החיים כנמשל

שלום לשמש שמחממת לי את לחי שמאל באוטובוס שנוסע דרומה לפאריס. שלום לתינוק שהזכיר לי את עדן. שלום ליולה שמחכה לי בליסבון אוהבת ומבינה. שלום לכפר החקר לשלום שייבנה על חורבות המלחמה. שלום לויטמין סי מהקיווי שממלא את הגוף שלי באנרגיה. שלום לדרך המתפתלת. שלום להולנד. שלום לצליל צפירת הטראם. שלום לציפור שהתעופפה כשיצאנו. שלום ליער. שלום להשפעת הפטריות.

לשנרקל מול דגים ואלמוגים זו חוויה לא פחות מעצימה ומכוננת וחורגת או חודרת מציאות מלקחת סמי הזיה. בבסיס שתי החוויות מונחת הבנת או תחושת האחדות – התבוננות בחוטים שמחברים את כולנו ביחד. וכמו שמתחת למים של סיני שקיות הפלסטיק כאבו לי במיוחד, כך תחת השפעת הפטריות צרם לי במיוחד חוסר מודעות. קל יותר לזהות חוסר מודעות אצל האחר וזה חסרון גדול.

מרגע שנכנסתי לטריפ איבדתי סבלנות לסמול טוק: לשמוע ועוד יותר (פחות) מכך לקחת חלק. צללתי פנימה למראות ויזואליים של התודעה ובכל פעם שפתחתי החוצה יכולתי לזהות רק שיחות סרק על גודל של ארון ועל חומר ועל צורה. שוב ושוב אנשים התעסקו במה קורה לאחרים: “מה עובר עליו?” – לא רק מתוך דאגה כי אם גם כבריחה ממה שעובר עלי. מה שעובר עלי. הרגשתי הימנעות גורפת מאמירת אמת, משאלת השאלות האמיתיות, מחשיפת המשאלות הנסתרות. כאילו לוקחים סמים כדי להסתתר ולא להפך.

יש בזה שיפוטיות וכדרכה של שיפוטיות היא מיותרת אבל אני גיליתי בטריפ הזה את עוצמת הדפוסים שלי, דפוסי השיפוטיות, הביקורתיות, החשיבה השלילית והפחדים שלי. כל אלה לא מחקו ואסור שימחקו את רגעי החסד של התבוננות במראות, באורות, בחיבורים, בתאי הגוף. גילוי עוצמת הדי ג’יי שיכול לשלוט במערכת הקולטת – רעשים, קולות, רעיונות. רגעים של תובנות מרגשות שכאלה. רוגע והרפייה. אבל הפחד לא נתן לי לדבר.

על מה הייתי מדבר? הייתי אומר את מה שרציתי. מה רציתי? לשתוק מחובק עם נ’ – אישה יפה, אומנית מוכשרת, בחורה שנונה, מצחיקה, חכמה וחסרת ביטחון. במקום זאת לחשתי לה הצעה שבזמן השיר נדמיין שאנחנו זוג כי כולם מסביב זוגות. תגובתה הייתה: “לא נראה לי”. הפרח זרקה בחצר. ואני נותרתי לייסר את עצמי בשוטים ובעקרבים על הדמות הסליזית, חסרת הרגישות, השפלה והמושפלת שהפכתי. במקום לגאול אותה מסבך הפטפטת סתם הגעלתי אותה. נכשלתי בתחום מספר אחד שאותו אני חוקר בשנים האחרונות: יצירת קשר.

לפעמים זה נראה כאילו אני לא לבד וכל מה שאנחנו, המין האנושי, מחפש זה מגע אנושי. אני מראיין אנשים בכל מיני גילאים ומדינות ותרבויות ואני מגלה שקריירות שלמות נבנות במטרה להשיל את כל הבגדים שנקנו בכסף שנאגר בזיעת אפיים. במיוחד כשלוקחים סמים זה נראה לי ברור עוד יותר – אנחנו מחפשים שקט ואינטימיות וכולנו עושים ככל שביכולתנו כדי לחמוק מהשקט ומהאינטימיות. זה לא שמשקרים, פשוט לא אומרים את האמת. ואותי זה משעמם ומתסכל. ברור שאם נ’ הייתה אומרת כן הכל היה נראה אחרת. ועדיין מתחבאת כאן מסקנה גדולה ממנה, או פשוט מחויבות חדשה לאמירת אמת. עם או בלי סמים.

אני מתפלל שלא תהיה פגיעה במילים האלה. כלומר שהבאר ממנה שתיתי תקבל את הרוק שלי באהבה. כי זו יריקה של התאחדות ולא של בוז, כי אמירת האמת שלי היא ביטוי לאמון שיש לי ולהערכה שלי לאנשים טובים שמנסים ליצור קהילונת שמאפשרת לחרוג ולהעשיר ולהעמיק את סך הזוגיויות בעיר שבה אחוז האנשים המחייכים הוא הגבוה ביותר מכל הערים שביקרתי בהן (קשה לרכב על אופניים ולהישאר מדוכדך) קהילונת זמנית ורופפת אך כזו שמביאה ביחד סטרייטים והומואים, ישראלים וגויים וגם אומנים (שבדרך כלל נוטים להתחפר בבדידות מזהרת או בסצינה שאין בה דבר או חצי דבר קהילתי מלבד אוסף של מסכות).

אלי התיחסו כמו אל “אדיוט לארוחה”: היפי שהגיע מעולם אחר, תרבות אקזוטית ומוזרה. ענת התוודתה שלפעמים כדי להבין את הבלוג שלי צריך לחיות בתמרה. הנה הגשר שכה ניסיתי לבנות קורס לי מתחת לרגליים ובאופן מפתיע זה לא הרוחניות שמפחידה את חבריי העירוניים (גם להם יש פסל בודהה) וזה לא החיבור לטבע (גם הם רוצים לחיות ליד התעלה או הפארק) וזה לא העיסוק במיניות (גם הם חרמנים) וזה לא המחויבות הפוליטית (גם הם עדיין מאמינים שעולם אחר אפשרי) וזה לא התפיסה שלא טוב היות האדם לבדו (גם הם סובלים מהניכור) וזה אפילו לא חיפוש אלטרנטיבה לזוגיות הנורמלית (גם הם למדו להכיר במוגבלות הז’אנר). אז מה זה? נדמה לי שזה בדיוק מה שהבלוג הזה מנסה לעשות – לטשטש בין הפרטי לציבורי, להפוך מייצור יחידני לייצור קהילתי. נדמה לי שזה נתפס כאיום על האינדיבידואליזם. כאילו השתכנענו שחופש הבחירה האמיתי שלנו מתבטא בחופש לבחור מתי לאכול והאם לקנח בפפסי או בקולה ואיך לעצב את חדר השינה ובאיזו סדרה לצפות ואיזה סמים לקחת.

ואני יודע שיהלום המודעות שלי (כלומר היכולת להתבונן פנימה ולשנות/לשלוט/לעצב את מה שבפנים) לוּטש מהמון ספרים, סרטים, שיחות, מסעות, טיולים, אנשים, משחקים, סמים, נופים, חיות ותובנות, אבל לא היה זוכה להעמקה שבאמת מעניינת ומרגשת אותי ללא המעגל. לא זה של דן שילון כי אם זה שבמרכזו מחויבות לעבודת שלום בעזרת חשיפת האמת וביסוס האמון. וכמו שאומר השיר ההיפי: “אנחנו מעגל, בתוך עוד מעגל, שאין לו סוף ואין לו התחלה”. שלום לשמש שעכשיו בלחי ימין. שלום לגשם שדופק על חלוני.

הפוסט הזה נכתב ביום Tuesday, 24 בNovember 2009, בשעה 02:02, והוא שייך לנושא מסעות . את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0‏. אפשר להגיב על הפוסט כאן בבלוג הזה, או לשלוח טראקבאק מבלוג אחר.‏