החיים כנמשל

טקסט אורח של אח שלי גלעד בעקבות ספרו של פרום.

הקדמה
החלטתי לסכם את ספרו של אריך פְרוֹם, אומנות האהבה בראש ובראשונה בשל הקרבה הרעיונית והטרמינולוגית לבודהיזם הטיבטי אותו אני לומד מזה שנתיים.
פְרוֹם מנתח בספרו זה את הכשלים של החברה המודרנית בקשר לאהבה, ומציע הצעות כיצד להתמודד עם כשלים אלו כדי להשיג את מטרת החיים – אהבה. אם נחליף את המילה אהבה במילה הארה, נוכל למצוא הן בניתוח הבעיה והן בפתרונות המוצעים לה, את הלימוד של הבודהה כפי שניתן לפני כאלפיים וחמש מאות שנים.
בחיבור זה אני אציג את עיקרי תורתו של פְרוֹם תוך כדי הצבעה על ההקבלות בין תורה זו לבין הבודהיזם.

אהבה להלכה
האהבה היא התשובה לבעיית הקיום האנושי
פְרוֹם אומר שהאדם מתייחד בכוח שכלו ולכן יכול לחיות חיים בעלי מודעות עצמית. הוא מודע לעצמו, לזולתו, לעברו, ויש לו היכולת לתכנן את עתידו. מאחר והאדם מודע לעצמו כהוויה נפרדת, הוא מכיר בעובדה שמשך חייו סופי, שעל כורחו הוא נולד ועל כורחו הוא מת, שסופו למות לפני אלה שהוא אוהב, או שהם ימותו לפניו – ולכן הוא מודע לבדידותו. פְרוֹם מכנה בדידות זו במונח “בדילות”. בדילות היא תוצאה של חוסר ישע נוכח כוחות הטבע והחברה. חווית הבדילות מעוררת חרדה. הכרת הבדילות האנושית, ללא התאחדות מחדש על ידי האהבה היא מקור לבושה, לרגשות אשם וחרדה. הצורך העמוק ביותר של האדם, אם כן, הוא הצורך להתגבר על בדילותו והדרך לעשות זאת על פי פְרוֹם, היא באמצעות האהבה.
גם הבודהיזם מתאר את סבל האדם בגלל בצורה דומה וגם פתרונו דומה. שישה סוגי הסבל מפי מאיטרייה הם:
1.    אין וודאות – אין לאדם וודאות מה יקרה ברגע הבא, או מה תהייה התוצאה של מעשה שהוא עושה. התוצאה היא רמה כזו או אחרת של פחד וקבלת החלטות במצב של אי-ידיעה.
2.    אי-סיפוק – בתוך התודעה יש כל הזמן זרם של חוסר סיפוק. האדם צריך כל הזמן דברים. הקיום האנושי והחברה מכתיבים חיים בתוך עולם של תשוקות (בעיקר אוכל ומין).
3.    האדם נאלץ שוב ושוב להיפרד מגופו – תהליך המוות הוא תהליך מכאיב (גם למי שמתים מות נשיקה), שבו הכל נלקח ונקרע ללא שום בחירה.
4.    אנו נאלצים לחצות את הקו שבין מוות לחיים – האדם נכנס לגוף שוב ושוב ללא שתהיה לו שליטה על כך.
5.    מעלה ומטה – החיים הם מסכת בלתי פוסקת של עליות וירידות. כל דבר בחיים נמצא בגל העליות והירידות: בריאות, אושר, כוח, יחסים וכו’.
6.    תמיד לבד – האדם בא לעולם לבד ועוזב אותו לבד.
הפתרון של הבודהיזם בדומה לפְרוֹם הוא פיתוח השאיפה להארה – שאיפה עם מיקוד על הזולת. שאיפה להארה היא תוצאה של חמלה כלפי הזולת שבאה מתוך חוכמה.

האהבה כאומנות
האהבה לפי פְרוֹם מחייבת דעת ומאמץ, כלומר חוכמה ושיטה. החוכמה לפי פְרוֹם היא ההשקפה שעל פיה האהבה היא אומנות, ולכן כמו כל אומנות אחרת היא מחייבת לימוד, ויתרה מזאת – חייב האדם להשקיע את כל דעתו באהבה כדי להגיע למומחיות באומנות זו. לימוד האהבה מתחלק לשניים – לימוד ההלכה ולימוד המעשה, כלומר בניגוד לרוב בני האדם שמאמינים שהאהבה היא חווית רגש נעימה שההתנסות בה היא עניין למזל, מאמין פְרוֹם שאת מעשה האהבה צריך ללמוד. אמונה זו נובעת משלוש הנחות המנוגדות לאמונת רוב בני האדם:
1.    רוב בני האדם מתייחסים לאהבה מתוך נקודת מוצא אגואיסטית, כלומר הם שואלים את עצמם כיצד עליהם לפעול כדי להיות נאהבים במקום לשאול את עצמם כיצד עליהם לפעול כדי לאהוב.
2.    רוב בי האדם סבורים שכדי להשיג אהבה צריך את האובייקט הנכון והם לא שואלים את עצמם מהו הכושר הנכון.
3.    רוב בני האדם מבלבלים בין התאהבות לאהבה. התאהבות היא חוויה קצרת טווח בעוד שהמטרה היא להגיע למצב קבוע של אהבה.
על פי הבודהיזם, לכל תוצאה יש סיבה. ישנן שתי סיבות כדי שתהיה התוצאה של הארה והן:
1.    חוכמה – פיתוח השקפה נכונה. השקפה נכונה בודהיסטית היא הבנת סיבה ומסובב – הבנה מה גורם למה.
2.    שיטה – המתרגל צריך לוותר על הבלי העולם הזה ולשים את מבטחו בדרך הרוחנית. עליו לפתח את השאיפה להארה שהיא הרצון להגיע להארה מלאה כדי לחסל את סבלו שלו ואת סבל הזולת.
הבודהיזם כמו פְרוֹם, גורס שהארה היא מצב תודעה פנימי ולא מצב יחסי. הארה היא מצב המלאות הקבועה שמתגלית כשהיא משתחררת מהבורות ומן הרגשות השליליים, כלומר הארה אינה יכולה להיות מצב רגעי – היא חייבת להיות מצב עמיד, קבוע. להארה מגיעים לאחר תרגול ממושך.

הסיבות להתפוררות האהבה בחברה המודרנית
בחברה המערבית בת זמננו, הקשר לקבוצה הוא הדרך הראשית להתגברות על הבדילות. זהו קשר שבו היחיד עצמו נעלם במידה רבה והמטרה הופכת להיות השתייכות לעדר. המחשבה היא שאם אני דומה לזולתי ואין לי מחשבות ורגשות המבדילות אותי מהם, הרי שניצלתי מהחוויה המחרידה של הבדידות.
משמעותו של רעיון השוויון הדתי היה שכולנו הם בניו של הבורא והמשמעות היא שכולנו שותפים לאותה הוויה אנושית-אלוהית אבל גם שכל אחד מאיתנו הוא הוויה יחידה במינה. בחברה הרכושנית של זמננו המשמעות של השוויון השתנתה והפכה להיות זהות.
כדי להפיג את החרדה בחברה המודרנית, האדם שוקע בשגרה. כאשר האדם שייך לחברה הקובעת במידה מרובה את סדר יומו החל משעות העבודה וכלה בסוגי הבילויים, הוא מרגיש מצד אחד שייך ולכן אינו נבדל, אך מצד שני הוא נלכד ברשת השגרה ועשוי לשכוח שהוא פרט יחיד במינו שניתנה לו רק הזדמנות חיים אחת.
דרך נוספת להשגת אחדות היא הדרך המינית אולם דרך זו אינה זהה לאהבה ולכן היא חולפת ואינה מספקת תשובה כנגד הבדילות.
דרך נוספת היא דרך העבודה והיצירה, אולם בחיים המודרניים העובד נהפך מיוֹצר לנספח למכונה אותה הוא מפעיל, או לארגון הבירוקרטי אליו הוא משתייך ולא נותר מתהליך היצירה מאום ולכן אין שום אחדות מעבר לקונפורמיות עצמה, אבל אחדות על ידי קונפורמיות אינה מספיקה כדי לשכך את חרדת הבדילות.
הפתרון לדעת פְרוֹם היא השגת אחדות בינאישית, בהתמזגות עם נפש נוספת, באהבה.

מהי אהבה
על פי פְרוֹם האהבה היא כוח פעיל באדם; כוח הפורץ את המחיצות המבדילות בין האדם ובין זולתו, והמאחד אותו עם זולתו. האהבה מסייעת לאדם להתגבר על הרגשת בידודו ובדילותו, אלא שהיא מניחה לו להיות הוא עצמו ולקיים את שלמותו. באהבה ניתן למצוא את הפרדוכס של שתי נפשות שהיו לאחת ובכל זאת נשארו שתיים.
היסוד הפעיל של האהבה מתגלה בהיבטים הבאים, כאשר כל היבט מבוסס על קודמו ומחזקו:
•    האהבה היא פעילות, לא אפקט סביל.
•    האהבה נותנת ולא מקבלת. בחברה המודרנית ניתן לבלבל את הנתינה עם וויתור אולם הנתינה אינה וויתור על משהו. לאדם בלתי-יצרני הנתינה מרגישה כהתרוששות. לעומתו לאדם היצרני, בעצם מעשה הנתינה, האדם יכול לחוש את עוצמתו, את חיוניותו. הוא חש עצמו כשופע, חי ועל כן כמלא שמחה.
•    האהבה היא הדאגה הפעלתנית לחייו ולגידולו של אהוב נפשנו.
•    אחריות משמעה דאגה ועזרה לאחר.
•    יחס כבוד משמעו הכושר לראות אדם כמות שהוא. משמעו הדאגה לזולת שיגדל ויתפתח כמות שהוא.
•    לא ניתן להתנהג בכבוד כלפי האדם אלא אם כן מבינים את צרכיו.
גם הבודהיזם ובמיוחד הבודהיזם הטיבטי מדגיש את הזולת בדרך להארה. האדם זקוק לזולת בגלל הסיבות הבאות:
1.    צבירת חסד – דרך העבודה שלנו, ודרך השאיפה לשחרר את כל הברואים מגלגל הלידות והמוות, אנו צוברים חסדים, דבר שיעזור לנו עצמנו להשתחרר.
2.    הזולת כמתרגל – הזולת נותן לי הזדמנות להתמיר את תודעתי ולתרגל.

סוגים שונים של אהבה
האהבה איננה דווקא זיקה לאדם מיוחד אלא היא יחס בין האדם לעולם בכללו ולא לנושא אחד של האהבה. אם אדם אוהב אדם אחד באמת ובתמים, הרי שהוא אוהב את כל בני-האדם, אוהב את העולם, אוהב את החיים. כאשר אדם מסוגל לומר למישהו “אני אוהב אותך”, הרי שמן הדין שיוכל לומר “אני אוהב בך כל אדם, אני אוהב באמצעותך את העולם, אני אוהב בך גם את עצמי”.
אהבת אחים
אהבת אחים היא אהבה לכל בני האדם – אופייני לה היעדר הבלעדיות שבה. אהבת חסר הישע, אהבת העני והזר, הן היסוד לאהבת אחים. אהבת אחים היא האהבה שבין שווים.
אהבה אימהית
האהבה האימהית היא לקיחת אחריות בלתי-מותנה על חיי הילד וצרכיו. לאהבה זו שני פנים: האחד הוא הדאגה והאחריות הדרושות לשם קיום חיי הילד וגידולו. השני הוא היחס הנוטע בילד את האהבה לחיים. האהבה האימהית היא האהבה לחסר הישע.
באהבה הארוטית מזדווגים שני אנשים שהיו נפרדים ונעשים אחד. באהבה האימהית, שני אנשים שהיו אחד – נפרדים. אהבת האם היא בלתי-מותנית, היא חובקת כל. כיוון שהיא בלתי-מותנית, אי-אפשר גם לכוונה, או לקנותה. מציאותה מעניקה לנפש האהובה הרגשת אושר עילאי.
אהבה ארוטית
האהבה הארוטית שונה משני סוגי האהבה שפורטו בכך שזוהי הכמיהה להתמזגות גמורה, להתאחדות עם נפש אחת, אחרת. התשוקה המינית מגמתה התמזגות – ובשום פנים אין היא רק תיאבון מיני. אם האהבה הארוטית אינה גם אהבת אחים, הרי לעולם לא תביא לידי התאחדות אלא במובן הרגעי.
פְרוֹם הופך את ההשקפה המקובלת: האהבה אינה תוצאה מהסיפוק המיני המושלם, אלא האושר המיני הוא תוצאת האהבה.
אהבה עצמית
אם אהבתי לזולת היא מידה טובה, הרי בוודאי גם אהבתי לעצמי היא מידה טובה ולא קִלְקוּלַה שכן גם אני הנני בן-אדם. לא רק בני-אדם זולתנו, גם אנו עצמנו משמשים אובייקט לרגשותינו וליחסינו. האנוכיות והאהבה העצמית רחוקות הם מלהיות זהות – למעשה הן ניגודים. האדם האנוכי כל מעייניו הו עצמו. בני-אדם אנוכיים אינם מסוגלים לאהוב אנשים אחרים ולכן גם אינם מסוגלים לאהוב את עצמם.
אהבת אלוהים
הצורה הדתית של האהבה היא זו המכונה אהבת האלוהים. בכל הדתות התיאיסטיות מגלם האלוהים את הערך הנעלה ביותר, את הטוב הרצוי ביותר. אהבת האלוהים מבטאת כמיהה להגיע לכלל מלוא כושר אהבה, כדי להגשים את מה שהאלוהים מסמל בתוכו.
בתורה בלתי-תיאיסטית (למשל הבודהיזם) לא קיימת כל ספירה רוחנית שמחוץ לאדם או למעלה ממנו. לפי השקפה זו אין כל משמעות לחיים זולת המשמעות שהאדם עצמו משווה לה. האדם הוא בודד לחלוטין, ואינו כך אלא במידה שהוא עוזר לזולתו.
בהשקפה הדתית השלטת במערב, אהבת אלוהים במהותה נרדפת לאמונה באלוהים, בקיומו בצדקתו, ובאהבתו. אהבת האלוהים היא בעיקרה חווית-מחשבה. בדתות המזרחיות, אהבת האלוהים היא חווית רגש של אחדות, המחוברת אל ביטוי האהבה הזאת בכל פּוֹעַל החיים.

אהבה למעשה
הקשר בין המשטר החברתי והאהבה
פְרוֹם קושר בין היכולת לאהוב לבין השפעת התרבות על היחיד. הטענה שלו היא שכל צורות האהבה בחברה המודרנית, כפי שהוסברו קודם לכן, מתנוונות ומתפוררת. הסיבה להתפוררות זו היא בגלל התרבות הצרכנית שבה אנו חיים המתבטאת בקפיטליזם. הקפיטליזם המודרני זקוק לאנשים המשתפים פעולה, המבקשים לצרוך יותר ויותר ואשר נטיותיהם ניתנות לחיזוי. הוא זקוק לאנשים החשים את עצמם בני חורין ובלתי-תלויים, ובכל זאת נכונים להיות נשלטים ולעשות את המתבקש מהם. התוצאה של חברה אשר נשלטת מיחסים של קח ותן, יחסים שבהם הרווח על כל השקעה הוא החשוב ביותר, היא שהאדם נהיה גם כן כמו סחורה, ולכן הוא מתרחק מעצמו, משאר בני-האדם ומן הטבע. כוח חיותו נתפס לו כהשקעה המיועדת להביא לו את הרווח הגדול ביותר, בהתאם למעמדו ולתנאים השוררים בשוק האישיות. האדם בחברה שלנו מבסס את בטחונו על הצמדות לעדר ואי-התבדלות ממנו במחשבה, בהרגשה ובפעולה. למרות שכל אחד משתדל להיצמד ככל האפשר אל הרבים, הוא מוצא את עצמו בסופו של דבר בודד לחלוטין, מלא הרגשה עמוקה של אי-בטחון, של חרדה ואשמה שנוצרים בכל פעם שנכשלים מלהתגבר על הבדילות האנושית.
האהבה כסיפוק גומלין מיני או כפעולת צוות וכמפלט מפני הבדידות הן שתי צורות “נורמאליות” של התפוררות האהבה בחברה המערבית המודרנית.
לדעת פְרוֹם התפוררות אהבת האלוהים הגיעה לאותו שיעור של התפוררות אהבת האדם. התפוררות זו מתבטאת בחזרה אל תפיסה אלילית של האלוהים, ואל הפיכת אהבת אלוהים לקשר התואם למבנה אופי מנוכר. תפיסה זו מתבטאת בתקווה שהאל יחוש לעזרו של האדם ולא במעמד האדם אל מול האל. הדבר נובע מהעובדה שחיי היומיום מוקדשים לרווחה חומרית על פי עקרונות של אדישות ואנוכיות (הקרויים אינדיבידואליזם).
לא ניתן לדעת פְרוֹם לקוות להתגשמות האידיאל של אהבת אדם לרעהו במשטר החברתי הנוכחי, משום שרוח החברה מרוכזת במעשה הייצור ולהוטה אחר הסחורה. יש הכרח בתמורות חשובות וקיצוניות במבנה החברתי שלנו אם ברצוננו שהאהבה תיהפך לתופעה חברתית. כדי שהאדם יהיה מסוגל לאהוב, המכונה הכלכלית צריכה לשרת אותו ולא שהוא ישרת את המכונה הכלכלית. את ארגון החברה יש לשנות באופן שטבעו החברתי של האדם, טבע הבריה האוהבת, לא יופרד מחייו החברתיים, אלא יתמזג איתם. הדיבור על האהבה הנו דיבור על הצורך העליון והממשי הטבוע בכל בן-אדם. האמונה באפשרות האהבה כחזיון חברתי ולא רק אינדיבידואלי יוצא מן-הכלל היא אמונה רציונאלית המבוססת על הבנה יסודית של טבעו של האדם.

מה נדרש כדי להשתלם באומנות האהבה
האהבה היא חוויה אישית
פְרוֹם אומר שמי שמחפש מתכון בטוח לאהבה יתאכזב שכן האהבה היא חוויה אישית שכל אדם יכול להתנסות בה אך ורק בעצמו ובפני עצמו.
גם הבודהיזם אומר שהארה היא מסע אישי של הסובייקט.
למרות האינדיבידואליות של מעשה האהבה/הארה, הזולת הוא מרכיב חיוני הן על פי דרכו של פְרוֹם והן על פי הבודהיזם.

השלמויות
מאחר ועל פי פְרוֹם, מעשה האהבה הוא אומנות, ניתן להצביע על מספר תביעות כלליות הכרוכות בו: משמעת, התרכזות, אורך רוח, התמחות. המשמעת האמורה כאן צריכה לשמש ביטוי לרצונו של האדם ולא כחוק שנכפה עליו מבחוץ. ריכוז הוא היכולת של האדם להיות שרוי ביחידות עם עצמו ללא גירויים חיצוניים כלשהם. ריכוז כזה יאמן את האדם להתרכז בזולתו שמשמעותו כושר הקשבה. התרכזות כלפי זולתך משמעו כושר הקשבה. הפועל כל פעולה מתוך התרכזות, חי את מלוא חייו בהווה, ואינו חושב על המעשה שיעשה אחר כך בעוד הוא עושה משהו בזה הרגע. התנאי העיקרי לאהבה הוא התגברות על ההוקרה העצמית שלנו. האהבה בהיותה תלויה בהיעדר ההוקרה העצמית, מחייבת התפתחות הענווה, האובייקטיביות והשכל. הענווה והאובייקטיבית אינן ניתנות לחלוקה (כמו האהבה) – אינני יכול להיות אובייקטיבי כלפי משפחתי אם אינני יכול להיות אובייקטיבי כלפי הזר ולהיפך. אם נרצה לייחד את מידת האובייקטיביות שלנו לנפש אהובה ונחשוב שנוכל לוותר עליה ביחסים עם שאר בני האדם, יתחוור לנו שנכשלנו בשני התחומים גם יחד.
התביעות הבודהיסטיות דומות וכוללות שש שלמויות: נתינה, התנהגות אתית, אורך רוח, שקדנות, מדיטציה, חוכמה.
1.    נתינה – ניתן לדבר על 4 סוגי נתינה:
א.    נתינה של דברים חומריים.
ב.    נתינת מחסה, מקלט והגנה מפחד. זה יכול להיות מנטאלי או פיזי.
ג.    נתינה של אהבה.
ד.    נתינה של דהרמה (הלימוד כיצד להגיע להארה).
2.    מוסר – מטרת נדרי המוסר היא לאמן אותי להגיע להארה. אין כאן הגבלה או כבילה. הנדרים מושווים לכנפיים שמביאות אותנו להארה.
3.    אורך רוח – זו שלמות מאד קשה שכן בנתינה יש לנו זמן לחשוב – כן לתת או לא לתת, אבל הכעס קופץ עלי בן רגע.
4.    חדוות המאמץ, שקדנות – השמחה לעשות את המעשים הטובים. המאמץ לעשות את שלוש השלמויות הראשונות ושתי השלמויות האחרונות.
5.    מדיטציה – שלמות הריכוז. יכולת לפתח יכולת מדיטטיבית.
6.    חוכמה – הבנת סיבה ומסובב, החוקיות הקארמית.

אמונה, מקלט
פְרוֹם, טוען שטיפוח אומנות האהבה מחייב טיפוח אמונה. אמונה בלתי-רציונאלית היא אמונה באדם או ברעיון, המבוססת על כניעה לְמַרוּת בלתי-רציונאלית. לעומתה, האמונה הרציונאלית היא הכרה המושרשת בניסיון מחשבתך והרגשתך שלך, תוך כדי פעילות שכלית ורגשית פרודוקטיבית. בעוד שהאמונה הבלתי-רציונאלית היא הכרה באיזו אמת רק משום שאיזו מרות או רוב כלשהו מכירים בה, מושרשת האמונה הרציונאלית בהכרה בלתי-תלויה המבוססת על הסתכלותו ומחשבתו הפרודוקטיבית של הפרט עצמו, על אף דעת הרוב. אמונה באדם אחר משמעה ביטחון במהימנות וביציבות של עמדת היסוד שלו, של תמצית אישיותו, אהבתו. רק האיש המאמין בעצמו מסוגל להאמין באחרים. חשובה במיוחד האמונה באהבתנו שלנו; האמונה בכוחה לעורר אהבה בזולתנו, והאמונה במהימנותה. צד אחר של האמונה באדם הוא אמונתנו בסגולותיהם של אחרים. הפסגה של האמונה באחרים היא האמונה באנושות.
האמונה בבודהיזם זו האמונה ששלושת היהלומים (הבודהה, הדהרמה והסנגהה) יכולים להוות לי מקלט מפני הסבל. בהליכה למקלט יש שני מרכיבים:
1.    פחד – צריך להטמיע את ההבנה שיש ממה לפחד: המעשים השליליים שלנו יביאו לנו סבל בעתיד על פי חוקי הקארמה ולכן אנחנו זקוקים להגנה.
2.    האמונה שיש מישהו או משהו שיכול לעזור – זהו הצד השני של המטבע והוא שיש מה ומי שיכול שיעזור.
צריך לקחת מקלט בגורמים רוחניים ולא ארציים משום שגורמים ארציים אינם מקלט אמיתי. גורמים ארציים תמיד יכזיבו בגלל שטיבם הוא שינוי, בלייה וכליה. הליכה למקלט נעשית על ידי המחשבה לשים את יהבנו בדרך הרוחנית ובמי שמדריך אותנו בדרך זו. הדרך צריכה לעזור לנו לפתח את החמלה והחוכמה בליבנו. מקלט אולטימטיבי הוא מקלט בתובנות שנרכוש בליבנו ובחמלה שלנו. אנו הולכים למקלט באותה חוכמה שכאשר נרכוש אותה ונממש אותה בלבנו, היא תשחרר אותנו מסבל ותביא לנו כל אושר. האובייקטים הרוחניים שיכולים להביא אותנו אל האושר הנכסף הם:
1.    היהלום של הבודהה זה אותה ישות מוארת שהביאה לשיאה, למימוש מלא, את תובנת הריקות בליבה. הישות הזו השיגה את הגופים של הבודהה, את המיינד הכל יודע של הבודהה, את האהבה והחמלה החובקים כל של הבודהה, את היכולת של הבודהה לעזור לכל היצורים באופן ספונטאני וסימולטאני ואת ראיית הריקות.
2.    היהלום של הדהרמה אלו התובנות עצמן שרכשתי בליבי. ליהלום הדהרמה יש שני חלקים:
א.    התובנות – ראייה ישירה של ריקות, ההבנה של הקיום התלוי.
ב.    ההיפסקויות – הכוונה היא להיפסקויות של הנגעים הרוחניים. אדם שהגיע לנירוונה חיסל בתודעתו כל נגע רוחני וכל סיבה לנגע רוחני.
3.    היהלום של הסנגהה אלו האנשים שראו ריקות ישירות ומתוך התובנה העמוקה שלהם הם יכולים להדריך אותי.

אומץ-לב, תפנית
על פי פְרוֹם, כדי שנוכל להאמין, מן ההכרח שיהיה בנו אומץ-לב. כל מי שדבק בשלווה ובביטחון כתנאי חיים יסודיים, אי-אפשר שיהיה מאמין. כדי שנוכל לאהוב צריך שיהיה בנו אומץ-לב לראות ערכים מסוימים כבעלי חשיבות עליונה ולהרהיב עוז ולתלות הכל בערכים אלו. זהו לא אומץ שכוונתו חיי-סכנה אלא אומץ של חיי-ערכים.
על פי הבודהיזם, התנאי לפיתוח האמונה הוא פיתוח תפנית. תפנית היא הדרך הראשונה מתוך שלוש הדרכים העיקריות להארה על פי ג’ה צונגקפה. המשמעות היא פיתוח הרצון או השאיפה המתמדת לצאת מהמצב הסמסרי הלא-מספק. סמסרה היא גלגל החיים והמוות, גלגל הסבל. זהו מצב שמאלץ אותנו שוב ושוב לקבל מצבורים בלתי טהורים, הן של גוף והן של רוח בזרם התודעה שלנו. תפנית פותחה במלואה כאשר התודעה שואפת לחירות כל הזמן. על התלמיד לוותר על הבלי העולם הזה ולשים את מבטחו בדרך הרוחנית. הוא מבין שמרדף אחר דברים חומריים מבזבז זמן ואנרגיה על חשבון ההתפתחות הרוחנית. אדם שעשה תפנית מפתח סלידה מכל סבל שלו ושל הזולת.

חיים משמעותיים, הארה
על פי פְרוֹם, אהבה – אין פירושה היעדר כל ניגוד. אהבה לא תיתכן אלא אם כן שני בני-אדם באים במגע זה עם זה מתוך מרכז הווייתם, כלומר אם כל אחד מהם חי את עצמו מתוך מרכז הווייתו. האהבה הנחווית בדרך זו, היא אתגר מתמיד. אין היא מקלט-נופש, אלא תנועה, צמיחה, פעולה בצוותא.
על פי הבודהיזם, הארה היא מצב תודעה פנימי. הארה היא מצב המלאות הקבועה שמתגלית כשהיא משתחררת מהבורות ומן הרגשות השליליים, כלומר הארה אינה יכולה להיות מצב רגעי – היא חייבת להיות מצב עמיד, קבוע. זוהי החוכמה המאפשרת לנו לתפוס את העולם כמות שהוא, בלי צעיפים ובלי עיוותים. הארה (נירוונה) יכולה להופיע רק כאשר חיסלנו את הרגשות העוכרים מקרבינו כגון כעס, קנאה או גאווה. הארה היא השמחה בדרך לחירות הפנימית, ולנדיבות המיטיבה שקורנת כלפי הזולת. הארה אינה יכולה להופיע כאשר אנו מרוכזים בעצמנו. חיסול הקו המפריד בינינו לבין זולתנו (בין היתר באמצעות שמירת המוסר) הוא התנאי להארה.

הפוסט הזה נכתב ביום Thursday, 07 בJanuary 2010, בשעה 00:22, והוא שייך לנושא טקסטים לא שלי , אהבה ומיניות , רוח וצלצולים . את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0‏. אפשר להגיב על הפוסט כאן בבלוג הזה, או לשלוח טראקבאק מבלוג אחר.‏