פרידה מג’

21/11/2007 - 01:21 מאת אורי אילון

את ג’ פגשתי לראשונה במטבח של אדמאמא לפני שנה וחצי. הוא שתה תה ג’ינגר ולימון ואני שאלתי לכמה זמן הוא מתכנן להישאר. הוא אמר שאולי לחודש. אחר-כך הוא התחיל לחפור בור עגול באדמה ואני שאלתי למה. הוא אמר שזה פרוייקט ניסיוני של בניית בית בוץ בצורת איגלו. הצטרפתי לחפירות כי יצר ההרפתקנות שלו (”מעניין אם התקרה תחזיק מעמד”) מצא חן בעיני. ידעתי עליו רק שפעם היה ריינבואיסט מקצועי והיום הוא מתקרב לאלוהי היהודים ולאמא אדמה.

הכוונה לקיים את מצעד הגאווה בירושלים הבעירה את רחובות עיר הקודש. דיוויד, רוסנה ואני, שביחד עשינו ניסיון (כושל?) להקים קומונה אנרכיסטית בת-קיימא, התכוננו למלחמה. ג’, שכבר נקשר אלינו ואל הרוח המהפכנית שהבאנו לחווה, התקשה להסתיר את הפחד שלו ממעשה אלימות כלפינו ועוד יותר מזה - התקשה להסתיר את העובדה שאיננו רוצה או יכול לבקר את אלו המנסים לפגוע בצועדות. בסוף רוסנה, דיוויד ואני קיבלנו מכות לא מהחרדים אלא מהשוטרים שעצרו אותנו בגן הפעמון בניסיוננו (הכושל?) לשיר בכל זאת “ומצעדנו עוד ירעים - אנחנו פה!”. באחד הויכוחים ג’ ניסה להסביר לי שזה כאילו שמישהו היה מזיין את האתון שלנו כל לילה. ההשוואה של האהבה שלי למעשה כפייה כלפי בעלי-חיים הרתיחה אותי ויצאתי בדרמטיות מהקראוון. לקחתי כמה ימי חופש בתל-אביב הליברלית וחשבתי לעזוב את האוהל שלי בקהילה הפונדמנטליסטית הדרומית.

בתל-אביב, בג’וז ולוז, פגשתי מכר ש”אחת מחברותיו הטובות ביותר היא לסבית”. סיפרתי לו למה אני בתל-אביב. הוא הקשיב בדממה. אחר-כך אמר: ” אבל מה באמת אפשר לענות לטענה הזו לגבי החמור? לא, באמת, דיברתי עם איזה מתנחל לא מזמן והוא שאל אותי אם אני מצדיק משכב זכר למה אני לא מצדיק גם אבא ששוכב עם הילדה שלו, ובאמת לא ידעתי מה לענות לו”. בלבי הודיתי לו על שלימד אותי שלבורות, לטמטום ולהומופוביה איך גבולות מוניציפליים. יצאתי מהפאב המעושן וחיפשתי את הירח. הבניינים הסתירו לי אז חזרתי לאדמאמא.

ג’ חיכה לי עם התנצלות ואני חיכיתי לו עם סבלנות מחודשת להתמודד עם הפחדים, השנאה והדיעות הקדומות שלו. המשכנו לחיות ביחד ואני גיליתי את ג’ מתוך השיחות מסביב לתנור העצים, הג’וינטים עם המרווה, הבצבוץ עד השקיעה, משחקי המאפיה והמסיבות ההזויות באוהל. גיליתי שהוא יפה תואר אך מתנזר ממין מזה כמעט שנה, שהוא כן וישיר בצורה נדירה אך נרתע מביטויי אינטימיות, שהוא בעל יכולות מלאכה ונתינה מופלאות אך צנוע ונחבא אל הכלים [נחבאות זו אף מונעת ממני לנקוב כאן בשמו המלא]. גיליתי עד כמה הוא אנרכיסט. חלקנו את החזון לגבי עולם של קהילות, כמו גם את הרצון הגדול למצוא את הדבק שמשאיר א/נשים ביחד. החומות בינינו נסדקו, התנמכו והתמוטטו וההערכה ההדדית גדלה. אפילו האהבה.

שלשום נסעתי לאדמאמא למסיבת הפרידה מג’. את תקופת הנזירות המיר לטובת חברה שמחכה לו עכשיו בסין. את השפעת האלכוהול ניצל בין השאר לרמיזות הומו-אירוטיות ולריקוד חסידי לתפילת ההודיה הידועה: “אני כבר לא הומופוב!”. למחרת יצקנו ביחד את רצפת הבית שזכה בינתיים לכינוי “הארמון”. באמצע הריקודים באוהל הפסקתי את המוסיקה לטובת נאום. הודיתי לו על התקווה שהעניקה לי מערכת היחסים בינינו לגבי היכולת להשתנות. לטובה. לעבור טראנספורמציה. התמרה. אם אני השתניתי, אדמאמא השתנתה והוא השתנה - אז למה שהעולם לא ישתנה?

6 תגובות לפוסט ”פרידה מג’“

  1. מאת מיכל נ.:

    ובאמת למה לא?
    שמתי לב שהסובלנות והפתיחות שלך הם אלה שאיפשרו את השינוי אצל האחרים.

  2. מאת יוסי:

    נראה שמה שהתחיל את השינוי בגישה ההומופובית של ג’, זה דוקא ששברת את הכלים ויצאת מהחדר ונסעת והראת שנעלבת. לפעמים צריך גם את זה, גם ככה, כדי שמשהו יתחיל - ואז כמובן להמשיך בפתיחות וסלחנות וסבלנות. מאד מעודד אותי הפוסט הזה. מאד מאד. תודה :-)

  3. מאת אורי אילון:

    אז מה גרם לשינוי - הסבלנות או שבירת הכלים? מה גרם לסיום האפרטהייד בדרום אפריקה - הלב הפתוח לפיוס או החרם הבינלאומי? מה יגרום לסיום הכיבוש הישראלי - מפגשי פיוס בנווה-שלום או התפרצויות של אלימות? אני נוטה לשילוב הטקטיקות בידיעה שהאינתיפאדה הראשונה הביאה לתחילת תהליך השלום. לכן הגעתי להתנחלות במסע לפגישה אך סירבתי להישאר לישון שם עם הקבוצה. הנקודה החשובה עבורי היא איך לשבור כלים (לחתוך גדרות, להפעיל חרם אפקטיבי, לנקוט בהתנגדות לא -אלימה ובאי-ציות אזרחי…) מתוך סבלנות ופתיחות.

    נקודה נוספת שלא בטוח שהיתה מספיק ברורה בפוסט: הומופוביה, כלומר הפחד מהומואים ומהומואיות, היא רגש או הלך מחשבה המושרש בחברה ובתרבות בה אנו חיים. ההומופוביה מוזרקת לנו לתודעה מהגן (והציור המסמל “משפחה” שתלוי בו) עד לסרט ההוליוודי (והייצוגים ההטרואים המונרכיים שבו). לכן, ההכרה של אדם בהומופוביה הטבועה בו (אפילו אם אימץ זהות הומואית) היא בעיניי תחילתו של המסע להתגברות על ההומופוביה. ואילו הכחשת הומופוביה היא בעיני סימן לתפיסה שטחית של הנושא וחוסר התמודדות כנה ושורשית (רדיקלית) עם הנושא.

  4. מאת גלעד:

    מה יגרום לסיום הכיבוש הישראלי - מפגשי פיוס בנווה-שלום או התפרצויות של אלימות?

    הבודהיזם טוען שלא זה ולא זה.
    רק עבודה על עצמך וההבנה שאתה במו ידך יוצר את הכיבוש את הטרור וגם את הדברים הטובים שמופיעים בעולמך.
    בקיצור, הסבל ייגמר כאשר נזרע את הזרעים האלה, שכאשר הם נובטים יהיה שלום.
    במובן הזה, הבודהיזם הוא לקיחת אחריות חסרת פשרות.
    באסה להיות בודהיסט - אי אפשר להאשים לא את אמא ולא את אף אחד אחר.
    דרך אגב, כשקראתי את כותרת הפוסט, חשבתי (קיוותי?) שאולי אתה כותב עלי.

  5. מאת יוסי:

    גלעד, זה באמת אחלה שהשלום מתחיל בתוכי, אבל זה לא מקובל עלי כדרך יחידה. ישנם מצבים פוליטיים שבהם הגישה הזו משחקת תפקיד שהוא גם מדכא, והמצב הפוליטי שלנו הוא אחד מהם. זה לא סתם שהמסר הזה נישא על כנפי הכסף של שרי אריסון. עד שינבט התוכי עם עלה הזית במקור שאתה שותל היום, יש משימות פוליטיות שלא מוצדק להזניח אותן.

    אורי, מה שאתה מציע, שילוב של גישות - נראה לי באמת הכי אפקטיבי, אבל היה חשוב לי להצביע על השבר כעל חלק מתהליך השינוי משום שיש לי הרגשה שזה קצת הולך לאיבוד בין תוכי לתוכי.

  6. מאת גלעד:

    יוסי,
    השלום לא מתחיל בתוכי. הוא פשוט בתוכי. כך גם המלחמה.
    משימות פוליטיות שאסור להזניח - מקובל עלי, אבל רק משימות מקרבות, לא פוגעניות. לעולם לא משימות פוגעות.

לכתוב תגובה


FireStats icon Powered by FireStats