החיים כנמשל

14 תגובות לפוסט ”מתי מדבר“

1. מאת שי:
   10/10/2007 בשעה 07:00

   יקירי,
   שמח שחזרת בשלום.
   “לא להקשיב לדודה, למורה…”.
   אתה הולך ומסתבך.

2. מאת אורי אילון:
   10/10/2007 בשעה 08:44

   שלום בן דוד,
   “מסתבך והולך” כמו ששרה להקת מנגו ז”ל
   (:

3. מאת יעל:
   10/10/2007 בשעה 09:00

   ברוך שובך אח שלי,
   גם אני שמחה שחזרת בשלום.
   שמחה שאתה קרוב לליבך.
   חיבוק.

4. מאת אורי אילון:
   10/10/2007 בשעה 11:07

   דּוֹר אַחֲרוֹן לְשִׁעְבּוּד וְרִאשׁוֹן לִגְאֻלָּה אֲנָחְנוּ!

   וַנִּזְקֹף רֹאשֵׁנוּ שָׁמָיְמָה וַיֵּצְרוּ בְעֵינֵינוּ –

   וַנַּעֲרֹק לַמִּדְבָּר וַנֹּאמַר לַצִּיָּה “אִמֵּנוּ!”

   עַל-רָאשֵׁי הַצּוּרִים בֵּין מִפְלְשֵׁי עָבִים

   שָׁתִינוּ מִמְּקוֹרוֹ הַדְּרוֹר עִם כָּל-נִשְׁרֵי שָׁמַיִם –

   וּמִי אָדוֹן לָנוּ?!

   http://benyehuda.org/bialik/metey.html

5. מאת יוסי:
   10/10/2007 בשעה 14:04

   במקרה או שלא במקרה יוצא מרשימת הלמי כן להקשיב ולמי לא שאתה לא מקשיב יותר לא/נשים בכלל (חוץ מלך עצמך). אם תעבור על הרשימה שוב תוכל לראות שבצד של “להקשיב” יש רק קולות לא אנושיים (מלבד קולך שלך) ובצד של ה”לא להקשיב” יש המון א/נשים ודברים שא/נשים כותבות…

6. מאת אורי אילון:
   10/10/2007 בשעה 17:05

   תודה יוסי על ההבחנה המעניינת. שימי לב שבסופו של דבר אני מזכיר לעצמי להקשיב להכל - גם לרעש (של העיר למשל שהיא פוליטית ושוקקת חברים וזכרונות), גם לדודה (שלמרות קורת רוחה מדרכי שלי היא בעיקר מעוררת געגועים) וגם לתגובות בבלוג (שבקלות ניתן להתמכר להן ולרצון שישמעו אותי) - בחמלה. יעני קומפשן.

7. מאת גלעד:
   10/10/2007 בשעה 18:25

   שמח שנהנית.
   ביום חמישי הבא, אחיך יוצא גם הוא למדבר.
   אמנם מדבר של היי-טקיסטים אבל מדבר.
   מדיטציה היא מדיטציה - גם לאיש היי-טק.
   השיר שלך הדהד לי שיר אחר אות ואני מקדיש לך:

   אהוד בנאי:
   ביני ובינך, בנינו לבינם
   בין חושך לאור, בין יבשה לים
   בין קודש לחול, בין המתוק למר
   בלי גבול, אין גבול לשום דבר.

   יש גבול ליאוש, אין גבול לתקווה
   יש גבול לשנאה, אין גבול לאהבה
   יש גבול למציאות, אין גבול לחלום
   יש גבול למלחמות, אין גבול לשלום.

8. מאת ינון:
   11/10/2007 בשעה 18:46

   ברוך שובך!
   מה זאת אומרת “שליח אהבה זכר ראשון”?

9. מאת ברלינאי קטן:
   11/10/2007 בשעה 20:52

   רישום ראשון שלי בבלוג שלך. הטקסטים ההיפים שלך תמיד מעוררים בי פחדים מאזוטריה רוחנית, אבל מהווים גם קונטרה נחמדה למילטנטיות מתלהמת שאליה אני רגיל. ברוך הבא לארץ וכו…

   נשיקות

10. מאת מיכל נ.:
    13/10/2007 בשעה 19:04

    היי אורי, שמחתי לקרוא את העידכון שלך ויותר אשמח לפגוש אותך עוד שבוע ולשמוע בפירוט על עניין “הניגוב הטבעי” , הספקות והגעגועים. אני ממש מרגישה את הרוח של תמרה נושבת בין השורות. נתראה בקרוב - מיכל

11. מאת אורי אילון:
    16/10/2007 בשעה 07:16

    שליח אהבה זכר ראשון = יש הסבר ב:
    http://meta7.net/uri/4.html

12. מאת יונה אילון:
    03/11/2007 בשעה 15:42

    שלום אורי,
    גם יוסי וגם אתה בתגובתך אליו לא ציינתם שאתה קורא להקשיב לאחד (פתח מתחת ללמד),
    לאחד, כלומר לכוח עליון שהוא גדול מכולנו, כלומר לאלוהים.
    אני מזמינה אותך להקשיב לשיר של רבינדראנאת טאגור, שיר שאהוב עלי מאז היותי בת עשרה:
    פדני, מצללי, אלוהי, מחורבן ימי ותוהו מבוכתם,
    כי הלילה אפל, ועולה הרגל אשר לך מוכה-סנוורים.
    החזק נא אתה בידי.
    מיאוש נא פדני.
    שלח שלהבתך במנורת-יגוני זו, בת בלי אור.
    הער כוחי הלאה מתרדמתו.
    אל תניחני להתמהמה במניין אבדותיי.
    מי יתן ועל כל מדרך כף רגלי תזמר לי הדרך את שירת הבית.
    כי הלילה אפל, ועולה-הרגל אשר לך מוכה-סנוורים.
    החזק-נא אתה בידי.
    חיבוק ואהבה, אמא.

13. מאת אורי אילון:
    13/11/2007 בשעה 15:05

    מיכל יקרה - בעניין החלופה לנייר הטואלט

14. מאת אורי אילון:
    13/11/2007 בשעה 16:02

    לאמא - תודה על הפתח (מתחת ללמד ב”לאחד”)
    ותודה על השיר המקסים (איפה אפשר להקשיב גם ללחן?)
    “מי יתן ועל כל מדרך כף רגלי תזמר לי הדרך את שירת הבית” - שורה שנשאתי איתי בעלייה לרגל לירושלים, בניסיון למצוא את הבית בכל צעד של נדודים…

לכתוב תגובה