אחותי

12/01/2008 - 01:19 מאת אורי אילון

עאידה וניל הגיעו סוף סוף לתמרה. לעאידה אני קורא אחותי או אוחתי (בערבית). שנים של עבודה משותפת והיכרות אינטימית מתמשכת יצרו בינינו מערכת יחסים שהיא מאוד משמעותית עבורי. גם העובדה ששנינו שותפים להתעקשות על הצד הפוליטי בקבוצה תרמה לסולידריות המיוחדת בינינו. לפני שבועיים עאידה נפרדה מהוריה הזועמים ויחד עם בתה ניל בת ה- 7 (היא אם חד-הורית) הגיעה לכאן כדי להיות סטודנטית במונטה-סרו. הסרט הטורקי או המצרי או הבדואי שהופק בעקבות החלטתה הנחושה להצטרף לפרויקט שעוסק בין השאר בשותפות עם יהודים, שמעוניין לבחון מחדש את המסורות הישנות וליצור צורת חיים חדשה וששואף להפריד את האהבה מהקנאה, מהרכושנות ומהפחדים – כלל איומי אלימות, שפיכת תה בנוכחותה של סבינה שניסתה לפשר והצהרות דרמטיות כמו “אם את הולכת אין לך לאן לחזור”.

כלנו, שלוקחים חלק בפרויקט הזה, אאוט סיידרים ברמה כזו או אחרת: הבחירה בשלום וגיבושה של תיאוריה פוליטית שמתווה את הדרך לעתיד ללא מלחמות, הניסיון לשים קץ לפטריארכיה ולברוא מודל חדש של גבריות, הוויתור על החומר וההתעקשות על רוחניות רחבה (מפאגנית-מטריאכלית לנוצרית-יהודית-מוסלמית ועוד) ומעל לכל - העיסוק הגלוי באהבה ובמיניות כנושאי מחקר וכתחומים המחכים לשינוי רדיקלי באופן ההתייחסות שלנו כאינדיבידואלים וכחברה. אבל עאידה היא מיעוט בתוך מיעוט. כאישה פמיניסטית שנולדה בשבט בדואי היא התמודדה עם אתגרים רבים וגם ידעה ליצור אתגרים חדשים. לא מעט פעמים היא היתה הפלסטינית היחידה בקבוצה שמטרתה ליצור שוויון בין יהודים, פלסטינים ובינלאומיים אבל המודעות הפוליטית בה שונה מאחד לאחד – מאנרכיסט למוד מעצרים בשטחים צבאיים סגורים ועד מתנחל דתי ממאחז לא חוקי. עם הזמן למדתי את אישיותה המיוחדת, האומץ, התבונה, החריפות, הנדיבות, הישירות. למדתי גם לזהות דפוסים אישיים וקולקטיבים שדבקו בה כמו קורבניות (כלומר ההתעקשות למצב את עצמה כקורבן) ומתוך כך היצמדות לענייני כבוד חיצוניים וקושי לחלוק עמדת הנהגה ולהתפשר.

עאידה הגיעה לתמרה לתקופה ארוכה במטרה לעשות טיפול שורש לדפוסים מיותרים ובמטרה ללמוד ולהעמיק את הידע שלה ב”תחום מספר אחד” (כך קוראים כאן לתחום המיניות והאהבה). אחיה הצעיר מוסטפא היה מהסטודנטים הראשונים במונטה-סרו אך הוא נאלץ להישאר השנה בכפר כדי לתמוך בעסק המשפחתי. השותפות והתמיכה ביניהם מזכירים לי את השותפות שלי עם אחותי הגדולה שהביאה אותי לפרוייקט הזה. שותפות שמבוססת על קשר דם ושנים ארוכות של חיים משותפים והכרות אינטימית אבל גם על חזון משותף שמאפשר לשמר ולחדש את הקירבה הזו של אח ואחות.

עאידה הבטיחה להיות המורה שלי לערבית (כבר התחלתי לתרגל עם הדיסקים המעולים) ואילו אני מלמד את ניל עברית וגם לרכוב על אופניים אינשאללה. אתמול היא חזרה מבית הילדים והתלוננה שלכל שאר הילדים יש מאמא ופאפא ולה יש רק מאמא. עאידה הציעה לה לבחור פאפא לחודשיים הקרובים והיא בחרה בי כמובן. עכשיו אני מתגאה בבתי החדשה שמסוגלת ללמוד אנגלית, עברית וגרמנית תוך מספר שבועות. שתוך יומיים כבר רצה במגפיים הורודים שלה בין השלוליות עם הילדים הוותיקים. קשה שלא להתאהב בילדה הזו שהיא חכמה (”אני שמחה שאנחנו מנקים ומסדרים את החדר הזה כי ככה זה יהפוך להיות הבית שלנו”) ושמחה (”קודנט קיפ איט טו מייסלף” היא שרה שיר גוספל ששמעה חזרות אליו) וחברותית (”הבובה שלי מדריד רוצה להגיד שלום לכולם”) וגם פרינססה אמיתית (כמו אמא שלה).

היום עאידה נכנסה לפורום בפעם הראשונה. פורום הוא המקום שבו אתה מראה את עצמך, מעלה את הנושאים שמעסיקים אותך וגם לומד על עצמך בעזרת הנחייה (של בריגטה החכמה והמנוסה) ומראות (שיקופים של שאר המשתתפים). פורום ראשון במקום חדש עם 50 משתתפים לא ירתיע את עאידה. היא הביאה את החשש שלה ממחלות המין שמסתובבות פה (היא אחות במקצועה) ואת הרתיעה שלה מריח גוף לא מעודן (השמיעה החלשה חיזקה את חוש הריח שלה). אחרי ארוחת ערב גם יזמה מעגל שיתוף אינטימי יותר שם נשאלה מה היא באה ללמוד כסטודנטית במונטה-סרו. תשובתה מעוררת בי השראה לתמונת אהבה חדשה: היא רוצה ללמוד לאהוב ללא ציפיות מהאהוב. אהבה ללא ציפיות. אולי זה כלול במה שנקרא אהבה ללא תנאים, אבל הקונקרטיות כאן מהפכנית עבורי. דמיינו אהבה ללא כל ציפיות. אני לא מצפה שהוא יחכה לי במיטה כשאני הולך לישון, אני לא מצפה שהוא יפרנס אותי, אני לא מצפה שהוא יקטוף לי פרחים ליום הולדתי. מה נשאר? האהבה. אני אוהב את עאידה. אני אוהב את ניל.

16 תגובות לפוסט ”אחותי“

  1. מאת יונה אילון:

    מעניין מאוד.
    אורי, נכון שלא באמת שכחת עיר ובית?

  2. מאת אורי אילון:

    אני אוהב לשנות את המוטו של הבלוג מידי פעם וכל פעם הוא משקף את מצב הרוח או המחשבה באותו רגע. כשכתבתי “מאהבתי שכחתי עיר ובית” דווקא התכוונתי שבאותו רגע האהבה שהיתה לי בלב ליאנוש, לתמרה, לג’וזפה, לדנה, לעולם - השכיחה ממני את הגעגועים, או יותר מזה: שכחתי איפה הבית שלי, או יותר מזה: העולם כולו היה הבית שלי באותה מידה. אני מקווה ללמוד ממך אמא איך לשמר את ההתאהבות הראשונה, לזכך ולשדרג אותה, כי זה הרגיש לי מאוד טוב. גם הקונספט של לחיות בעיר לבד כיצור אנונימי נראה פתאום לא אפשרי עבורי, ומעל לכל - נהנתי מהמחשבה שנעמי שמר עוברת התמרה כזו ומגיעה למקום הקוסמו-פוליטי הזה.

    ועכשיו הציטוט השתנה וזה משפט העוצמה שלי שמלווה אותי בקורס האהבה שנפתח שלשום… את המילה “טו טייק” במקום “לקחת”, תרגמתי: “לקבל”. בעיניי זה נכון יותר בכל הקשור לענייני אהבה אבל יש כאלה שיאמרו שאפשר להכיל זאת גם על החופש של העם הפלסטיני, או של אסירים באושוויץ או של עבדים של תרבות הצריכה. לא יודע אם אני מסכים לזה. לפעמים צריך גם לקחת את החופש שזה אולי סוג של לדעת איך לקבל אותו, כי הוא הרי קיים במצב הטבעי של האנושות או התודעה.

  3. מאת יונה אילון:

    איזה כיף, כתבתי את תגובתי הקודמת ויצאתי לשחות (היום מתוך שמירה על רעננות וכושר ולא מתוך התמכרות כפי שהיה בעבר), חזרתי מהשחייה וכבר חיכתה לי התגובה על התגובה. האומנם אני מתחילה להתמכר לבלוג?
    אני מסכימה איתך בהחלט אורי בקשר לעניין החופש, שהוא טבעי ומובנה במהות הבסיסית שלנו ואין לנו צורך לקחת אותו כי הוא שלנו, אלא אם כן חל שיבוש, או קלקול, כפי שקורה, ושכחנו את זכותנו הטבעית לאושר, אהבה וחופש… במקרה כזה, אין ברירה וחייבים לקחת את החופש. כשקורים השיבושים והקלקולים בתעיה בשבילי החיים, אין שום סיכוי לקבל את החופש שמישהוא אחר יתנדב או ייתגייס לתת לנו. ועלינו לקחת אותו, ללמוד לקחת אותו, אפילו ללמוד להגיד “לא” לאחרים כדי להגיד “כן” לעצמנו. יש לכל אחד את החופש לחפש ולמצוא את האור בעצמו ובעולם. כדאי לשים לב לזכות הזאת, היא שלנו.

  4. מאת גלעד:

    חמותי, אחותי … ועוד בני-משפחה.
    מי הוא אחיך הטוב ביותר?
    אני יודע מי שלי.

  5. מאת אמה שם-בה:

    שאלה לגבי השיתוף שמערב אנשים אחרים פה בבלוג.
    האם מבחינת עאידה זה בסדר שאתה חושף אותה ככה, ואפילו מספר על מה היא אמרה בפורום?
    בדרך כלל פורום זה מרחב אינטימי שדברים לא יוצאים ממנו החוצה.

    מזל טוב על הקשר האבהי עם ניל.
    נראה לי שידוך מצויין.

    לגבי האהבה החופשייה מציפיות
    קריאה נוספת בקטע שכתב איל על השלב הבא של האנושות גרמה לי לחשוב שוב על עניין ההפחתה.
    איל ניסה לחשוב מה יהיה השלב הבא של האנושות, והעלה כל מיני אפשרויות.
    אנושות נטולת פחד, נטולת אגו, נטולת רצון להתפשטות, נטולת טיפשות וכו…
    אחר כך הוא ראה שהוא רק מחסיר, והבין שהשלב הבא יהיה לא רק בלהחסיר אלא בלהוסיף.
    ומה יהיה הדבר שיתווסף לאנושות בשלב הבא שלה?
    תודעת אחדות.
    זה גם השלב הבא של האהבה.

  6. מאת אורי אילון:

    נתתי לעאידה לקרוא ולאשר את הקטע הזה לפני שהעליתי אותו.
    אנחנו בתודעת אחדות…

  7. מאת טלי:

    הי מותק
    איזה כיף שאתה משתף ככה בחוויות ובמחשבות ובשינויים שלך
    הלוואי שיכולתי לרקוד איתך ועם ניל ועם עאידה
    אני בטוחה שתהיה אבא לתפארת…

    בקשר לנושא השיתוף בפורום
    ובהמשך לשיחותינו בנושאי חופש ופומביות
    רציתי להעלות שאלה נוספת שמקננת בתוכי כבר זמן מה

    מה המקום לדעתך/כן שיש לאישי, לפרטי?

    בשנים האחרונות הרגשתי לפעמים שמבחינתך אין מקום כלל לסודי,
    למילה או למעשה שבין אדם לעצמו, אדם לחברו, אדם למקום

    חשוב לי לשמוע מה אתה חושב/מרגיש עם זה עכשיו

    לכשעצמי אני מאמינה שיש כח גדול ואף מהפכני לשיתוף ולפתיחות
    אך עם זאת נראה בעיני חשוב גם להיות רגישים למקומות עדינים ואישיים יותר
    בינינו לבין עצמנו, ובינינו לבין אחרים
    ולכן ריגש אותי מאוד לשמוע שהראית לעאידה את הקטע לפני שפרסמת
    כאילו הקירבה שביניכם קידשה את המקום הפתוח והחשוף וריפדה אותו באהבה

    נשיקות וגעגועים
    מטלי

  8. מאת אורי אילון:

    היי טלי

    איזה כיף שאת מצטרפת לחבורה (בגלוי, בשאלות, בדיאלוג, בריקוד…)

    בינתיים ניל ביקשה שלא אקרא לה “בינתי” כי בעצם אני לא האבא האמיתי שלה. אז נראה לי שאני חוזר להיות בייבי-סיטר אהוב…

    מה המקום שיש לאישי/פרטי? זה תלוי בשאלות אחרות -

    באיזה סביבה העניין האישי מתרחש?
    אין דינה של קהילה שבה כל החברים מסכימות על שאיפה לשקיפות מקסימלית כדין אזרחית אנונימית מדרום תל-אביב. חשיפה אמיצה ללא התמיכה הנכונה יכולה להיות גם בעייתית.

    מה התוכן האישי/פרטי?
    נושאים שהם מושתקים במרחב הציבורי בדרך כלל חשוב בעיני להוציא מהמרחב האישי. לדבר על סקס, מוות, מחלות, מערכות יחסים - זה כמובן גם הכי קשה. לחשוף באמת את הצדדים שהפנמנו כבר את המחשבה שיש להסתירם תמיד…

    ואיזו מטרה משרתת העברתו של האישי למרחב הציבורי?
    האם אני עושה זאת לשם הפרובוקציה? לשם ריפוי של עצמי? לשם ריפוי של העולם כלו שהבעיה שיש לי היא רק שיקוף של הבעיה והבעיות שבו ושבאנושות?

    אני מסכים שיש חשיבות להיות רגישים למקומות עדינים ואישיים יותר, ובכל זאת אם עאידה היתה שואלת אותי על פרסום פוסט עלי בבלוג שלה הייתי רוצה להגיע למקום של אמון איתה ופתיחות עם העולם שבו לא יהיה לי או לה צורך בכלל לאשר מראש.

  9. מאת אורי אילון:

    ועוד הערה לגבי הפרטי והציבורי בבלוג זה: בקרוב אתחיל להשתמש בפונקציה להצפנת פוסטים מסויימים. את הסיסמא אני מתכנן לתת רק לחברים ולחברות בקהילה שנפגשת בארץ ומחוייבת כבר לשקיפות ועוסקת כבר בתכנים העדינים שעליהם אכתוב. אני מקווה שהסיבות ברורות ושזה לא יביא לפירוד.

  10. מאת טלי:

    שלום לאחי

    השלום לך?

    עכשיו קצת לפני 5:00 ואני לא מצליחה לישון

    תודה על שמחת ההצטרפות

    מעניין לי לקרוא את מה שכתבת- סביבה, תכנים, מטרות, חזון של FEARLESNESS
    ללא חת

    אני מרגישה שאתה מדבר ברובד של חזון, של אידיאולוגיה ורעיונות
    ואני רוצה להציע עוד כיוון של התייחסות

    כיוון של קשב להווה- לאותו רגע נתון- לאותו אדם ייחודי ומשתנה
    העומד עכשיו מולי בפניו החשופות

    החלום שלי- למה באתי לתמרה- להיות מסוגלת לראות את האדם הזה בעיניים יחפות-
    בקשב מאוד גדול לרגע ההווה הנוכחי- שבתוכי, שבתוכו, שבינינו-
    ולפעול מתוך הקשב הזה-
    שמבעד לחומות הנוצרות לעתים מסבך הרעיונות והמחשבות, המרפד את התודעה שלי

    אני רוצה שהרעיונות היפים שלי לא יפריעו לי לראות את המציאות
    כפי שהיא ולהגיב בצורה מותאמת להווה
    שאני אוכל לבחור אם לבקר את בני דודי החרדים הגרים בהתנחלות
    ולא אתנכר אליהם רק כי אני לא מסכימה באופן עמוק ביותר עם הבחירות שלהם
    שאם אבחר להתרחק תהיה זו בחירה מודעת
    ולא בחירה הנובעת מגדר ההפרדה שתוכי

    ואסיים בציטוט מפי אדם יקר, שאני מגלה מחדש לאחרונה, עמנואל לוינס:

    “פני האחר אינם רק ממחישים את עצם קיומו של הזולת בעולם אלא מביעים את שבריריותו, את פגיעותו . לפיכך הם מאיצים בנו לכבד שבריריות זו של האחר ולא לנקוט אלימות כלפיו .
    מכיוון שלא הצבתי את האחר בתמונת עולמי, שומה עלי להשאירו באחרותו האוטונומית, אולם עצם קיומו של האחר ממחיש לי שאין אני לבדי ואינני יכול להתעלם מיחסי אל האחר .
    מן הפגישה עם הפנים של האחר באה הפתיחות לאחרותו. אחרות זו איננה ריחוק כי אם קרבה הנתפסת לפתיחות לזולת . ההתקרבות פנים אל פנים מעוררת וקובעת בתוכי את האחריות לאחר”.

    שנזכה לראות ולהיראות

    נשיקות ואהבה
    טלי

  11. מאת אוריאל זוהר:

    שלום לאורי איילון
    קיבלתי את כתיבתך על עאידה שאותה היכרתי לפני זמן קצר מאוד, ממישהי שרצתה מאוד שאקרא אותך. ואני מתרשם מאוד מפתיחותך והערותיך. קראתי גם חומרים קודמים שלך. אתה אדם מרתק.
    אבל חסר לי בכל זאת יותר חומר שלך על תמרה. מעבר להצהרות והמרחק האידאולוגי המופלא שאתה מציג. האם לא תוכל בקצרה לפתוח בפנינו את העקרונות שהבנת ? את מהלך הסדנאות או המפגשים עם ראשי התנועה ? (ראשי כת או מהפכנים דגולים ?) את ההתרשמויות הפרטיות שלך מהרגעים, וממה שאתה קולט שם. אני מבקש אם תוכל לרכז מאמר על תמרה בלבד שבו יתכנסו העקרונות והתחושות יחדיו. אני שואל זאת מתוך התענינות אמיתית, מתוך רצון להבין את תמרה. ודרכה אולי גם אותך ואת עאידה היקרה.
    בברכה
    ובתודה מראש
    אוריאל

    אודה לך אם תוכל לשלוח לי מידע, ברגע שתגיב על דברי באמצעות כתובת המייל שהשארתי למעלה.

  12. מאת ברלינאי קטן:

    הצנזורה מתחילה…

    לפחות אל תעשה את זה ככה שכולם יכולים לראות שיש פוסטים מוצפנים אבל שאין להם גישה.
    אין סודות בחברה.

    שמעתי כבר שאתה מקבל ביקור בריטי (רוזי וסטיב) מברלין. אני שולח איתם נשיקות.

  13. מאת שי:

    אכן, גם אני מוחה קשות נגד הצנזורה… עד שהתרגלנו לחטט בחייך….

    באהבה [הולכת ופוחתת…. (-; ]
    אזרח סוג ב’

  14. מאת אורי אילון:

    לאוריאל עניתי במייל, אבל מי שמחפש חומר על תמרה יש בחיים כנמשל 2 ושם יש גם הפנייה למאמר של אהד אזרחי ובבלוג משמאל יש לינק לאתר המומלץ של תמרה.

    לברלינאי אני מספר שהאפשרות הטכנולוגית לפוסטים מוצפנים שגם הכותרת שלהם לא חשופה - נבדקת (גיא?). וזרימת הרכילות בברלין מרשימה ביותר.

    לבן-דודי אני מודה על המחאה אחרי זמן שתיקה וגם על האהבה שעדיין קיימת. מבטיח שהחיטוט ימשיך. פשוט, זה נהיה לי חשוף מידי לכתוב על הנושאים שאני, ואלה מסביבי שאני רוצה לכתוב עליהם, מתעסקים בהם עכשיו. בעיקר אני חושב שללא הכלים, הלימוד והרקע המתאים אינפורמציות מסויימות יכולות להתפרש בצורה לא נכונה.

    לטלי אחותי - תודה על התזכורת של לוינס. אני רוצה אותו כאן ליד מיטתי (אני לקראת סיום ספר מאמרים על חנה ארנט). חיי הם ניסיון לחבר את החזון/תיאוריה/אידיאולוגיה עם הרגע הזה והאדם הזה שאני ושמולי. החיים כנמשל… עוד לא אבדה תקוותנו.

  15. מאת מיכל נ.:

    לא היה כאן עוד פוסט רק הבוקר?
    (מקווה שזה לא בגללי, לא כתבתי משהו מעליב נכון?)

  16. מאת אורי אילון:

    לפעמים הבלוג משתגע. אשמח לעידכונים במייל כדי שאדע לתקן…

לכתוב תגובה


FireStats icon Powered by FireStats