שני סיפורי אהבה פוליטיים
14/11/2007 - 14:32 מאת אורי אילון
ללכת אל גיל 16. נילי היתה ג’ינג’ית ענוגה. היה לה חבר שלא אהב פוליטיקה. אני אהבתי פוליטיקה ואת נילי גם. אחרי ההפגנה בכיכר העיר רקדנו והתמכרנו לאופוריה של שלום. כשפסקה המוסיקה [פתאום כמו שציפור מתעופפת] פסקה גם האופוריה והלכנו, נילי ומי שהייתי אז, לקחת את האופניים. המתקן לקשירת אופניים שמתחת לבית העירייה הפך באופן אירוני לשטח סטרילי אז הקשבנו לירון דקל שדיווח לרדיו על יריות ופצוע. בפלאפל ליד אנשים התקבצו סביב הטלוויזיה ונילי ואני דממנו באמצע ההמון. כשנסענו [מאז אני קושר את אופניי במרחק שני רחובות ממקום ההפגנה] החמיר מצבו של ראש הממשלה ככל שהצטברו הפיצוציות בדרך לרמת-אביב [בסוף יהודה מכבי נילי נפרדה ממני בנשיקה]. כשהגעתי הביתה ציטט חיים יבין את חדשות השמיים הבריטיים שדיווחו על מותו. תוך דקות בכיתי עם מזכירו של ראש הממשלה שגם כתב את נאומיו וגר בילדותו בדירה בבורוכוב 28 [שתי משפחות בשני חדרים]. אמא ואבא היו בירדן [רבין חתם הסכם של שלום עם המלך] ואני לא יכולתי להירדם בלילות של צפייה בטלוויזיה. אני זוכר שכעסתי על אריק שרון. נילי עזבה את בן-זוגה וביתקה את בתוליי בליל הסילבסטר שבין 2005 ל- 2006.
ללכת אל כיתה י’ב. ההפגנה הראשונה שלי בשטחים. חציתי את גבולות החינוך הציוני לבד כי לא היה בנמצא חבר שירחיק לכת איתי. עם אורי שהוא אבנרי שתלתי עצי זית וגיליתי שהעיקר זה לא לפחד כלל. כשחיכינו לאוטובוס [שיקח אותנו בחזרה לבית-הקפה שבקניון] פנה אלי בחור בלונדיני גבוה שדיבר באנגלית. מת’יו? לי קוראים אורי. לא, אין לי חברה. לא, איי אם נוט גיי אבל אני אני יודע שאתנסה בסקס עם גבר מתישהו [מדונה המליצה]. אחרי ביקורים בערבי שבת אצל סבתא פאני הייתי ממשיך בחשאי להוסטלים זולים בבן-יהודה לפגישות של אהבה עם מת’יו. הרוק בפה היה הלובריקנט החדיש ביותר. הוא דיבר איתי על לסרב ללכת לצבא, על לוותר על חלום המשפחה הגרעינית הסטרייטית, מכשפות פמיניסטיות ואלות פאגניות. רק עשר שנים מאוחר יותר, בעיר המקלט לפיות רדיקליות שבטנסי, אני מבין על מה דיבר. לשרון סיפרתי ראשון כי לא היתה ברירה. לקובי הפסיכולוג סיפרתי שני כי תמר המחנכת ביקשה [ביצועיי בבגרות באנגלית בעל-פה השתפרו אך הפסקתי להגיע לבית-הספר]. אחר-כך כבר יותר קל הלחץ על העין השטופה.
הפוסט הזה נכתב ביום Wednesday, 14 בNovember 2007,
בשעה 14:32,
והוא שייך לנושא היסטוריה
.
את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0.
אפשר להגיב על הפוסט כאן בבלוג הזה, או לשלוח טראקבאק מבלוג אחר.
Powered by FireStats
14/11/2007 בשעה 19:30
מעולה. קודם כל, שמח להקדים (לראשונה!) את בן דודי הגדול (מרגיש כמו אחרוני הטוקבקיסטים…). שמח להכיר אותך יותר, ולקרוא על מה שעבר עליך מבפנים (כשאני ראיתי רק את הבחוץ, וגם זה לא תמיד).
אוהב אותך (כרגיל).
14/11/2007 בשעה 20:57
אהבה ופוליטיקה לא הולכים ביחד.
לא לימדו אותך את זה שם?
14/11/2007 בשעה 21:12
לפעמים זה לוקח 10 שנים להבשיל. זה מרשים הדרך שעשית, בתור אחת שמכירה אותך בגרסא העכשווית.
אני מבקשת פוסט על פיטר, וזה כי לא היה לי האומץ לשאול אותך פנים מול פנים.
:)
21/11/2007 בשעה 11:28
תודה לטוקבקיסטים הנאמנים.
פיטר עדיין לא מצדיק פוסט, אבל קבלי תגובה רוטטת:
במונית בדרך מאלון שבות עם קבוצת מחרימי הלינה בהתנחלות, ידינו נשלחו בחושך אל מקומות אסטרטגיים. נהג המונית לא מצא את הדרך לאוהל הלאומים שליד בית-לחם ואני קיוותי שהנסיעה תימשך לעד. בסוף הגענו באחת בלילה. למחרת העניינים התחממו אך נאלצו להצטנן כשהאוהל התחיל להתמלא באנשים (לאחר מכן הוא נשאל על-ידי ריה “האם היתה עליך אישה?”). מסקנות: יש תקווה ויש צורך להתעקש על שטיפת איבר לא נימול בטרם ההתעסקות.