החיים כנמשל

נתפס לי הגב. הסיבות המשוערות מגוונות: עומס גדול מידי על יד ימין הלא-שבורה שהעמיס על הצד השמאלי של הגב, הקור בלילות שהקפיא איזה שריר ואף - אנרגיה מינית חסומה. כך או כך, אני מושבת מכל מלאכה ויש לכך גם יתרונות זעירים כמו הלימוד שהמצב מזמן עבורי בלבקש עזרה, וגם – זמן הקריאה בספר “רקוויאם גרמני” של עמוס אילון שליווה אותי מאז המסע לירושלים.

הנה כי כן, סקירה אישית של ספר היסטוריה שהדמיע והצחיק את ימיי האחרונים מול האח הבוער. ספר שמתחיל במסע של נער בן 14 בשם משה מנדלסון לעיר הנאורה ברלין (ב- 1743), שם הוא עתיד להפוך לאחד ממובילי עידן ההשכלה (ולאב שושלת מתבוללת שאחד מצאצאיה הוא ידידי התמריאני בנג’מין), ומסתיים בסופה של יהדות גרמניה שהוא גם סופם של כל אמונתם, מאבקם, תקוותם וחלומם בדבר השתייכות אמיתית לאומה הגרמנית ושותפות הגורל היהודית-גרמנית.

“היו באירופה רבים שחששו מהגרמנים, העריצו אותם, קינאו בהם או לעגו להם. נראה שרק יהודים אהבו אותם. הקשרים והמתחים בין יהודים לגרמנים תוארו לעתים כנובעים מדמיון משפחתי. היינה שיבח את היהודים והגרמנים כשני ‘העמים המוסריים’ של אירופה. יחדיו עתידים הם לחולל עידן משיחי חדש… קפקא האמין כי ליהודים ולגרמנים ‘יש הרבה מן המשותף: הם שאפתנים, מוכשרים, שקדנים, ומאוד שנואים על ידי אחרים. שניהם מנודים’.
ההיסטוריון האמריקני גורדון קרייג הצביע על ‘דמיון מפתיע’ בין גרמנים ליהודים בני המאה ה- 19, כפי שיעידו חריצותם, חסכנותם, נטייתם המשותפת לעיון במופשט והכבוד שחולקים שני העמים למילה הכתובה. מן ההיבט החיובי פחות, לוקים שני העמים גם יחד בשילוב דומה של יוהרה ותיעוב עצמי, חוסר טקט ורגישות יתר”.

הסטריאוטיפים הללו, עם גרעין האמת שבהם, יצרו מערכת יחסים סבוכה הרוקמת לסירוגין אהבה סוערת ושנאה יוקדת. בסך הכל לא היוו היהודים יותר משני אחוזים מהאוכלוסייה הגרמנית ובכל זאת היוו חלק עצום מחיי הרוח, התרבות, המדע והעיתונות של דויטשלנד. הם גם זכו לחלק ניכר מרגשי הזעם והבוז שגאו עם עליית הלאומיות והלאומנות הגרמנית.

הקריאה בספר זימנה לי חוויה מיוחדת במיוחד לאור מעברי לקהילה שהיא ברובה דוברת גרמנית ומעורבותי בפרוייקט שבין השאר מעוניין לרפא פצעים קולקטיביים היסטוריים. למדתי על צייתנותם הקיצונית של הגרמנים ועל חיבתם לסדר ולמנהיגות חזקה המושרשת בתרבות שקדמה בהרבה להיטלר. למדתי גם על זהותי שלי ושאלותיי לגבי יהדותי – האם מקורה בתרבות, בדת או בדם?

למדתי גם על התמריץ שבסבל שעומד כנראה בשורש ההצלחה הפנומנלית של היהודים בתחומים השונים בגרמניה. הנוחות מנוגדת לאבולוציה, כלומר הבורגנות מנוונת. נרדפותם של היהודים הביאה להישגים חסרי תקדים (על כריכת הספר דיוקנותיהם של איינשטיין, פרויד, ארנדט, היינה ומנדלסון). כך לדוגמא מניעת תוארי הפרופסור ודחיקתם לשולי החיים האקדמיים דירבנה לפיתוח תחומי מחקר חדשים ואיפשרה פריצות דרך מדעיות שלא היו אפשריות עבור בעל משרת פרופסור מנומנם.

“היות שנולדתי עבד, אוהב אני את החירות יותר מכם. היות שגדלתי עבד, מבין אני את החירות טוב מכם. היות שלא היתה לי מולדת משלי, נפשי עורגת אליה ביתר להט. והיות שארץ מולדתי לא היתה גדולה יותר מהגטו, שמעבר לשעריו השתרע העולם הרחב, הלא נודע, נדרש יותר מעיר כדי להשביע את כמיהתי, יותר ממחוז, יותר מחבל ארץ דרושה המולדת הגדולה כולה, עד היכן שמדברים בלשונה”. המשפטים האלה של לודוויג ברנה (סופר יהודי שהתנצר) כאילו נכתבו בעזה או בטול-כרם: “מעבר למחסום/לגדר השתרע העולם הרחב”…

הרצל, שלא מל את בנו והציב עץ אשוח מקושט בחג המולד, חשב שבמדינת היהודים ידברו גרמנית כמובן. אך בניגוד לפולין ולרוסיה, היהודים בגרמניה היו האחרונים שנשבו בקסמה המפוקפק של הציונות. מול אופוזיציה של רפורמים, אורתודוכסיים ומתבוללים מצא הרצל שיתוף פעולה דווקא עם האנטישמיים: “הציונות יכולה לרתום את האנרגיות היצירתיות של בני שם לתכלית טובה יותר ממציצת דם” כתב הקיסר מרומינטן בהסבירו מדוע הוא רואה בתוכניתו של הרצל פתרון ל”בעיה היהודית”. הרצל עצמו קיבל השראה לתוכניתו מאיחוד גרמניה תחת רודן הברזל ביסמרק ומהאתוס המילטריסטי הפרוסי האיום.

נזכרתי בביקור בברלין עם עידן באנדרטה לזכר הנופלים היהודים הגרמנים במלחמת העולם הראשונה. אז לא הבנתי מה המשמעות של הציטוט “עזה כמוות האהבה” שהוטבע שם בשיש. הכוונה לאהבת המולדת. אבוי. 12,000 יהודים הקריבו את חייהם למען גרמניה במלחמה שבה “מיליוני בחורים צעירים טובחים מיליוני בחורים צעירים אחרים שאותם לא פגשו מעולם ושלא עוללו להם כל רע, בפקודת חצי תריסר מנוולים זקנים המכירים זה את זה טוב מידי”. מלחמה זו היוותה את אחד השיאים המזוויעים בסיפור האהבה היהודי-גרמני. מסירותם של היהודים לא ידעה גבול, ובתמורה הורשה להם לראשונה לשמש כקצינים. כך לדוגמא הקצין גוטמן הצמיד את עיטור “צלב הברזל” לחזהו של רב-טוראי אדולף היטלר.

גדולי המשוררים, האינטלקטואלים והפציפיסטיים היהודים הצטרפו למקהלת מלחמת העולם הראשונה. אפילו מרטין בובר אהובי היה תומך נלהב במלחמה שלדידו תאחד גרמנים ויהודים ב”משימה היסטורית עולמית משותפת: לתרבת את המזרח התיכון”. לאחר מכן חזר בו והבין את הסכנה הטמונה בתפיסה (הדו-משמעית/לאומית) של “העם הנבחר”. שכן כשהסתיימה המלחמה הופנו הרגשות הפטריוטיים-לאומנים כנגד היהודים כמובן. הוריהם של אלה שנפלו במלחמה הובלו חצי יובל מאוחר יותר למחנות ההשמדה.

האבסורד מגיע לכדי זוועה כשחושבים על אותו צוות של ארבעה מדענים יהודים שפיתח את תחום הלוחמה הכימית כדי להביס את הבריטים והצרפתים. בין שאר הגזים שפיתחו גם ציקלון B. ואיך אפשר להסביר את שמחתם של יהודים בכפרים באוקריאנה שהריעו לחיילים הנאצים ש”שחררו” אותם ב- 1941? ההערצה העיוורת לגרמניה וההשתלבות הסימביוטית בתרבותה מסבירים גם את ההתאבדויות הרבות של סופרים יהודים גרמנים שהספיקו לברוח אבל מצאו עצמם שבויים בשפת מעניהם.

סקס ואהבה - כבר אמרנו? הספר מתאר מיתוסים יהודים על האידיאל האירוטי שבנשים הגרמניות, וכן הרושם הנפוץ בקרב הגרמניות שיהודים ניחנו בכישרון מיני ושהם מאהבים מתחשבים במיוחד. אני מדמיין את סיפור האהבה של הסטודנטית חנה ארנדט עם הפרופסור (הנשוי) מרטין הידגר (לימים פילוסוף נאצי). שנה לפני שנאסרו ב- 1933, הגיע שיעור נישואי התערובת בין יהודים לגרמנים לשיא: 44% מכלל הנישואים של יהודים בגרמניה. הנתון הזה מבהיר כמה מהירה היתה ההתעוררות מחלום האינטגרציה הישר לסיוט השואה.

הספר מצויין המציאות פחות.

הפוסט הזה נכתב ביום Wednesday, 12 בDecember 2007, בשעה 16:08, והוא שייך לנושא היסטוריה . את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0‏. אפשר להגיב על הפוסט כאן בבלוג הזה, או לשלוח טראקבאק מבלוג אחר.‏