החיים כנמשל

לאחר מסיבת הפרידה הסופנית, לפני הנסיעה לתמרה.

הסתובב לו הראש. הוא איבד את זה לגמרי.
איכות השיחות איתו היו נדירות. היכולת לתת ולקבל גם יחד.
הוא התקשה לקבל מחמאות והיה מכור להן.
הוא החליט להיפרד מהמרכז ובחר בשוליים.
כמה אדם יכול לדבר על עצמו?
הוא שינה את חיי.
הוא מורה. הוא מנהיג. הוא משוגע.
אורי היה צנוע ובעל אגו גדול.
עוד מעט כבר ארבע בבוקר, השמש עולה.
פתאום עולה בי רצון לכבות את הסלולרי ולהיעלם עד הנסיעה.
פתאום עולה בי רצון לסוע למסיבת החנוכה באדמאמא במקום לפרדילדו.
אולי זה בגלל המבוכה הגדולה.
אולי הבכתי את עצמי כך בפומבי כדי להבטיח שלא אראה את פרצופי עוד במקום שבו כבר לא הרגשתי שייך?
ואולי רציתי להיזכר עד כמה אני שייך. בעבותות.
הקרבה אל המוות גורמת לניפוי משמעותי של חברים ולהכרת תודה לאלה ששרדו את המסננת.
דנה מאורנג’ התחננה שרק אקשיב לניסיונותיה לשכנע אותי לשמור על הקו.
אין לי צורך בקו של מכשיר סלולרי. זה לא מוזר. את מוזרה דנה.
המצווה בה שמיים התחילו שוב השניים צריכים לגמור.
שיא חדש בנרקסיזם.
אושיה. מנהיג. אנרכיסט. דרמה קווין. פולני. חנון.
היתה לו שמלה בורדו כמו הגלביה של דן בן-אמוץ.
ובכל זאת יש כאן החלטה מודעת להספיד את אשר הייתי עד כה. אם סוף הוא תמיד התחלה של משהו אחר ועומק השלום הוא כעומק הנסיגה – עומק הפרידה מעיד על הרצון לפצוח בחיים חדשים. לחקור מבראשית את כל התובנות והזהויות והאמונות שדבקו בי עם השנים.
אורי עורר אותי לחיות את החיים באהבה, בחמלה, ברגישות וכבוד אנושי, ביצריות ויצירתיות.
וזה המקום להודות למי שהיה חלק ממני.
לאחוז בידו ולפסוע לאט בשבילי הגן.
הוא היה רזה.
אין חניה בעיר הזו. מוטב ללכת לחניון ולא לצפות לשיחות משמעותיות.
ומי יישאר לנקות בתום האירוע?
היה כאב חבוי ורגעים מכושפים.
פליט. גולה. אזרח העולם. פעיל שלום. היפי. מאמין. הוזה. הזוי.

הפוסט הזה נכתב ביום Friday, 30 בNovember 2007, בשעה 04:18, והוא שייך לנושא הספדים ופרידות . את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0‏. אפשר להגיב על הפוסט כאן בבלוג הזה, או לשלוח טראקבאק מבלוג אחר.‏