הפומבי של הקפה – במיטה שבפינת החדר. יוליאנה במחזור. כשאני חוזר ללאסה עם הבשורה עומדת לידו מרה ומקשיבה. לאחר התלבטות של דקה היא קופצת על ההזדמנות לחצות גבול. הסטודנטים מתקפלים לקראת צעידה לצד השני של האגם ואני מותיר את השלישייה מחובקת מתחת לשמיכה.
- אני כיצור מיני – כותב ביומן: “שטפני ודנה הן המקסימות ביותר. ההתרסקות על ג’וזפה נרגעת. ריקו מתוק. אניה מרשימה. מנה אלוהית. ונדה אבודה אך קסומה. הימור: מי יהיה הגבר הראשון שיקרוץ לכיווני: סימון האמריקאי? פביאן המאצ’ו? פיטר ההיפי? אל מי אקרוץ אני? לא! צא מכאן ג’וזפה!!”. מפגש אירוטי רך ועדין עם סוניה בבקתת האהבה הסטודנטיאלית (הבודגה רחוקה) פותח את עונת הרחצה שלי. למחרת ברגר ולילה מציגים התכווננות בוקר תיאטרלית בנושא אימפוטנציה מצליחה לגעת בדיוק במקומות הסודיים והקשים שיכולים להיות גם נורא מצחיקים.
- אני כדובר – השהות שלי כאן בדצמבר הופכת אותי באופן מפתיע לוותיק בקרב כל חוגגי ועבדי הקריסמס. אני לוקח יותר ויותר אחריות על החלל המשותף וזה ממלא אותי סיפוק. אני מתנדב להביא חדשות מהעולם כל יום ומומו אומרת שאני סקסי כשאני מדבר מול כולם ולכן זה אולי רמז שהדיבור הפומבי הוא טבעי עבורי. במקום להתעצבן על הציטוטים החוזרים ונשנים של דיטר דום אני מתנדב לעשות את “קריאת השולחן” בארוחות ומביא טקסטים של אתי הילסהום, אמה גולדמן ומרינה צווטאייבה. שיא המעורבות המהירה שלי בקבוצה החדשה: גיבושה ומילויה של טבלת מטלות הניקוי שאחריה אני זוכה לתודה על “איכויות ההנהגה שלי”. זה מצחיק אותי כי עבורי היה מדובר במלאכה אפרורית שלקחתי כי אף אחד אחר לא עשה. אני מגלה שוב את הקשר ההדוק שבין הנהגה ללהיות בשירות.
- אני כסטודנט – הסימסטר התחיל. הקורס שכל-כל ציפינו לו ופחדנו ממנו ב”נושא מספר אחד”. כל יום ב- 7 בבוקר מתכנסים לתפילה משותפת ושעתיים של התעוררות והתכווננות אישית אל תוך היום החדש. אחר-כך ריקוד בוקר, ארוחה משובחת (תבורך אינה), הרצאה של סבינה ולימוד בקבוצות. בתום שעתיים של סייסטה אפשר לבחור בין כדור-עף, תאטרון, טאי-צ’י וריקודים – לקראת ה… פורום. שעה ורבע של אמת צרופה וחשופה ותבונה שאוספת את כל השנים, הניסיונות והעומקים של כל האינדיבידואלים שמרכיבים את המעגל הגדול. אחרי הפורום שותקים לחצי שעה כדי לתת לדברים לשקוע לפני ארוחת הערב. אחר-כך יש זמן ליזום מעגל שיתוף, ללכת לשתות בבר האומביגו, להקרין סרט, לעדכן את הבלוג או לעשות אהבה. עדכונים לוהטים מהקורס עצמו בקרוב.
הפוסט הזה נכתב ביום Sunday, 13 בJanuary 2008,
בשעה 14:56,
והוא שייך לנושא תמרה
.
את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0.
אפשר להגיב על הפוסט כאן בבלוג הזה, או לשלוח טראקבאק מבלוג אחר.
Powered by FireStats
13/01/2008 בשעה 19:44
היום …
היום לפני ארוחת צהריים עם אבא,
ניגש אלי מישהו, ושואל אותי האם אני לחגעלגחכ עלג כךף דככ עתץצ.
אני מוריד את האוזניות והוא שואל שוב האם אני מתעניין בשירה.
כשאני עונה בחיוב, האיש המוזר נותן לי שני דפים מקומטים ואומר שהוא מוכר אותם במחיר של יותר מפרוטה.
אני נותן לו מה שנותן ומתחיל לקרוא:
אדם נופל מגובה של עצמו
חולף ליד עיניו
מביט אל תוך ליבו ונעלב
ולפעמים אדם נופל
מגובה שהוא חשב שהוא
גובהו נחבט בסוליותיו
ובזנב
וגם:
בקו הגמר
תחכה לי אבא
ותמחא כפיים
בספקנות כמו אז.
כמה זמן לקח לך בני
לחתוך את השמיים
ולנחות כאן לידי.
13/01/2008 בשעה 19:48
תגובה לאחותי מפוסט קודם:
יש שיר (ארקאדי דוכין) שאומר:
“יש בי אהבה והיא תנצח”
האהבה תנצח כאשר היא לא תהיה בי (נפרדות) אלא כאשר היא תהיה אני (אחדות).
17/01/2008 בשעה 20:16
מה לא אהבתם?
לא יודעת, אני חשבתי שזה אחלה סרט, ובאיזשהו אופן הוא כן מציע אלטרנטיבה לכל איש ואישה וחלומם האמריקאי השבור. בסופו של דבר המשפחה מגלה את הכוח שלהם לומר ‘פאק יו’ משעשע למדי למערכת, והם ביחד ואוהבים ותומכים. בעיניי, הם מסיימים את הסרט קצת יותר משוחררים.
אבל אולי זה לא הסרט שרצית כ”סרט אלטרנטיבה”.
יאללה נו אורי תקרוץ כבר למישהו, אני במתח.
20/01/2008 בשעה 23:32
“אדם נופל מגובה של עצמו” - הזכיר לי שיר של דליה רביקוביץ שהוקדש אם זכרוני אינו מטעה אותי לאנטואן דה סנט אכזפרי שכתב את “הנסיך הקטן” ומת כנראה במטוס שהטיס שנפל לאוקיינוס:
אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה
רק אלוהים לבדו יכול להרים אותו.
אלוהים מופיע אצלו באמצע הלילה,
ונוגע באיש ומפיג את ייסוריו.
אלוהים אינו מוחה את דמו,
כי הדם אינו הנפש.
אלוהים אינו מפנק את איבריו,
כי האיש איננו בשר.
אלוהים גוחן מעליו,
מרים את ראשו ומביט בו.
בעיני אלוהים האיש הוא ילד קטן, ילד קטן.
הוא קם בכבדות על ארבע ורוצה ללכת,
ואז הוא מרגיש שיש לו כנפיים, כנפיים לעוף, כנפיים לעוף.
אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה,
רק אלוהים לבדו יכול להרים אותו,
אלוהים מופיע אצלו באמצע הלילה,
ונוגע באיש ומפיג את ייסוריו.
עדיין האיש מבולבל ואינו יודע,
שנעים יותר לרחף מאשר לזחול.
אלוהים מבקש ללטף את ראשי,
אבל הוא מתמהמה,
הוא אינו רוצה להבהיל את האיש
באותות של אהבה.
אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה,
רק אלוהים מכיר את סוף הנפילה”.