החיים כנמשל

לצפות בסרט “ילדי המים”. לאכול עם ילדי תמרה קרטושקעס סביב המדורה (כמו בפילגרמיג’). לשכב על המזרון המיוחד שהכינו לי כששמעו שגבי נתפס. להיזכר בשיר “היי קוקולורו”. סרט ישן ומשובח על רעות (עם צירה), קהילה, כוחות מאגיים נשיים ומאבק לחירות ולצדק. כשנשאלתי אם יש דיבוב לערבית או לעברית נזכרתי שאת שיעורי האנגלית הראשונים שלי קיבלתי מ”דובוני אכפת לי” ששודרו במקביל בערוץ 1 ובערוץ המזה”ת ז”ל. עדיין מחכים במזוודה סרטי כיבוש כמו “בלעין חביבתי”, “גן-עדן עכשיו” ו”אוגוסט”. לכבוש/לשחרר את תמרה.

לשתות יין ולשתות תה. ערב אצל מוניקה בסלון. אחד מבתי המגורים היחידים בכפר. השאר בתים ציבוריים וקרוואנים (לא כמו התנחלויות אלא כמו משהו שמצמידים למכונית ונוסעים איתו באירופה). לראות איתה ועם אנה ורוברט חלק מ- 7,000 התמונות שצולמו במסע החסד. להיזכר כמה חם היה. לשיר ביחד שירי קריסמס ולהנות מיין אדום משובח. למחרת, לשתות תה בקפה הפוליטי של הנוער. לתמוך במסורת החדשה המאפשרת מרחב פתוח לקריאה, כתיבה, ציור, דיבור ושיתוף פומבי באוהל הבדואי המשודרג שיצר הנוער התמריאני בהשפעת המסע בארץ. להקשיב לבגרותה של ליסה הנערה המספרת לנוכחים על חבר שנהרג אתמול בתאונת דרכים.

לחלום. גלעד (לא אחי הביולוגי אלא זה שלימד אותי את עומקן של הרגשות) מנקה בית גדול עם וילונות מהתקרה עד הרצפה. הוא מוכן להסיע אותי למסיבה בדרום תל-אביב אבל לא לבוא למסיבה עצמה. הוא אומר שכל עוד ענת (מאמסטרדם) ואריאל (מלונדון) מבקרים בארץ הוא רוצה להקדיש את כל הזמן הפנוי שלו למענם. בסצינה אחרת: אריאל מספר איך שידך לינון בן זוג ושמו ינון. אני מתלבט בין שמחה (בשביל הינונים) לקנאה (למה לי אין חבר? למה שידך לו ולא לי?).

להזדיין. הנזירות שגזרתי על עצמי עד הכנס מסתיימת כשאני מגיע למדריד הקרה בחצות ואין לי איפה לישון. אני מאתר סאונה ותמורת שמונה יורו מבלה שם עד שבע בבוקר. שיחות נפש עם פדרו שמחפש את שורשיו הרוחניים, ושיחות אינטלקטואליות עם השמנמן שאומר “לא דמיינתי שיום אחד אדבר על שלמה בן-עמי בסאונה”. עם אנחלביס לא ממש דיברתי כי לא ידע אף לא מילה אחת באנגלית אבל איתו ביליתי עד תשע בבוקר ולמחרת אף בילה איתי לילה במלון בו התאכסנתי. המילים המשותפות היו: צ’אווס, פידל וצ’ה. לפני שנה הגיע מונצואלה וכשמו כן הוא – מלאך עם איכויות של אלביס פרסלי.

לחזור הביתה. פעם ראשונה שאני מגיע לתמרה כבית. עם כל הכאבים והמחלות הכותרת “נחיתה רכה” נראית רחוקה כעת. אולי “טראנספורמציה”. התמרת הפחדים שלי מחום, מלהיות לבד, מלהיות חסר אונים, והתמרת היכולת להשתחרר מדפוסים ישנים, לבקש עזרה, לסמוך על הגוף שלי שיתגבר (גם בלי אספירין) ולקחת את הזמן לנחות. בארוחת הערב מצלצלים בפעמון ומבקשים ממני לספר על הכנס במדריד. אני קם ומתאר את הקושי שלי לראות את המראה הזו של חתירה לקונפליקט שהיא חלק ממני ומהזהות שלי כאקטיביסט. למחרת בשעת לימוד קהילתית אני מנהל דיון על האפשרות דווקא להחרים מתוך רגש של חסד: לא לרכוש מוצרים שיוצרו במדינה המשתמשת באמצעים של אפרטהייד אך לא לשנוא אותה או לא להישאר לישון בהתנחלות אך לעשות זאת בלב פתוח.

לפלות כינים. עוד שיחה עם גבר על ההומו-אירוטיות המודחקת. הפעם זה ג’וזפה המתוק. לא, אין כאן הומואים, אבל המודעות הגבוהה והפתיחות הרבה לנושא המיניות מקרבת את הגברים כאן להודות במיני התנסויות, הדחקות, פנטזיות ומשאלות שחיכו לבואי. בסוף אני ממליץ לו על הגירסא האיטלקית ל“מדריך לנחדר המתחיל”. לאחר כמה שעות הוא פוגש אותי ואומר: “איי ניד יור הלפ ויז מיי אס”. תקוותי מתבדית כשהוא מסביר שהוא רק רוצה שאוציא לו את הכינים שהשתכנו בשיער התחת שלו. הוא מפשיל את מכנסיו וכורע מולי עם ישבנו המתוק תחת אור השמש. אני תוהה האם הסיטואציה הזו סקסית או דוחה.

לדבר ולהקשיב. כמה באו לכנס במדריד כדי לדבר וכמה באו כדי להקשיב? שאלתי גם את עצמי כשלאחר האכזבה מכך שלא ניתנה לי הבמה להציג את פרוייקט “כפר החקר לשלום”, לא היו לי הכוחות להקשיב לעדויות מעיראק המדממת. לעומת זאת, ריפוי של ממש עבורי היה מעגל השיתוף שיזמה אולריקה ובו ביקשה מראות (שיקופים, פידבקים, עיצות) לקושי שיש לה ביחסים עם אולי בן-זוגה שמתפרפר לאחרונה עם אינה. במיוחד נגע בי תיאורה איך העדות של הקהילה (כלומר השקיפות) מקלה על הקשיים, וגם – שסיפרה שהמיניות שלה ושל אולי השתפרה פלאים מאז צללו לעולם האהבה החופשית ושהיחסים בכלל נעשו קרובים יותר ומשמעותיים יותר.

להביט. בימים הראשונים ליוותה אותי שכבה דקה של קרח שצבעה את הכל לבן בדרך למפגשי הבוקר (שתכליתם ריקוד, התכווננות רוחנית ועדכונים). מאתמול הגשם לא מפסיק לרדת. מפלס המים באגם שנחפר לאחרונה ועמד כמו פצע פתוח אך יבש - עלה במטר וחצי. אני חושב על מפלס הכנרת. הירח התחדש השבוע והוא “ארביק מון” כמו שלחשה לי סוניה במבטא יווני. לפני שהגיעו העננים היו שקיעות וזריחות מרהיבות והיה גם הנס הזה של לשכב בחדר חמים ולפני שהעיניים נעצמות לראות שמיים מכוכבים דרך החלון הגדול שליד מיטתי.

להתלבט. לפעמים אני חושב שזו כת גרמנית משיחית, ולפעמים אני חושב שזו קהילה בינלאומית המאמינה בשלום. לפעמים אני חושב שדיטר דום הוא גורו אשמאי חרמן שחוזר על עצמו לעייפה, ולפעמים אני חושב שהוא מהפכן אמיתי שלא רק שמרד עם הסטודנטים ב- 68′ ושהקים קהילה מדהימה אלא גם ממשיך לייצר חזונות ולעורר השראה. לפעמים אני חושב שהעובדה שלנשים קשה יותר עם האהבה החופשית מעידה על הבסיס השובינסטי שבבסיסה, ולפעמים אני רואה את האתגרים הקשים וההכרחיים הנעוצים במהפך רדיקלי לאחר אלפי שנות פטריארכיה ודיכוי. לפעמים אני חושב שזו ביקורת בונה, ולפעמים אני חושב שזו הנטייה שלי לפירוד.

הפוסט הזה נכתב ביום Wednesday, 19 בDecember 2007, בשעה 19:32, והוא שייך לנושא תמרה . את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0‏. אפשר להגיב על הפוסט כאן בבלוג הזה, או לשלוח טראקבאק מבלוג אחר.‏