החיים כנמשל

קטעים נבחרים מתורגמים מתוך פאנזין שמצאתי בניו-יורק שהחזיר לי את חדוות האנרכיזם

האנרכיה זה אני

הסיבה הטובה ביותר להיות מהפכן היא שזו פשוט דרך טובה יותר לחיות. החוקים של המדינה מבטיחים לנו דברים כמו זכות השתיקה, אבל מה לגבי הזכות לחיות את החיים כאילו אין צ’אנס לחיים אחרים, הזכות להישאר ערים כל הלילה לטובת שיחת נפש, הזכות להסתכל אחורה על כל יום בחיי ללא חרטה ובלי מרירות? זכויות שכאלה אנחנו רק יכולות לדרוש לעצמנו בעצמנו. האם זו לא אמורה להיות הדאגה העיקרית שלנו בחיים במקום הפרטים הקטנים של שיגרה והישרדות?

לאלה מאיתנו שנולדו לחיי מאסר מוזהבים בדם ויזע של אסירים ואסירות שאינם ברי מזל, האתגר של לחיות חיים ששווה לחיות אותם וששווה לספר עליהם, מהווה פרויקט חיים. וזה דווקא פרויקט מצוין. כדי להתמודד עם האתגר הזה כל מה שנדרש בכל רגע ורגע הוא לערער על עצם המאסר. כלומר, להבין שכשאנחנו נאבקות – אנחנו נאבקות על חיינו, ואם אנו מסכנות את חיינו זה מפני שאנחנו יודעות שרק כך אנחנו הופכות אותם לשלנו.

אולי את כבר אנרכיסטית?
בכל פעם שאת פועלת מבלי לחכות להוראות או לאישור רשמי - את אנרכיסטית. בכל פעם שאת מפרה חוק מיותר כשאף אחד לא רואה – את אנרכיסטית. אם את לא סומכת על הממשלה, על מערכת החינוך, על הוליווד או על ההנהלה שידעו טוב יותר ממך לגבי דברים שמשפיעים על חייך – את אנרכיסטית. ואת אנרכיסטית במיוחד כשאת מגלה את הרעיונות המיוחדים שלך, את היוזמות ואת הפתרונות היצירתיים שלך.

כפי שאת רואה, זה אנרכיזם שדואג שדברים יפעלו ושהחיים יהיו מעניינים יותר. אם היינו מחכות לרשויות, למומחים ולטכנאים כדי שידאגו לכל דבר לא רק שהיינו חיים בעולם של בעיות שמחכות לפתרון אלא גם בעולם שהוא נורא משעמם. היום אנחנו חיים בעולם הזה, שהוא ללא ספק משעמם, שגבולותיו נקבעים על-ידי מידת הסרת האחריות שלנו. שורשו של האנרכיזם הוא הדחף הפשוט לקחת אחריות ולעשות דברים בעצמך.

היסטוריה של כוח
בראשית היתה הרמוניה: שבטים של בני-אנוש חיים כאחד, מתקהלים, אוכלים, משחקים, ישנים, שרים, עושים אהבה ומספרים סיפורים ביחד. מידי פעם נוצר קונפליקט והשבט נפגש כדי למצוא פתרון ולהגיע להחלטה משותפת. אבל יום אחד מתלקח קונפליקט שלא יכול להיפתר באמצעים הרגילים. השבט מתפרק וחבריו מקדישים את חייהם למען מטרה חדשה – מלחמה נגד האויבים שזה מקרוב היו חבריהם. מאז מתמשכת לה ההיסטוריה של הפטריארכיה – גנרלים ושליטים עולים ונופלים והתחרות וההיררכיה נותרות על כנן.

ואיפה האהבה? היא עדיין כאן באותה צורה שבה התקיימה תמיד. משפחות אוכלות ביחד, חברים חולקים סודות, מתנות ניתנות סתם מתוך ההנאה שבנתינה. אנחנו עדיין סולחות, מתווכחות ומתאהבות. אפילו קורה לעיתים ששבטים חדשים מתקהלים. לא כדי להילחם אלא דווקא כדי לחדש את הימים שלפני מאזן האימה שבו פצצה גרעינית מכוונת כלפי כל אחד ואחת מאיתנו. הרגעים הללו, אפילו כשהם מתקיימים רק בקרב חבורה קטנה, הם תמיד יקרים ועוצמתיים, והם לא פחות מעוררי השראה ומדבקים מאשר האלימות והשנאה.

העולם מחכה עכשיו למלחמה כנגד המלחמה, לצבא של אהבה, לידידות שמסוגלת להגן על קיומה. אנרכיה היא מילה שאנו משתמשות בה כדי לתאר את הרגעים האלה שבהם סמכות חיצונית לא יכולה להכניע אותנו וחיינו מתממשים במלאותם. אנרכיזם הוא המדע של יצירת רגעים שכאלה והגנה עליהם. זהו הנשק שלנו המעורר תקווה לסוף השימוש בכל סוג של כלי נשק.

אבל האם אנרכיזם בכלל עובד?
כל מערכת שעובדת באופן טבעי – כמו יערות גשם, שכנות טובה או פיקניק של חברים – היא הרמונית מיסודה. לעומת זאת כל אי-סדר מערכתי – כמו שורות של שולחנות בכיתת לימוד, טור מדוייק של גרעינים בתירס מהונדס גנטית או שלשות של חיילים במדים – יכול להתקיים רק על-ידי שימוש מאומץ בכוח ובכפייה. חלק חושבים בטעות שאי-סדר הוא פשוט העדר של מערכת או שיטה ומבלבלים בין זה לבין אנרכיה. אלא שאי-סדר הוא המערכת הנוקשה ביותר שכן הוא הופך עצמו למערכתי במהירות ויוצר היררכיות לפי תכונותיו האגואיסטיות והאכזריות. אי-סדר היא הצורה המפותחת ביותר של הקפיטליזם: מלחמת הכל בכל, תשלטי או שישלטו בך, תמכרי או שימכרו אותך.

אי אפשר לומר שברגע שהממשלות יאבדו את כוחן ישכחו כל גלי האלימות שנוצרו בגללן, אבל אבל עד שלא נשתחרר מהן ונלמד כיצד לחיות ביחד ולהסתדר אחד עם השני למעננו (ולא בגלל הרובים שמכוונים כלפינו מצד אלו שמרוויחים מהסכסוך) – לא יוכל לשרור שלום בינינו.

אנרכיה, לא אנרכיזם
אין כזה דבר “אנרכיזם” אלא רק אנרכיה, או יותר נכון – אנרכיות. לצד ההיסטוריה של הכוח התקיימה כל הזמן גם הרוח האנרכיסטית: העבדים שהתמרדו נגד האימפריה הרומית והתעקשו לחיות בחברה המבוססת על שוויון ואחווה, האימהות שגידלו את בנותיהן לאהוב את גופן בניגוד לדימויי היופי שנכפו על-ידי הפרסומות מסביב וגם אוהבים/ות ומאהבים/ות שביטאו ומימשו את מאווייהם/ן הכמוסים על אף שחרגו מהנורמה.

אין המדובר בתיאוריות, גיבורים או ביוגרפיות של פילוסופים מזוקנים – כאן מדובר בחיים שלך. זה גם לא חזון אוטופי עתידי, אלא פשוט דרך להתקיים ולהתקדם, ליצור מערכות יחסים ולהתמודד איתן, לפתור בעיות או לפחות לנסות לפתור אותן. להיות אנרכיסטית לא אומר שאני מאמינה שהאנרכיה תפתור את כל הבעיות בעולם מיד. זה רק אומר שאני מבינה שזה תלוי בנו איך החיים הללו ייראו ואיך ייראה העולם הזה. זה להבין שאף אחד אחר לא יכול לעשות זאת בשבילנו. זה להודות שגם אם נאהב זאת וגם אם לא – החיים שלנו נמצאים בידיים שלנו, ובידיים אחת של השנייה.

אנרכיה היא הרעיון המהפכני שאף אחד לא כשיר יותר ממני כדי להחליט איך יראו חיי. זאת אומרת לא להכריח את כל הניסיונות והמשאלות שלי להיכנס לתוך סדר היררכי, אלא לקבל אותם ולקבל את עצמי. לא לציית לחוקים חיצוניים ולא להגביל את הרגש, האינסטינקט או הלהט בתוך קופסאות. אין כלוב מספיק גדול כדי לכבול את נפש האדם על כל עומקה וגובהה. זה אומר לחפש דרך חיים שמאפשרת מרחב פתוח להתמודד עם כל הנטיות השונות בתהליך מתמשך של אתגור והתמרה.

אנו רוצות להיות כולנו שליטות ללא עבדים ולא נסתפק בפחות משליטה של כל בני האדם על כל העולם. אין סיבה לומר עלינו שדבר לא קדוש בעינינו! להפך, אנו רואות בכל דבר קדושה. לסרב להיררכיה משמעו להוקיר את הייחודיות והיופי של כל יצור וכל ביטוי ביקום בכל רגע.

יחסים אנרכיסטים וקהילה
אנחנו מברכות על התכונות הטמונות בנו כמו אמינות, נדיבות ועדינות שמאפשרות ידידות טובה. רובנו הוכנסנו למערכת היררכית מאז שנולדנו וזה מקשה את מימוש הרצון לתקשר אחת עם השנייה בצורה חופשית ומשחררת. ובכל זאת – זה קורה כל הזמן! כל אחת מאיתנו מנסה לתת מבלי לדרוש בחזרה וכל אחת מאיתנו מעוניינת להיות אחת שאין צורך להרגיש אשמה איתה. בזכות זה שאנחנו יוצרות יחסים חדשים בינינו - אנחנו יוצרות עולם חדש שהופך לפתע לשלנו, לחלק מאיתנו.

נאמר עלינו שאנחנו מתנגדות לנישואין, אבל ההפך יותר מדוייק: כן, אנחנו מדגישות שאף אחד הוא לא הרכוש של אף אחד אחר, אבל יותר מזה שכולם על כוכב הלכת הזה למעשה נשואים – ואנו מתעקשות שכולם יפעלו בהתאם לכך. כך לדוגמא במקום משפחות המבוססות על קשר דם או אינטרסים כלכליים אנו יכולות להתאסף בקהילות המבוססות על בחירה חופשית.

קהילה שבה א/נשים מכוונים את פעילותיהם ודואגות אחת לשנייה לא צריכה כלא או מפעל כדי “לספק עבודות”. קהילה שבה א/נשים מכירות את ההיסטוריה אחת של השנייה ומבינים את הצרכים אחת של השנייה יכולה להתמודד עם קונפליקטים ללא העזרה של זרים עם מדים ונשק. בקהילה כזו מתאפשר לך לתת ביטוי לכל אינסטינקט, דחף, תשוקה וערגה בזמן המתאים לדעתך ולהעריך את כל מה שגועש בך. זה מתאפשר מתוך מודעות שאת חלק מקהילה שמוקירה אותך ומעניקה לך אהבה ללא תנאים, ושאת מוקירה את האחרות על מכלול תכונותיהן ואיכותיהן, שכן הן משקפות חלקים מאישיותך שלך.

הגדרה עצמית
כל אחת מאיתנו גדלה תחת מכבש של הגדרת גבולות של מגדר, העדפה מינית, מראה חיצוני, מעמד, דת וגזע שבא יחד עם שורה של פריבילגיות ולוחמה פסיכולוגית שיגרמו לנו לשמור על חבילת הזהויות שלנו כפי שהיא. עליונות של האדם הלבן, פטריארכיה (שלטון הגברים) והטרוסקסיזם (הכחשת והטלת סטיגמה על כל סוג של התנהגות, זהות, יחסים או קהילה שאינם הטרוסקסואליים, כלומר סטרייטים) הם העמודים עליהם עומדת הציביליזציה הנוכחית. כאנרכיסטיות אנחנו לוחמות במבני הדיכוי הללו בכל מקום שבו אנו מוצאות אותן – בחברה ובעצמנו. אבל אנחנו שואפות ליותר משחרור בני האדם בעלי הזהויות השונות – אנחנו רוצות שבני האדם ישתחררו מהזהויות עצמן.

אולי את מכירה את הרגעים האלה של אוננות או עשיית אהבה או זיון שבהם את לא אישה ולא גבר, לא שמן/ה או רזה, לא עשיר/ה או עני/ה. אנו מאמינות שגם מחוץ למיטה אין כזה דבר זהות בלתי הפיכה. זהות קבוצתית היא הנצחה עצמית מפוברקת שמובילה לכפייה של אחידות.

יש רק שני מגדרים, כמו שיש רק 12 טונים בכל אוקטבה. זה נשמע הגיוני כשאת מביטה בקלידים של פסנתר, אבל תנסי לפתוח את הפה ולשיר! למרות ש”נשיות” יכולה להיראות כמשהו שנקבע על-ידי הטבע עבור מי שגדל בסביבה שבה כל הנשים גילחו את הרגליים ובתי השחי, זה בסך הכל הכללה שנולדה מדורות של התנהגות סטנדרטית המתוחזקת ומתוגברת על-ידי כל שכפול משועתק. אבל כמו שאין כזה דבר “נשיות טהורה” כך תוכנה של ההכללה הזהותית מגדיר רק כיצד האינדיבידואלים תופסים את התכונות שיש להם כביכול במשותף. כלומר כל הכללה היא העתק שניתן לחקות או לשנות בכל זמן ומצב, או פשוט להשתחרר ממנו.

לכל היותר הכללות כמו מעמד ומגדר יכולות לשמש לביטול עצמי של זהויות ותפיסות מכלילות. חשוב לזהות ולעמת את הדפוסים המדכאים בחייו של כל אינדיבידואל, למצוא את הסיבה המשותפת להדרה של ביטויים מסויימים והיסטוריות מסויימות. כדי להשתחרר מהזהויות ולהסיר את הקטגוריות השונות אנחנו צריכות קודם כל לזהותן. כמובן שאנחנו מגינות על הזכות של כל אחת להחליט לעצמה איך יגדירו אותה, אבל בסופו של דבר אנחנו שואפות למהפכה ולא לרפורמה. כלומר אנחנו לא מסתפקות בהרחבת הזכויות של קבוצת אינטרס כזו או אחרת, או בהרחבת חופש התנועה בין קטגוריה זהותית אחת לשנייה. אנחנו מתעקשות על זכותנו לבנות, לפרק ולבנות מחדש את זהותנו בכל רגע נתון ולהחריב את המערכת הכופה חלוקה וחלוקתיות.

אנרכיסטיות עושות מהפכות (ואהבה), לא מלחמות
חשוב שנהיה מודעות למאבק ול”מאבקיות”. יש לא מעט רדיקלים שמתעסקים בפוליטיקה כי הם יודעים הכל על מאבק ומעט מאוד על כל דבר אחר מלבד המאבק. הם הופכים כל אינטראקציה לקונפליקט בין כוחות הטוב לכוחות הרוע, בוחרים צד ומשרטטים את הגבול כך שזה הם נגד העולם. עבור מסיתים מקצוענים זוהי אפשרות לטפח את הקריירה שלהם, אבל עבור שאר הא/נשים אין לכך ערך.

תמיד יש מלחמות הממתינות למי שיילחם בהן – נגד, נגד, נגד. אנרכיסטיות מהפכניות באמת מתעלות מעל למלחמות. אל תצטרפי למאבק קיים ותהפכי את עצמך לפיון של דפוסי המלחמה. תמצאי דרכים לחתור תחת הנחות היסוד של המלחמה, להביא א/נשים ביחד בצורה שמעולם לא יכלו לדמיין, לערער על כל תפיסת העולם של מאבק.

לחיות את השינוי
במקום לדרוש שינוי אפשר פשוט ליצור מומנטום – לממש את השינוי בעצמך בעזרת הפעולות שלך. כל מה שנוכל להשיג זה מה שנעשה בעצמנו, יחד עם החברים והחברות שלנו, וזה לא מעט: זה שמירה על שפיות בעולם משוגע, זה להחליט איך ייכתב סיפור חייך וזה גם לספר לאחרות שגם להן יש עוצמה ויכולת לשנות. לבטא את התשוקות שלך מאפשר לך להתחבר אליהן. אחרת את מקדישה את אותה אנרגיה בלהתכחש אליהן.

כשאת חיה ומממשת את המשאלות הכמוסות ביותר תגלי שאת מבטאת גם את משאלותיהן של אחרות. מצאי לעצמך פרויקטים שיוצרים מצבים בהם את נוכחת בשלמותך בכל רגע. ואל תחששי מלהיות לא מציאותית. הלא מציאותי הוא בדיוק מה שצריך להתממש ולהפוך למציאותי! אי אפשר ליצור משהו חדש מבלי לחלום.

תתחילי שיחה עם איש זר, תאתגרי את כל מה שחשבת על עצמך במיטה, תשמרי תחושה קבועה באוויר שמשהו מיוחד קורה. תחיי כאילו העתיד תלוי בכל מעשה שלך – וזה מה שיקרה. כשמישהי נוטשת את דעת הקהל ומתנערת מהכל כדי לחיות את החיים שהיא חלמה לחיות – כל העולם זוכה למתנה הזו של החופש. כשאנחנו ממלאות את הרחובות בריקודים הגוף שלנו יכול לזכור שמגיע לו כאלה ריקודים וכאלה מרחבים. שמגיע לנו להיות חופשיות.

הפוסט הזה נכתב ביום Tuesday, 01 בJanuary 2008, בשעה 12:45, והוא שייך לנושא טקסטים לא שלי , אנרכיזם ואקטיביזם . את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0‏. אפשר להגיב על הפוסט כאן בבלוג הזה, או לשלוח טראקבאק מבלוג אחר.‏