החיים כנמשל

ישראל סגל היה המורה הראשון שלי בעולם התקשורת אחרי שחרורי מגל”ץ. יחד עם קובן היינו המערכת של “סגל יוצא לתרבת” - תוכנית תרבות בשבת בבוקר בערוץ 2. אני זוכר לו את הפרגון המלא שהעניק לצעירים ממנו בארבעים שנים, את האופי הדמוקרטי באופן מוחלט שכל-כך לא אופייני לעולם התקשורת, ואת הסקרנות האמיתית לכל דבר שגילה לראשונה. על החורים המקסימים שהיו לו במה שנקרא “השכלה כללית” (בגלל הרקע החרדי ממנו בא) הוא פיצה בהומור ובתמימות שלו.
היינו מנהלים ויכוחים פוליטיים מתפלפלים. למרות שהזדהה עם השמאל המתון היה נראה שהוא מוקסם מהאופציה הרדיקלית. אחר-כך היינו מתראים בהפגנות בכיכר רבין והוא היה מחייך כאילו אנו חולקים סוד קטן. כשיצאתי מהארון בפניו (לראשונה במקום עבודה) תגובתו היתה תומכת. מאלה שבכלל לא עושים עניין אבל מזכירים שוב ושוב שהם לא עושים עניין…
את התחקירים הארוכים שכתבנו לא תמיד קרא, אבל להצעות הנועזות שהעלנו תמיד הקשיב. כך עלו לשידור תוכנית לזכר חנוך לוין, ראיון עם טניה ריינהרט והגשת פינות שנתנו לנו זמן מסך בעודנו בחיתולים.
אני שולח לו חיבוק פרידה וגם תודה מאוחרת. על כל מה שלימד אותי ובמיוחד על האופציה להיות בו זמנית ילד רע וסבא טוב.
יהי זכרו ברוך.

הפוסט הזה נכתב ביום Friday, 28 בSeptember 2007, בשעה 19:18, והוא שייך לנושא הספדים ופרידות . את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0‏. אפשר להגיב על הפוסט כאן בבלוג הזה, או לשלוח טראקבאק מבלוג אחר.‏