מסע בתודעה (2)
01/11/2007 - 12:48 מאת אורי אילון
אללי. מה עושים עם המקלדת הזו שמתחת לאור הנאון ומעל לשולחן הרועד לצלילי המנועים החרישיים של חדר המחשבים של תיכון מקיף עין-גדי?
אולי מתחילים בשיר של יונה וולך שמלווה את הערבים סביב המדורה:
בנקיק נסתר בצוקים/ אילה שותה מים/ מה לי ולה/ אלא צוקי לבי/ אלא מעיין חיי/ אלא נסתר/ אילה/ מה לי ולה/ אלא אהבתי
כשיש גיטרה הנשמה מתרוממת. מה לספר לחברים-למשפחה-לתיעוד? קמים לפני חמש בבוקר, צועדים בהתחלה בשקט ואחר-כך בזוגות או סתם, אוכלים פיתה, מלפפון, גזר, תפוח תמרים ואגוזים, בערב גם סלט ותבשיל ואורז לבן (מאז מכת קלקול הקיבה שתקפה את הקבוצה), עוצרים לסייסטה בצל בשעות החמות, מתפללים לשלום בין שקיעה לשקיעה, לומדים על עצמנו ועל הדרך (חיות, אבנים, צמחים, כיבוש, אהבה…).
דוגמאות למקום הזה שמחליט בין מלחמה לשלום סיפרתי למצלמה של רפאל שערך והעלה לאתר יחד עם עוד ראיונות מרגשים (יש לבחור בסרטון של “יום 16″). מכיוון שלא יצא לי עדיין לצפות במוצר המוגמר אני מביא אחת מהן כאן בקצרה ובעברית: שעות ארוכות מהימים שלאחר בדיקת המייל הקודמת בזבזתי על מחשבות אכזבה, כעס ונקם. רותם כתב לי שהמכתבים שביקשתי ממנו לשלוח לפני שיצאתי למסע לא יצאו למסעם. המחשבה “תמר בטח תתאכזב ממני שלא החזרתי לה את הכסף בזמן” הפכה ל”רותם אכזב אותי” והתפתחה ל”אי אפשר לסמוך עליו”, משם ל- “איך אוכל להבהיר לו את עומק האכזבה שגרם לי והצרות שהכניס אותי אליהן” ואז הגעתי ל- “איך אפשר לגרום לו סבל כמו זה שאני שרוי בו עכשיו”. ברגע של חסד אל מול נופי המדבר המרפא שאלתי את עצמי אם באמת אני רוצה לנצל את ההליכה הזו על מחשבות על צ’קים, מכתבים ופעולות נקם. מיד סלחתי לרותם ולעצמי על המנגנון האלים שבי, ועם הסליחה באה גם התובנה לגבי המקום שמפנות מחשבות מיותרות.
בתיק איתי אני נושא באהבה את ספרו האחרון והקטן של יואל הופמן. לצד קורות חייו המנוקדים העמודים הריקים מאפשרים לי לכתוב את קורות חיי שלי בשפה הופנמית. לדוגמא:
דרמה-קומית. הנפשות הפועלות: עייפות, זיעה, כוכבים, בטטה, אלוהים.
רק היום החלפתי את ספירת הימים שחלפו בחשיבה על הימים שנותרו במסע לירושלים. עוד מעט ניכנס לשטחים הכבושים - מתנחלים, פליטים, חומה, חברים ישנים וחדשים - ועוד מעט ממש, סוף החודש אי”ה, אני אומר שלום לארץ הקודש. דווקא בשיא התאהבותי בה. אהוב אחר מאמריקע הרחוקה כתב לי מייל כעת ששלח לי חבילה לתמרה. כבר לא ניתן להתחרט…

01/11/2007 בשעה 12:54
הזמנה אישית להצרף ליומו האחרון של המסע ב- 9.11 (יום שישי) בהליכה מבית-לחם לירושלים ולקונצרט הסיום החגיגי עם יאיר דלאל (ב- 16:00 ב- YMCA).
01/11/2007 בשעה 13:09
וואו …
הקדימו אותי בכתיבת תגובה לפוסט.
לא נורא.
העיקר שלא יתקפו אותי מחשבות שליליות שיובילו למחשבות זעם שיובילו חס וחלילה למחשבות נקם.
חשוב טוב, דבר טוב, עשה טוב.
ואז ורק אז - יהיה טוב.
אחיך האוהב,
גלעד
01/11/2007 בשעה 16:01
וואו.
אורי לא רזיתי כלום. איך אתה מסביר את זה ואיך אני בדיוק עושה התמרה לרגשות האלה??
אוף.
ובנימה אחרת. פתאום שמתי לב שהמסע שלך לירושלים, הוא בעצם מסע לתמרה, עלייה לרגל לסטייט אוף מיינד התמראי. אני חושבת שהדוגמא שלך לשינוי בחשיבה היא נהדרת.
נתראה:)
01/11/2007 בשעה 18:02
שלום אורי,
אמה נתנה לי את הכתובת לבלוג שלך
שמחה לקרוא את המילים שלך ודרכן גם ללוות אותך וחברים יקרים אחרים במסע שלכם.
חיבוק לשלום ואהבה
13/11/2007 בשעה 13:21
גלעד - נצור לשונך מרע, ושפתך מדבר מרמה, סור מרע עשה, בקש שלום ורדפהו.
מיכל - תודה יקרה. מחשבות על דיאטה, במקרה שלך, ניתן פשוט להכחיד במקום להתמיר (:
יונת - ברוכה הבאה לצל קורתי. יש שמועות על בלוג סודי שברשותך. האמנם? חיבוק…