החיים כנמשל

חג מולד שמח. 12 השליחים מתמרה מביאים מרק אטריות ויין חם לדיירי הרחוב בעיר ליסבון. יחד אנחנו מוצאים בית בין מחוסרי הבית. מסביב לכיכר העיר הרחובות ממריאים לאט בעזרת כנפיים עשויים נורות זעירות. זהו חג, אולי כמו פסח, שבו כולם נזכרים לתרום לעניים. גם אנחנו חלק מגל הנתינה שבא עם המון שקיות מלאות בבגדים ושמיכות וסירים מלאים באוכל והמון כלים חד-פעמיים ואז חולף ומשאיר את האנשים שוב לבד ברחוב. אני שם על הראש כובע של סנטה קלאוס ומתפלל לשיחה אמיתית.

בתיכון נעוריי, באחד מערבי המונולוגים באולם השחור, הייתי המלך מ”שוכני המערות” של ויליאם סרויאן. מחזה על עלובי החיים המתגוררים בין הריסות תאטרון ומקבצים נדבות. המלך התלונן רק על האנשים שלא מסתכלים בעיניים. שעוברים ברחוב ומצפונם לא מאפשר להם להביט בו. וזה גם כל מה שהקבצנים בליסבון מבקשים: תסתכלו בנו. אל תדברו איתנו על דירה ועבודה. אין לנו רצון לחזור למסגרת המשעבדת של נישואין-משכנתא-ילדים. רק תקשיבו לסיפור חיינו. רק שבו לרגע.

דויד בן ה- 32 הוא בכלל דאוד מתוניס. כשהיה בן 17 יצא להסתובב בעולם ומאז הספיק לחיות ברחובות אדינבורו, לונדון, אמסטרדם (שם למד עברית), מדריד ובשנה וחצי האחרונה הוא חי בכיכר בליסבון. הוא מדבר על ספר או סרט דוקומנטרי בנושא הנשמה. לשם כך הוא חי ברחוב. הוא לא מאמין שאפשר לשים אהבה בכלוב ולכן סירב להתחתן עם בת-זוגתו ההולנדית. אני מזמין אותו לתמרה ומדמיין אותנו חיים ביחד בכפר החקר לשלום אינשאללה. היה גם הזקן שחי כעת את ילדותו השנייה, ופיליפ שעבורו מוסיקה היא כל החיים (פעם היה רקדן) ופדרו שעבורו לפעמים אנשים הם כל החיים ולפעמים האלכוהול. היה גם זוג מאוהב שהכיר לפני 10 שנים ברחוב ומאז הם רוקדים ביחד.

בסוף הלכנו לישון בבית הבורגני של הוריה של מנה, מתענגים על קירותיו ושירותיו השונים שכבר אינם מובנים מאליהם. בבקרים התכנסנו לשעות לימוד והתכווננות משותפות. דימינו עצמנו לחבורת אסטרונאוטים שבאה לכדור הארץ עם משימה מיוחדת: להביא שמחה לרחוב. למדתי על היהירות שבכך אך גם על האפשרות להתרומם מעל למעגל הרחמים-עצב-דיכאון. יכולתי לראות זאת בפרצופים שמסביב כששרנו. מין שילוב מיוחד של הארי קרישנה עם חבורת זמרות גוספל שחורות. הרחוב המריא לאט, הפעם בזכות כנפי הרעד שבמיתרי הקול.

כשחזרנו הביתה לתמרה הודינו על קיומה של הקהילה הגדולה והתומכת שציידה אותנו בכל טוב ושחיכתה לחזרתנו. השורדים בחורף בעיר הגדולה נאלצים אף הם לחלוק אוכל, לישון בצפיפות ולהתעניין זה בשלומו של זה. אולם זו קהילה ארעית ומוגבלת של מתבודדים. אני לומד להעריך את האוכל הטבעוני המשובח שעל שולחני, את מעגלי השיתוף, את קירות הבוץ ואת האנשים שתכננו, בנו, זרעו, השקו, קטפו, בישלו… זו הפעם השלישית שאני נוסע ברכבת מליסבון לפונצ’רה שליד תמרה – בשלושת השבועות האחרונים. עכשיו בא לי להשתקע. להשריש שורשים. לבנות בית לפני שאשוב לבקר בבית החדש שליד הכיכר הגדולה בליסבון. בינתיים עשיתי את הכביסה הראשונה שלי. כאן משתמשים באגוזים מיוחדים במקום בסבון כביסה. למרות ספקותיי – זה עובד.

הסימסטר מתחיל עוד שבועיים והסטודנטים מתחילים לחזור מעבודות הקריסמס והחופשות המשפחתיות. שנת הלימודים שלנו מתחילה בקורס בנושא מיניות, אהבה וריפוי. מלבד חשיבותם הנצחית של הנושאים הללו גם מחלות המין שתקפו את הסטודנטים מהוות סיבה טובה לקורס שיונחה על-ידי ותיקות מועצת הנשים הקהילתית, הרופאה (ד”ר עדה) וסבינה (שהקימה את תמרה). כאן הרבה מאמינים באמצעי מניעה והגנה מורכבים יותר מסתם קונדום. בקרב ותיקי הקהילה נראה שזה עובד, בקרב הסטודנטים הצעירים נראה שזה קצת מבלבל. ודאי ארחיב את הדיבור על כך בקרוב. בינתיים אני חוזר למערה שלי שהיא ארמון של ממש.

הפוסט הזה נכתב ביום Thursday, 27 בDecember 2007, בשעה 15:49, והוא שייך לנושא תמרה , מסעות . את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0‏. אפשר להגיב על הפוסט כאן בבלוג הזה, או לשלוח טראקבאק מבלוג אחר.‏