החיים כנמשל

אנחנו יושבים בלב מדבר, באיזור תמנע, שם הולך להיבנות קומפלקס מלונות מפלצתי. רשת הצל המאולתרת שמעלינו מספיקה בקושי למאה הצועדים העייפים. פתאום היתד נשמטת מהקרקע ורשת הצל הופכת למפרש ענק שמעיף את היתד הישר לראשה של אולריקה שיושבת לידי. אני רואה את הכל מולי: את היתד מתקרבת ואת אולריקה נשכבת ואת ראשה מדמם. הרופאה חובשת את ראשה, ההילרית שולחת אנרגיה והקהילה שרה בשקט שיר של תפילה. אני נוסע עם אולריקה לבית-חולים יוספטל שבאילת. רק בדרך אני מבין איזו דרך כבר עשינו בארבעת ימי הצעידה וכמה יפים וגבוהים ההרים בהם עלינו וירדנו. החתכים לא מצדיקים תפירה וראשה מודבק אל מול עיניי הפוסט-טראומטיות. אולריקה, שהיא רופאה הומיאופטית בעצמה ובעלת נשמה גדולה ויקרה, נשלחת לנוח בקיבוץ סמר. גם הקהילה הנודדת מחליטה לנוח ליום אחד בקיבוץ שפותח את שעריו ואת לבו בפנינו.

זמן ראשון למקלחת, כתיבה ביומן, אינטרנט, כביסה, ארוחת בוקר לא בשקית, אור מלאכותי, הרגעת השרירים התפוסים ומעגלי לימוד ושיתוף ארוכים. וגם זמן מצויין להחזיר לקיבוץ טובה תחת השפע שהרעיף עלינו: היום, כמו מתנדבות גרמניות טובות, הצטרפנו לענפי המשק השונים (בעיקר תמרים) וניהלנו אין-ספור שיחות עם חברי/ות הקיבוץ על מהותה של קהילה משקפת/משתפת/תומכת/משחררת/לוחצת/כושלת/מאושרת/רוחנית/פוליטית… כאן ושם.

ואני - קצת עייף בשוקיים וגם בלב מריבוי הסקס ההטרוסקסואלי שמסביבי, או שמא - ממיעוט הסקס שמסביבי ממש, קצת מאוכזב מחוסר החיבור המיידי ביני לבין חבורת הסטודנטים/ות שנה ראשונה בתמרה שהולכת להיות משפחתי הגרעינית בשנה הקרובה, קצת המום מכמות הידע-מחשבות-תובנות שהצטברו בימים של הליכה ולילות של כוכבים, קצת נרגש מתפקיד המורה-מנחה-מנהיג שקיבלתי יחד עם מרה המקסימה בחבורת הנוער, קצת מתגעגע לחיבוקים רחוקים למיטה נוחה ולטופו כמובן, קצת מתמסר לשיחות הנפש וקצת מסתגר בשק”ש, קצת הרבה נלהב לקראת ביקור של אסף וטופי שבדרכם לכאן כדי להפריח את השממה.

הפוסט הזה נכתב ביום Tuesday, 16 בOctober 2007, בשעה 15:06, והוא שייך לנושא עלייה לרגל . את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0‏. אפשר להגיב על הפוסט כאן בבלוג הזה, או לשלוח טראקבאק מבלוג אחר.‏