החיים כנמשל

סוף לסיפור. אני עולה לבמה בימק”א מול 600 עיניים - 300 לבבות ומציג את הנואמים והמופיעים ואת המכנסיים שליווני עד הלום. הקרעים, הצבע שדהה תחת השמש וכתמי הצבע שנוספו בפעולת הגרפיטי במחנה הפליטים אעידה שבבית-לחם. בסוף המופע, בשיר “זמן אל סאלם”, אני חבוק בין אחיותיי אמה ואעידה בתפילה משותפת שהיא גם הודיה על הדרך שעברנו ביחד. השיר ממשיך להתנגן גם בגשם הטוב שמלווה אותנו למכונית שמביאה לחיי קצב חדש. הכתבה שכתבתי לאנרג’י כבר קבורה בארכיון. זמן חדש: אינטרנטי-עירוני-בבילוני. לא חוזר לעיר, אני ממשיך לשיר, ממשיך ללכת…

פרידה זמנית מהשבט שהייתי חלק ממנו בחודש האחרון, ומכל השבטים ומחפשי השבטיות שפגשתי בדרך: הצועדים בשביל חוצה ישראל - שכולם בנים צעירים ושחומים. הנשים בסדנה בשיטים - החוששות מלראות גברים במרחב שיצרו. הריינבו ליד נחל פארן - שבט שאוכל ארוחת בוקר בין 12:00-15:00. החיילים בבביס שיזפון (ותחת כל מקדונלדס רענן) - שבט במדים שמחפש קירבה. קיבוץ נאות סמדר - שם מותר לדבר על הזבובים רק בימי א’. סמר - שם חירותו של היחיד מקודשת ולכן כל אחד נותן ולוקח לפי רצונו. לוטן - שם הזבל לא יוצא מהקיבוץ. חבורת הנשרים בהר ישי ולהקת העגורים בשקיעה שלאחר תקוע הפלסטינית (בשורוק). שבט הנבטים שחלפו כמונו במואה (והעניקו למילה “צמחוני” בערבית את מקורה). השבט של אוהד - שפגשנו בסיני ועוד חזון למועד. וגם המתנחלים שהם שבט מפוחד במיוחד.

בהתנחלות אלון שבות, בשיחה עם זוג מתנחלים דתיים שסקרנים לשמוע כיצד להציל את חיי הנישואין שלהם, אני מגלה את המתנחל שבי. הלא גם אני מתנחל בשטחים שנכבשו ב- 1948. גם אני חי על חשבון עבדים מנוצלים באפריקה ובאסיה. גם אני גבר לבן שנהנה מהפריבילגיות של הפטריארכיה המערבית. גם אני בן אנוש שמנצל את בעלי-החיים ואת אמא אדמה כאילו אין מחר. כמה קל לי להפנות את הכעס שלי כלפי המקיפים עצמם בדשא, גגות אדומים וגדר חשמלית. כמה קשה לי להסתכל פנימה ולראות את הגדרות שבניתי והדשא שכיסיתי איתו את מדבריות לבי. כמה קשה לי להודות - אני מתנחל. ועוד יותר מזה - לוותר על כל אותן פריוילגיות ולעשות שינוי אמיתי בחיי. בלילה למחרת הפגישה עם המתנחלים אני מחליט על שינוי קטן בדרך ליציאה מקסימלית מזרועות הציוויליזציה התעשייתית ומצהיר בפני העדים שמסביב למדורה: כשאגור בתמרה אסרב לאכול כל חטיף העטוף פלסטיק. מבמבה ועד שוקולד מריר, מתפוצ’יפס ועד חלווה, מעוגיות ועד בייגלה. תאריך תפוגת הנדר (או חידושו): קיץ 2008.

מוניקה, שהיא ותיקה בתמרה ובחיים בכלל (והדבר ניכר בחוכמתה), אומרת שאין טעם לדבר עם מתנחלים על שלום כמו שאין טעם לדבר עם הוריה על אהבה חופשית מפחד. אני מהרהר במשפט הזה ומשהו בי מסרב להתייאש. אני מנסה לדמיין איך תיראה נפילת הגדר באלון שבות ואיך יתאפשר מעבר חלק בחילוף בין הדורות ובמהפכה בין התרבויות. בארוחת שבת אצל ההורים אני מהרהר באהבתה של אחותי למתנחל ובאהבתי שלי להוריי שמונעת ממני לצנזר את הבלוג הזה מעיניהם. מרוב שאני שקט צעקות אחייניי הופכות לבלתי נסבלות. מרוב שהלב שלי פתוח סרט על המלחמה בעיראק מותיר בי צלקות. רבים מהסרטים שראיתי בשנה האחרונה בקלנוע מצליחים להגדיר באופן מרגש, משכנע ולעיתים גם מורכב את הבעיה. “בבל”, “דוגוויל”, “התרסקות” ועכשיו גם “בעמק האלה” - כולם שמים את ארה”ב, המלחמה, הגזענות והאלימות על המוקד. אבל אני מחפש עכשיו את הסרט שיתן לי תקווה. מאסתי בקטרזיס של היאוש. אני רוצה לצפות לא רק בשאלות הנוקבות אלא גם בתשובות. האם יש המלצות על סרטים כאלה?

הפוסט הזה נכתב ביום Sunday, 11 בNovember 2007, בשעה 09:59, והוא שייך לנושא עלייה לרגל . את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0‏. אפשר להגיב על הפוסט כאן בבלוג הזה, או לשלוח טראקבאק מבלוג אחר.‏