החיים כנמשל

את ג’ פגשתי לראשונה במטבח של אדמאמא לפני שנה וחצי. הוא שתה תה ג’ינגר ולימון ואני שאלתי לכמה זמן הוא מתכנן להישאר. הוא אמר שאולי לחודש. אחר-כך הוא התחיל לחפור בור עגול באדמה ואני שאלתי למה. הוא אמר שזה פרוייקט ניסיוני של בניית בית בוץ בצורת איגלו. הצטרפתי לחפירות כי יצר ההרפתקנות שלו (”מעניין אם התקרה תחזיק מעמד”) מצא חן בעיני. ידעתי עליו רק שפעם היה ריינבואיסט מקצועי והיום הוא מתקרב לאלוהי היהודים ולאמא אדמה.

הכוונה לקיים את מצעד הגאווה בירושלים הבעירה את רחובות עיר הקודש. דיוויד, רוסנה ואני, שביחד עשינו ניסיון (כושל?) להקים קומונה אנרכיסטית בת-קיימא, התכוננו למלחמה. ג’, שכבר נקשר אלינו ואל הרוח המהפכנית שהבאנו לחווה, התקשה להסתיר את הפחד שלו ממעשה אלימות כלפינו ועוד יותר מזה - התקשה להסתיר את העובדה שאיננו רוצה או יכול לבקר את אלו המנסים לפגוע בצועדות. בסוף רוסנה, דיוויד ואני קיבלנו מכות לא מהחרדים אלא מהשוטרים שעצרו אותנו בגן הפעמון בניסיוננו (הכושל?) לשיר בכל זאת “ומצעדנו עוד ירעים - אנחנו פה!”. באחד הויכוחים ג’ ניסה להסביר לי שזה כאילו שמישהו היה מזיין את האתון שלנו כל לילה. ההשוואה של האהבה שלי למעשה כפייה כלפי בעלי-חיים הרתיחה אותי ויצאתי בדרמטיות מהקראוון. לקחתי כמה ימי חופש בתל-אביב הליברלית וחשבתי לעזוב את האוהל שלי בקהילה הפונדמנטליסטית הדרומית.

בתל-אביב, בג’וז ולוז, פגשתי מכר ש”אחת מחברותיו הטובות ביותר היא לסבית”. סיפרתי לו למה אני בתל-אביב. הוא הקשיב בדממה. אחר-כך אמר: ” אבל מה באמת אפשר לענות לטענה הזו לגבי החמור? לא, באמת, דיברתי עם איזה מתנחל לא מזמן והוא שאל אותי אם אני מצדיק משכב זכר למה אני לא מצדיק גם אבא ששוכב עם הילדה שלו, ובאמת לא ידעתי מה לענות לו”. בלבי הודיתי לו על שלימד אותי שלבורות, לטמטום ולהומופוביה איך גבולות מוניציפליים. יצאתי מהפאב המעושן וחיפשתי את הירח. הבניינים הסתירו לי אז חזרתי לאדמאמא.

ג’ חיכה לי עם התנצלות ואני חיכיתי לו עם סבלנות מחודשת להתמודד עם הפחדים, השנאה והדיעות הקדומות שלו. המשכנו לחיות ביחד ואני גיליתי את ג’ מתוך השיחות מסביב לתנור העצים, הג’וינטים עם המרווה, הבצבוץ עד השקיעה, משחקי המאפיה והמסיבות ההזויות באוהל. גיליתי שהוא יפה תואר אך מתנזר ממין מזה כמעט שנה, שהוא כן וישיר בצורה נדירה אך נרתע מביטויי אינטימיות, שהוא בעל יכולות מלאכה ונתינה מופלאות אך צנוע ונחבא אל הכלים [נחבאות זו אף מונעת ממני לנקוב כאן בשמו המלא]. גיליתי עד כמה הוא אנרכיסט. חלקנו את החזון לגבי עולם של קהילות, כמו גם את הרצון הגדול למצוא את הדבק שמשאיר א/נשים ביחד. החומות בינינו נסדקו, התנמכו והתמוטטו וההערכה ההדדית גדלה. אפילו האהבה.

שלשום נסעתי לאדמאמא למסיבת הפרידה מג’. את תקופת הנזירות המיר לטובת חברה שמחכה לו עכשיו בסין. את השפעת האלכוהול ניצל בין השאר לרמיזות הומו-אירוטיות ולריקוד חסידי לתפילת ההודיה הידועה: “אני כבר לא הומופוב!”. למחרת יצקנו ביחד את רצפת הבית שזכה בינתיים לכינוי “הארמון”. באמצע הריקודים באוהל הפסקתי את המוסיקה לטובת נאום. הודיתי לו על התקווה שהעניקה לי מערכת היחסים בינינו לגבי היכולת להשתנות. לטובה. לעבור טראנספורמציה. התמרה. אם אני השתניתי, אדמאמא השתנתה והוא השתנה - אז למה שהעולם לא ישתנה?

הפוסט הזה נכתב ביום Wednesday, 21 בNovember 2007, בשעה 01:21, והוא שייך לנושא הספדים ופרידות . את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0‏. אפשר להגיב על הפוסט כאן בבלוג הזה, או לשלוח טראקבאק מבלוג אחר.‏