חמותי
08/01/2008 - 02:21 מאת אורי אילון
מה היה קורה אם היינו מחליפים את הכמיהה שלנו לזוגיות בכמיהה לשלום, לשינוי של העולם, ליצירה של תרבות חדשה? ערפאת אמר שהוא נשוי לפלסטין. לפעמים אני מרגיש מאורס לפרוייקט הזה של הקמת כפר חקר לשלום שבו יגורו ביחד יהודים, פלסטינים ובינלאומיים בצורה המהווה מודל בר קייימא לחיים משותפים. אני מחוייב, אני מרגיש תשוקה אמתית למימוש החזון המשותף, אני מתמלא כולי מהצעדים הקטנים לקראת חיים משותפים – עם הקהילה ועם החזון עצמו, כלומר לחיות איתו ואותו.
החודש האחרון שהוא החודש הראשון שלי כאן היה עבורי העמקת ההכרות עם חמותי. עם האמא של הכלה שלי. הספקתי גם להתאהב בה – בטיול עם יאנוש ביום ראשון שמשי כשעלינו על גבעה והסתכלנו על תמרה מרחוק ומלמעלה ודיברנו בלי סודות. וגם לגלות את צדדיה האפלים של חמותי: היא מכורה לסיגריות, לאלכוהול, למוצרי צריכה מיותרים וכן למוצרי מזון שמקורם מן החי (ולכן ייצורם היה כרוך בסבל של בעלי-חיים).
הייתי מוכן לחסרונות האחרים באישיותה כמו: סגידה למנהיגות (לקורס שמתחיל עוד שלושה ימים נתנו לנו עשרה ספרים כחומר קריאה. כולם נכתבו על-ידי שני אנשים – מייסדי הקהילה שהם גם במידה רבה מנהיגיה הרוחניים), קיבעון הטרוסקסואלי (בהרצאה של המנהיג דיטר דום אתמול הוא אמר: “היטלר הפך לשליח של הרוע בגלל שחווה טראומה בילדותו עם אביו, כמו שגברים שחווים טראומה עם אמא שלהם הופכים להומו-סקסואלים”) וצנטרליזם גרמני (באותה הרצאה רק ארבעה מבין שישים הנוכחים נזקקו לתרגום משפת הצורר).
אבל כמות הסיגריות, האלכוהול והשוקולד הפתיעה אותי. איכזבה אותי. גרמה לי להרהר עד כמה קהילה המתיימרת לשמור על מודעות מתמדת מודעת לעומק ההתמכרויות של חבריה וחברותיה. למה הם מעשנים כל-כך הרבה? האם הם מודעים לנזק לסביבה? לגופם? לנפשם? לא/נשים מסביבם? למה הם שותים כל-כך הרבה? האם הביאו את המנהג האלכוהולי מגרמניה? האם הם מנסים לשכוח משהו? להתגבר על מחסומים ולחצות גבולות באמצעים מלאכותיים? כששאלתי את השאלות הללו את אחת מוותיקות המקום קיבלתי את רשימת התשובות הבאה:
“אין כזה דבר התמכרות”, “זה רק מכסה על רובד עמוק יותר”, “ליצור תרבות חדשה לוקח זמן ואנחנו רק בדרך”, “כשיוצרים תרבות חדשה נאחזים בדברים חיצוניים שעוזרים”, וגם – “קשה לך להתמודד עם נושא האהבה והמיניות ולכן אתה נתפס לזה”.
האהבה שלי לארוסתי הזכה והטהורה לא נפגמת. אני מבטיח לעצמי שנתחיל קהילה חדשה שלא תממן חברות מרושעות, שבה ההנהגה תהיה מבוזרת והמקורות הרוחניים-הגותיים יהיו מגוונים, שבה אהיה צלע משמעותית מההתחלה ולכן הנושא הקווירי יהיה נוכח במלוא הדרו, ואילו הגרמנים – יהיו מיעוט בין דוברי עברית וערבית.
באופן מוזר גם האהבה שלי לתמרה לא נפגמת מהגילויים והאכזבות. יש לי מוטיבציה גדולה לשנות. זה נראה לי אפילו לא ממש קשה. היום צלצלתי בפעמון באמצע ארוחת הערב כדי להזכיר לנו למה המטבח החדש שפתחנו בקמפוס הוא טבעוני באופן מוחלט. יום אחרי שניקינו את פחי הקומפוסט מקליפות הביצים האחרונות מצאנו במקרר חלב של נסטלה. ניצלתי את ההזדמנות גם כדי להזכיר את תרומתה של החברה הזו ליצירת עולם טוב יותר.
עאידה שהגיעה לפני שבוע עם בתה ניל בת ה- 7 מהכפר הבדואי שיבלי אמרה לי שלא בא לה להרגיש אשמה בזמן שהיא אוכלת. אינה שהיא השפית שהפכה את תמרה לטבעונית לפני שבע שנים – באה לחבק אותי בעיניים דומעות: “סוף סוף אני לא לבד”. היא לא לבד. אנחנו קבוצה של כמה סטודנטים וסטודנטיות מלאי אמונה ביכולת שלנו ליצור שדות חדשים בתמרה ובעולם בכלל (כחלק מתיאוריית השדות הגורסת שאמת או מצב יכולים להינשא על כנפי הדי-אן-איי והאנרגיה הקוסמית וכך ניתנים לחיקוי באופן מקביל במקומות שונים): שדה שהוא בר-קיימא באמת, כלומר ללא תלות בחברות טבק אמריקאיות או יקבים צרפתיים או שדות קקאו באפריקה. שדה שהוא “הילינג ביוטופ” באמת – כלומר לא לוקח חלק בדיכוי ובגרימת סבל לכל יצור חי. שדה שעוסק באמת באמת – ולא נזקק לחומרים משככים.
כששאלתי את סבינה (המנהיגה השנייה) מה אנחנו צריכים לעשות כדי להפסיק להיות מתנחלים (זה היה בהרצאה בעקבות טקסט שכתבה על הביקור שלנו בהתנחלות בגדה) היא ענתה: לזכור את הקשר עם העולם מידי יום מעבר לנושאים האישיים, לפעול בעולם, להעמיק את הקשרים עם פורטוגל ועם פורטוגלים (כך כותבים, לא פורטוגזים. אבשלום קור אמר) ולהתחיל להתעניין באמת באורחים שבאים מבחוץ. אני מוסיף את כל אלה לרשימת הטו דו שלי: ללמוד ערבית, לעשות יוגה, להשתנות, לשנות את העולם…
הפוסט הזה נכתב ביום Tuesday, 08 בJanuary 2008,
בשעה 02:21,
והוא שייך לנושא תמרה
.
את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0.
אפשר להגיב על הפוסט כאן בבלוג הזה, או לשלוח טראקבאק מבלוג אחר.
Powered by FireStats
08/01/2008 בשעה 08:46
אורי בוקר טוב, אתה רחוק אבל מרגיש לי קרוב.
אני ממש סקרנית ומחכה לראות האם תצליח לשנות או לפחות לפתוח לדיון את העניינים שהזכרת או שקולך יבלע וידברו איתך על התנגדויות.
אתה ממש אבן בוחן עבורי.
אף קהילה לא מושלמת , השאלה האם יש פתיחות ורצון ללמוד או שיש קיבעון ודוגמתיות וגישה של “אנחנו יודעים מה טוב, אין כמונו”.
אני ממש סקרנית, זו נקודה קריטית עבורי.
08/01/2008 בשעה 10:10
שמחתי לראות את רשימת הטו-דו שלך.
יום טוב,
גלעד
08/01/2008 בשעה 20:29
כל הכבוד.
אני גאה בך ובדרך בה אתה הולך.
חיבוק, יעל.
09/01/2008 בשעה 06:48
כמה טוב שאתה בעולם.
ועכשיו אני הולכת לתרגם את מה שכתבה חמותי.
מתגעגעת כל כך
אליך ואל החמות מלאת המגרעות
כמה טוב שאפשר לאהוב
גם כשרואים את הצללים.
09/01/2008 בשעה 23:05
היי מיכל יקרה. לילה טוב. גם את מרגישה לי קרובה (אגב, יש סיכוי לקבל את הכתובת של הבלוג שלך?). אני חושב שלהגיד שאני אבן בוחן עבורך זה קצת להסיר אחריות. ברור שיגידו לי שאלו התנגדויות וברור שאני אצליח לשנות. אם זו תהיה הצלחה או לא - אני אדע. נראה לי שלא כדאי לך לוותר על לאתגר את המערכת בדרך שלך. שנה שלמה גרתי באדמאמא לפני שרוסנה הצטרפה והצליחה לחולל מהפכה טבעונית שלא יכולתי לדמיין. אל מול המחשבה היהירה (ולפעמים צודקת) של “אנחנו יודעים מה טוב” נראה לי שצריך מהפכה רכה. חכמה. עמוקה. זה מתחיל למשל מהלימוד שלי להגיב בנושא הזה לא מתוך תגובתיות. כלומר להיות מסוגל להפריד בין הכאב שלי על הפרה שסובלת או הכעס שלי על אלה ששותים את החלב שלה - לבין היכולת שלי להתחבר אל האדם מולי ולראות איך אני יכול לתמוך בו כך שלא יצטרך את החלב או פשוט להגדיל את המודעות שלו לגבי עצמו (ולא לגבי העובדה שלי זה חשוב). אולי הסתבכתי קצת. אולי זה ברור.
10/01/2008 בשעה 08:53
דווקא אתה ברור מאוד
10/01/2008 בשעה 22:05
אורי יקר ואהוב
אני מתיישבת לכתוב את תגובתי בידיים רועדות על המקלדת.
פתאום אני כל כך דואגת לך ודואגת לנו בעבורך.
אפילו מכתב התגובה של שמבהלה לא מצליח לנחם אותי הפעם. שלא כהרגלה, הפעם תגובתה שטחית וסתמית. לראות את הצללים ולהמשיך לאהוב אפשר גם בארץ ישראל או בכל מקום אחר, אפילו באמריקה, רחמנא ליצלן… בחמש התשובות שנותנת לך אחת מוותיקות המקום אני מוצאת לפחות ארבע שהן פשוט שטויות מעליבות במיץ עגבניות. מה?! אין דבר כזה התמכרות?! הרי רובינו, גם כשאנחנו בדרך להארה, מתמכרים כל הזמן לחומרים מזיקים, מתמכרים לרגשות, מתמכרים לאוכל בכלל ולמזונות מסויימים בפרט, מתמכרים לדפוסי חשיבה והתנהגות, ואנחנו כמובן עסוקים בהרס עצמי בהתמכרותנו לסיגריות, אלכוהול, סמים…. אלוהים ישמור… אני דואגת שאולי לקחת לעצמך זמן כי אתה באמת מתכוון ליצור תרבות חדשה או עולם חדש, אבל בדרכך החדשה אתה נמצא על דרך חתחתים. אני דואגת מהעישון הפאסיבי שאתה מעשן בעל כורחך, אני דואגת מהבדידות שלך בתור מיעוט ששפת הצורר שאינה שגורה על פיך שולטת בשטח, ומהדעות המטומטמות של הגורו המנהיג, אלוהים ישמור, שאתה מכנה בסלחנות “קיבעון הטרוסקסואלי”. משהוא ממש מפחיד אותי בעובדה שכל עשרת ספרי הלימוד נכתבו על ידי שני המנהיגים מייסדי המקום. זה זועק סגירות ואטימות. ממש כמו נטורי קרתא בשכונת מאה שערים בירושלים. מה לזה וליצירת עולם חדש עם כבוד הדדי לכל בני האדם? מה לזה ולהקשבה פתוחה לעוד דעות? לעוד רעיונות?
לנוכח הצללים האפלים, הספקות, האכזבות וההתלבטויות שאתה בעצמך מעלה, החזון של “כפר חקר לשלום שבו יגורו ביחד יהודים, פלסטינים ובינלאומיים בצורה המהווה מודל בר קייימא לחיים משותפים…” נשמע קצת כמו בדיחה מרה, או כמו סיסמא נבובה נטולת רוח חיים.
סליחה על המילים החריפות שלי. לא מתכוונת להעליב. אני מדברת מתוך תובנה פנימית עמוקה שכדי לבנות בית חדש אי אפשר להתחיל את הבנייה מהאנטנה של הטלביזיה על הגג. כדי לבנות משהוא חדש חשוב להתחיל ביסודות ובקירות ובגג ורק אחר כך ואולי אפילו תוך כדי - להתחבר לאנטנה של הטלביזיה.
איך חבורה שמצויה בתהליכים בלתי מודעים של הרס עצמי “בעזרת” התמכרות לסיגריות ואלכוהול יכולה לבנות עולם חדש ותרבות חדשה זכים וטהורים, ישרים והגונים, מכבדים ומכובדים????
מאחר והבלוג הזה הפך להיות בלוג משפחתי אני מרשה לעצמי לקחת את המקום הרחב הזה ותוך כדי כתיבה לנסות אולי להבין, או אולי לקבל, כפי שאני די מנוסה, גם מבלי להבין כל דבר עד הסוף. ובוודאי לנסות לזכות בנחמה.
תזכורת……… מנחמת……….(מתוך קצרים של אורי)………
להתלבט. לפעמים אני חושב שזו כת גרמנית משיחית, ולפעמים אני חושב שזו קהילה בינלאומית המאמינה בשלום. לפעמים אני חושב שדיטר דום הוא גורו אשמאי חרמן שחוזר על עצמו לעייפה, ולפעמים אני חושב שהוא מהפכן אמיתי שלא רק שמרד עם הסטודנטים ב- 68′ ושהקים קהילה מדהימה אלא גם ממשיך לייצר חזונות ולעורר השראה. לפעמים אני חושב שהעובדה שלנשים קשה יותר עם האהבה החופשית מעידה על הבסיס השובינסטי שבבסיסה, ולפעמים אני רואה את האתגרים הקשים וההכרחיים הנעוצים במהפך רדיקלי לאחר אלפי שנות פטריארכיה ודיכוי. לפעמים אני חושב שזו ביקורת בונה, ולפעמים אני חושב שזו הנטייה שלי לפירוד.
עד כאן אורי.
ואילו אני לפעמים שמחה איתך בתום ליבך, וגאה בך ובחזון שלך ובהליכתך אחרי ליבך.
ולפעמים אני דואגת שהחזון שלך שבו אתה משקיע את כל כולך הוא עורבא פרח המשול לאנטנה של טלביזיה המנותקת מיסודות ומאיזשהוא מבנה מוצק………..
חיבוקים גדולים גדולים,
אמא.
11/01/2008 בשעה 00:15
בתגובה לאימי
אשר- חבר שהיה בתמרה
וגם הוא נחשף להרבה מן המגרעות והיה לו לא קל שם, והוא עבר שם תהליכים לא פשוטים
סיפר לי על הגעגועים שעולים בו
למרחב של הקהילה.
לביחד הזה שהוא יקר מפז.
לאמת החודרת לעומק גדול יותר ויותר בין האנשים.
למחויבות לשאלות הגדולות של החיים.
גם אני מתגעגעת.
וכן. יש בתמרה חסרונות ואולי נכון יותר לאמר שיש חסרונות להרבה מהאנשים הגרים בתמרה. ועדיין זה המקום העמוק ביותר שאני פגשתי בו
של עבודה פנימית, ושל מעורבות בתיקון עולם. ושל אמירת אמת.
וטוב שאורי שם.
זה מוזר לתת לאמא ואבא לקרוא את היומן הכי אישי שלך. שיש בו את הלבטים וההתחבטויות הפנימיות. שמכיל לא רק את החוויות היפות שקוראים בגלויה אלא גם את הקשיים והמכשולים שבדרך. את הביקורת וההתבוננות המפוקחת. את החשיפה של תדר התודעה והשאלות והספקות.
איך זה שאתה מעז, למען השם, אני לא הייתי מעז. האם אמא ואבא, כל שהם, ולאו דווקא אלו שלנו, יכולים להכיל שיתוף שכזה? האם אני הייתי יכולה להכיל שיתוף כזה של ילדי? מבלי להשליך עליהם את דאגותי וחרדותי?
ועוד משהו על התגובה הקודמת שלי.
שבעיני היא איננה שיטחית כלל וכלל.
במקרה הטוב כולנו חווים אהבה. מתאהבים. רואים את היופי באדם אחר, בארץ אחרת, בקהילה אחרת. ואז, למי שהרשה לעצמו לפתוח את הלב ולהתאהב - צפויה תמיד, אבל תמיד צפויה ההתפקחות, שבה העיניים נפתחות לצדדים הפחות יפים של האהוב. כן, הוא כל כך רוחני ועמוק, אבל הוא גם כל כך מעופף ומנותק מהאדמה. כן הוא כל כך חכם, אבל הוא לא מספיק קשוב… וכו…. ואז החסרונות משתלטים על מרחב הראייה ותופסים את כל שדה הראייה, עד שקשה להבין מה מצאתי בו, באיש הזה שכל כך אהבתי או מה מצאתי בה בקהילה הזו שכל כך אהבתי. וזה לימוד גדול וחכמה עמוקה ללמוד לאהוב ולהתחבר לשורש של האהבה דווקא בשלב הזה, בו החסרונות נחשפים. לא להעלים עין מהצללים, אלא לראות אותם ולא לתת להם להעיב על הדברים המשמעותיים שנמצאו במושא האהבה. כי לא סתם הלב שלנו נפתח לאהבה. היה שם משהו עמוק שדיבר אלינו, שריגש אותנו, שהזכיר לנו את הלב. וזה לימוד גדול להשאר מחובר לדבר הזה, דוקא כשהתמונה והמציאות נהיית יותר מורכבת. זה לא אומר מה צריך לעשות אחר כך. ייתכן שצריך להמשיך כך או אחרת. או לעזוב. אבל להשאר עם האהבה זה אתגר גדול אחרי שהקסם הראשוני פג.
11/01/2008 בשעה 01:03
אמא יקרה ואהובה,
קודם כל זאת הזדמנות לספר לך שאת מאוד נוכחת כאן בתמרה עבורי. הנושא של אהבה בין בן לאמו מקבל כאן מקום נרחב לחקירה וזה מעניין לי לבחון את ילדותי ואת ההווה בהקשר הזה. ומרגש לי לשמוע, לפעמים בין השורות, את הסקרנות, הדאגה, ההבנה, הקבלה והאהבה הגדולה שלך.
מה היה בפוסט הזה או מה יש בתמרה שכל-כך הקפיץ אותך? מה מרעיד את הידיים שלך? האם זו באמת הדאגה לעישון הפאסיבי שלי? (בסלונים התל-אביבים נאלצתי לבקש שרק שתי סיגריות יודלקו בבת אחת ואילו פה המעשנים יוצאים החוצה). האם זה באמת הדאגה שאהיה בודד? (במקום שהוא כלו פירוק של הבדידות והרחבת השותפות והשיתוף). האם אלה באמת ההתמכרויות המסוכנות שמסביבי שהופכות את חזון החיים המשותפים לעורבא פרח? (אולי בא לך לספר כאן על ההתמכרויות שלך - בעבר ובהווה?).
ואולי בא לך לקרוא את אחד הספרים של סבינה או דיטר? הקורס עוסק בנושא של אהבה, מיניות וריפוי. הרבה מאוד ספרים נכתבו בעולם בנושאים האלה אבל אני חייב להודות שהניסיון של תמרה ובמיוחד של שני הכותבים של הספרים הללו ובמיוחד בנושא הזה מנקודת המבט שמענינת אותי (אהבה חופשית מפחדים והכלתה בקהילה המחוייבת לאמת, אמון ושקיפות ולעשייה פוליטית ורוחנית בעולם) - הוא מיוחד. באתי לכאן ללמוד מהם. לא הכל אני אקח איתי וזה בסדר. אולי גם לי יש מה ללמד אותם בנושאים מסויימים. אחרי שקראתי קצת מ”הגורו” אני יכול לומר שהוא חשוף ופתוח להרבה הוגים ותיאוריות בעולם והוא לא רע בלסכם, ולחבר ביניהם. להפוך אותם לזמינים ונגישים עבור אלה שרוצים להפוך את התיאוריה למעשה.
התגובה (כאן קוראים לזה “מראה”) של שם-בה היתה דווקא עמוקה ומדויקת עבורי. תוך כדי כתיבת התגובה הזו אני רואה שהיא הגיבה בעצמה והסבירה את מה שהבנתי ממנה ומה שנשאתי איתי בימים האחרונים - ההכרה בעומקה של אהבה שהיא מורכבת, האתגר להישאר נאמן לאהבה ולא למושא האהבה (את הנקודה הזו אני מבטיח להרחיב בפוסט נפרד), היופי שבלשמור על לב פתוח לצד ביקורתיות בריאה, לקבל את המציאות לצד הרצון לשנות את העולם.
איך הוא מעז? מילא. איך הם מעיזים?? איך הן מעיזות?? דיונים פנים-משפחתיים חושפניים במרחב ציבורי שיכול להיות לפעמים מאוד ציני. למען השם. למען השקיפות והאחדות של פרטי וציבורי.
לילה אור.
11/01/2008 בשעה 08:55
ילדים יקרים ואהובים שלי בוקר טוב בוקר אור,
תודות רבות על התגובות המהירות, החכמות, היפות לתהיות שהעזתי להביע.
גם אני שאלתי את עצמי איך אנחנו מעיזים, למען השם…
ואם יש משהוא שאני גאה בו, ויש כמה וכמה כאלה,
הרי זהו אחד מהם.
ואם בעינייני משפחה, אז היום יום שישי ואבא ואני תכף יוצאים לסידורים
ואולי בהזדמנות אחרת אכתוב ביתר פירוט
ואעיז לשתף בהתמכרויות שלי בעבר ופחות בהווה.
רק הערה קטנה אחת, למשפט “להשאר עם האהבה זה אתגר גדול אחרי שהקסם הראשוני פג”:
קסם ראשוני באהבה לא חייב לפוג.
האתגר הוא לאו דווקא בלהישאר עם האהבה אחרי שהקסם הראשוני פג.
האתגר הוא להגדיל ולהרחיב להעמיק ולהעצים את אותו קסם ראשוני.
וזה אפשרי, תאמינו לי.
מניסיוני, ומדובר גם באהבה לבן זוג, וגם באהבות אחרות, לחברים, לחמות, לילדים, לנכדים, לשכנים, הפרטיים והציבוריים………
אין כמו קסם ראשוני באהבה שעובר תהליכי זיכוך ושידרוג.
ואני מתרשמת ובעצם אולי מקווה ואולי אפילו שמחה, שגם אצלכם שמבה ואורי
הקסם הראשוני באהבה לתמרה לא פג, אלא עובר תהליכי ריפוי.
רפואה שלמה לכולנו.
אני אוהבת אתכם מאוד מאוד, אמא.
11/01/2008 בשעה 10:09
תודה אמא על אהבתך שאין כמוהה.
תודה אורי על בהירותך וחמלתך ושיתופך שאין כמוהם.
הנה עולות בי דמעות. על מה ולמה???
ואיך אני מעזה?
למען השם.
שוב געגועים.
11/01/2008 בשעה 10:16
אורי, קראתי את התגובה שלך מס’ פעמים ועכשיו היא ברורה לי, והיא הבהירה לי (שוב) שאני רוצה ללמוד יותר על הנושא הזה של התגובתיות מול התמיכה. זה מפתח חשוב לשינוי. תודה שהזכרת לי אותו, הוא בתודעה שלי מאז הפילגרמיג’.
אני לא חוזרת מהאמירה שלי לגבי “אבן הבוחן”. לא ממש הבנתי איך זה קשור להסרת אחריות מעצמי. אני רוצה לראות שיש כיסוי לאמירה שתמרה היא ניסוי, חקירה, שיש אופציה להכיר בטעויות ולעשות שינויים. ואני מסתכלת עלייך, כיוון שאני עכשיו לא בתמרה.
אורי, אני מגיעה ממערכת דתית. כשאני שאלתי שאלות , ערערתי וכו’, בדרך כלל לא הקשיבו, ואם הקשיבו זה היה כדי לשכנע אותי, וגם היחידים שכן הקשיבו באמת בסופו של דבר לא היו מוכנים לזוז או אפילו להודות בפני עצמם שהם מסכימים איתי. אח”כ תמיד הייתי שואלת את עצמי בשביל מה כל החפירות הפילוסופיות האלו.
חזרה אל הקבוע והמקובל, זו המשמעות של דוגמה עבורי.
רציתי רק להוסיף, שאני מכירה בדברים הנפלאים שקורים בתמרה, אני מלאת השראה מהם. ביום קהילה האחרון, אמרתי לתמיר שאני ממש מקנאה בו שהוא נוסע ביום ראשון ומצטרף אליכם, בגלל כל התהליכים שהוא הולך לעבור, בגלל הגילויים לגבי אהבה וקהילה שיחודיים לתמרה.
לגבי הבלוג , אני אשלח לך מייל. בנתיים חיבוק גדול ממני ,ותודה למשפחה שהעזה לחשוף את ההתלבטויות והתהיות.
11/01/2008 בשעה 15:28
מראה למיכל - את מקנאה בתמיר, את רואה בי אבן בוחן, את מקבלת השראה מתמרה. אבל - נדמה לי שאת לא עושה את מירב המאמצים להגיע לכאן במאי הקרוב להשלמת תהליך הריפוי/לימוד/העצמה שלך.
לפני שעולות מחשבות של “אבל אני לא יכולה”, כדאי לבדוק אם שורש אי היכולת הזו טמון אולי באי-האמון שיצרה בך קיבעונה המדכא של המערכת הדתית בה גדלת.
אני מסייג את כל זה באמירה ששיקוף אמיתי דורש יותר ממה שיש למדיום של בלוג להציע, אבל זה מה שעלה בי כשקראתי את תגובתך לתגובתי.
11/01/2008 בשעה 17:18
תודה על המראה. אני לא אגיב, אבל מבטיחה שאחשוב עליה.
11/01/2008 בשעה 20:10
טוב, כיוון שרוב המשפחה כבר הגיבה (וגם אני קצת קודם)…
אני רוצה לצעוק - גם אני כאן! וגם לי יש מה להגיד!
אבל… אני לא בטוחה מה יש לי להגיד.
טוב….
משפחה יקרה,
בלוג משפחתי יקר,
(ותודה לאורי שיצר אותו).
אני נזכרת עכשיו בכמה התמכרויות שלי מן העבר ומן ההווה
(מהעבר - סוכרזית, דיאט קולה, גברים מאותגרים רגשית…
מההווה - ליאיר, לשליטה, ולתוכנית טלויזיה “בוסטון ליגל”…).
נכון מה שאמא כתבה, שהאהבה הראשונית יכולה להתעצם ולהעמיק.
הנה אני מאוהבת ביאיר היום יותר מהיום שבו נפגשנו.
גם נכון מה שאמה ואורי כתבו,
הנה אני אוהבת את יאיר יחד עם כל מגרעותיו (המעטות)….
ואני גאה במשפחתי שמעזה,
ואוהבת אותה מאוד מאוד,
ומעריכה, ומתגעגת. יעל
נ.ב.
אורי -
שמת לב שזה הבלוג עם הכי הרבה תגובות?
למה לדעתך?
12/01/2008 בשעה 00:25
תודה יעל על השיתוף בענייני ההתמכרות והאהבה ליאיר. אני מכיר עכשיו רובד חדש בך וביחסים שלכם. וזה מעורר געגועים ורצון גדול להצטרף למועדון הסרט הטוב…
למה לדעתי הפוסט הזה הוא שיאן התגובות? בגלל התגובה של אמא כמובן שעוררה דיון חדש וסוער. יש 16 תגובות אבל רק שישה כותבים וחמישה מהם מאותה משפחה…
12/01/2008 בשעה 12:53
יקרים שלי
אז הנה התגובה ה 17
אני כל כך שמחה לתגובה הכנה היפה מעוררת המחשבה של יעל.
הנושא של התמכרויות הוא כל כך רחב, אפשר למלא בו בלוג שלם בפני עצמו.
חשוב לזכור שראשית, כמו שיעל מזכירה, הרי לא כל ההתמכרויות בעולם הן שליליות או הרסניות.
ושנית, שרוב ההתמכרויות של רוב בני האדם הן מן הסתם בכלל לא מודעות.
בן אדם עובר תהליכים מעמיקים כדי לגלות את התמכרויותיו בעבר ובהווה.
עצם הגילוי הוא צעד חשוב בריפוי.
זה בוודאי לא יפתיע אתכם אם אגלה שחלק מההתמכרויות שלי בעבר היו:
התמכרות לתחושה של סבל ואי שביעות רצון.
התמכרות לחיפוש חסרונות בכל דבר.
התמכרות לעשייה בלתי פוסקת.
גם אני הייתי מכורה לקוקה קולה, השיניים שלי נעשו שחורות מזה.
היה קשה לדר אלוביק הרופא שיניים להבין את זה.
כבר עשר שני שאני מאושרת לא לגעת בקוקה קולה.
לפני כמה שנים, כשהגוף שלי כבר היה נקי מהחומר הזה וכשניסיתי פעם, אני זוכרת זה היה בטיול יום שישי בירושלים, ללגום כמה לגימות מפחית, זה יצר באופן כמעט מיידי תגובה של פצעים בפה, הרפס…….. מדהים. לא?
כעת אני כבר כמעט מתמכרת לבלוג הזה.
התחושה נפלאה.
וכמה טוב שאתם, אנחנו, בעולם!
אוהבת מאוד, אמא.
12/01/2008 בשעה 15:00
התמכרויות שלי בהווה (שאני מודע אליהן):
- דברים מתוקים (בשל ההתנזרות מממתקים שגזרתי על עצמי זה נע היום בין פירות לעוגות טבעוניות ביתיות)
- נפט (תחבורה, פלסטיק, קינואה, תאורה, דיסק של לימוד ערבית…)
- אוכל מבושל (למרות הידיעה שמזון טרי/חי/נע בריא יותר ואקולוגי יותר)
- אינטרנט (אי-מייל, הארץ, הבלוג שלי)
- מים חמים (רצוי באמבטיה או ג’קוזי)
- תשומת לב (תראו אותי, תשמעו אותי, תקראו אותי, תאהבו אותי, תשנאו אותי)
- קונפליקט (שאיפה לשמור תחושה/מצב של מאבק)
13/01/2008 בשעה 01:16
קודם כל לשאלה למה הבלוג הזה הוא הכי פופולארי בתגובות…
זה בגלל הכותרת… חמותי… נושא חם אצלנו במשפוחה.
וגם המילה חמותי… מכילה בתוכה את ההתחממות של העניינים…
אני אחרי שבת של שקט. להיות עם עצמי. להקשיב לשקט. להקשיב לפעימות הלב.
ניקיון מאד גדול מבפנים.
וציור שהצטייר לו כל השבת.
ככה טוב.
וככה קל יותר להכיל את הגעגועים.
הכנתי השבת את העוגה הטבעונית הראשונה שלי… והיא יצאה מעולה…
פשוט נגמרו הביצים וכבר מזמן רציתי לבדוק איך זה יוצא… אז ניסיתי… והמצאתי מתכון…
אורי… יש למה לחכות…
התמכרויות שלי…
לצייר
לזמן עם עצמי
לקריאת ספר לפני השינה ולקריאת ספרים בכלל
לחוויות רוחניות
לגעגועים
לבלוג של אורי ושל איל
לשקט
להתכתבות עם ירון מהולנד (שהפסיקה למספר חודשים והתחילה שוב בשמחה רבה)
לקול של אמא (או לאהבה של אמא) מדי כמה ימים (יקרה שלי)
לנטייה להיות המיכל של כולם (התמכרות מגונה ביותר… אני עובדת עליה)
לנבדלות
לעניין (שלא יהיה משעמם)
לחכמה. לאנשים חכמים.
ליצירה. לאנשים יצירתיים.
לתמרה או למה שחוויתי שם.
לעוגיות שוקולד צ’יפס
תודה יעל על גילוי הלב.
מדי פעם טוב להפסיק את ההתמכרויות. גם הטובות שבהן. ואז לבדוק אם בוחרים אותן מחדש.
לילה טוב