החיים כנמשל

7 תגובות לפוסט ”בריחה למדבר“

1. מאת יונה אילון:
   02/12/2007 בשעה 22:05

   צידה לדרך מתוך הקורס בניסים:
   בך נמצאים השמים כולם.
   כל עלה שנושר זוכה לחיים בתוכך.
   כל ציפור ששרה אי פעם תשיר בך שוב.
   וכל פרח שפרח אי פעם שמר את בושמו ואת יופיו בשבילך.
   ברכות חמות מקרב לב אמא.

2. מאת גלעד:
   03/12/2007 בשעה 08:57

   אוהב את הכתיבה הזו.
   פחות מתלהמת, יותר נוגעת.
   פחות חושפת, יותר מראה.
   לך והפוך את העולם למקום טוב יותר.
   בהצלחה,
   מאחיך

3. מאת רתם:
   04/12/2007 בשעה 22:41

   היי אורי
   רציתי להתנצל על קוצר הרוח שלי אתמול כשביקרת בסלון
   סליחה
   לא מצאתי דרך טובה יותר, כלומר לא מצאתי מייל או טלפון שלך אז אני כותבת כאן
   סלח לי גם על זה

   (ואם כבר אני כאן) אני נהנית מהכתיבה שלך…

   רתם

4. מאת אורי אילון:
   08/12/2007 בשעה 13:58

   תודה למשפחתי שהביאני עד הלום. גלעד, לאן נעלמת?

   ותודה רתם. דווקא נהניתי בביקורי בסלון. בהזדמנות אשמח לחקור איתך ביחד את שורשו של קוצר הרוח בסלון מזל. בינתיים כיף לי לגלות שאת קוראת אותי.

5. מאת רתם:
   09/12/2007 בשעה 00:55

   היי אורי

   זה לא קוצר רוח בסלון מזל -ככה נוצרות הסטיגמות
   זה היה קוצר רוח שלי אישי, רגע לפני שהתקשרת משהו עיצבן אותי
   והתכוונתי לקוצר רוח בשיחת טלפון, אח”כ כבר חזרתי להיות נינוחה ושלווה

   ליל מנוחה

6. מאת אורי אילון:
   09/12/2007 בשעה 15:34

   היי רתם, אני מבין. ובכל זאת, הייתי שמח לחשוב פעם ביחד על מהיכן נוצרה הסטיגמה הזו, שכבר קיימת בהרבה מוחות ולבבות - שסלון מזל זה לא המקום הכי מזמין וחם וידידותי ופתוח. נראה לי שהסטיגמה (וחלקיקי האמת שבה) קיימים כבר הרבה זמן ובאמת אין לזה קשר לאדם זה או אחר או למצב רוח זמני. ההתנצלות (הפומבית) שלך היא בשבילי סימן לרגישות לנושא ואני מברך על כך.

7. מאת רתם:
   10/12/2007 בשעה 19:16

   הממ… ההתנצלות מבחינתי אישית, במקרה המקום שבו נפגשנו היה סלון מזל
   יכול להיות שאם לא היה סלון מזל לא היינו נפגשות בכלל…
   בכל מקרה, הרגשתי שהיתי מגעילה כשהתקשרת אז הרגשתי צורך להתנצל…
   סלון מזל היום זה מקום מזמין פתוח חם וידידותי
   אולי פעם היה משהו אחר, אני לא הייתי פעם, לא יודעת…
   אני זוכרת פעם אחת רחוקה רחוקה לפני ארבע שנים, שהגעתי לסלון ואמרתי שלום, אף אחת לא ענתה לי
   היום אני יודעת שמי שהייתה אז במשמרת קראו לה צ’סקה והיא הבת אדם הכי לא סימפטית שהכרתי אי פעם, אבל גם אז בפעם ההיא שבאתי לקחת משהו מהסלון ולאף אחד מהנוכחות לא היה איכפת שנכנסתי או שלקחתי או מה לקחתי ואם אמרתי או לא אמרתי שלום, לא הרגשתי לא רצויה, לא הרגשתי שאין לי שם מקום..
   את האווירה שאתה מדבר עליה יוצרות א/נשים. מי שנמצאת במשמרת או סתם נמצאת בסלון
   ואיך היא גורמת למי שנכנסת להרגיש
   וסטיגמות נוצרות כשא/נשים מדברים ומדברים ומדברים…

   אני חושבת שאין היום מתנדבים בסלון שלא יוצרים אווירה נעימה למי שנכנס
   למרות שלכולנו יש מצבי רוח לעיתים…

   לפני חודש בערך הייתה לי שיחה כזו עם מישהי שהכרתי
   “את מתנדבת בסלון? למה? זה מקום מגעיל…”
   “לא ראיתי אותך שם אף פעם, מתי היית שם פעם אחרונה?למה את חושבת שזה מקום מגעיל?”
   “לפני שנתיים בערך נכנסתי לשם על מדים והסתכלו עליי כאילו אני רוצחת”
   “אני מזמינה אותך לבוא עכשו לסלון ולהרגיש אחרת”
   היא הייתה סקפטית לחלוטין אבל באה פעם אחת וראתה שבאמת מתייחסים אליה אחרת ומאז הייתה בסלון עוד שלוש פעמים לפחות…
   אז אולי דברים השתנו מאיך שאתה זוכר אותם כשאתה התנדבת
   ואולי תמיד דברים משתנים…
   ואולי הסלון זה רק כמה קירות עם מדפי ספרים ומי שיוצר את מה שיש בתוכו מעבר לקירות וספרים זה המתנדבות…

   אם אתה רוצה להמשיך לדבר על זה - בכייף… באמת אני אשמח… אבל להיכנס לכאן לבדוק את התגובות כל פעם נראה לי מעייף
   זה המייל שלי
   rot.b12
   בג’ימייל

   כתוב לי
   רתם

לכתוב תגובה