החיים כנמשל

כל מעבר גבול מצמית אותי. השוטר הגרמני הקשוח הראה לי בדרכון שלי שבקיץ האחרון הייתי לא חוקי באירופה. הוא צודק אבל מההולנדים אין מה לפחד כלל – הם בטוח יסתירו אותי תמורת עץ בשדרת חסידי אומות עולם. השפה משתנה מעט מגרמנית להולנדית וזה נוסך בי שלווה גדולה: שפתן של אנה פרנק ואתי הילסהום במקום שפתו של היטלר. אפילו הכרטיסן ההולנדי ברכבת עולץ. השכנים של פליקס בלייפציג סירבו לתת לו את הסיסמא לאינטרנט האלחוטי בגלל ש”זה כמו לתת לך את מספר כרטיס האשראי שלנו”, ואילו בדירה של גלעד ויעל המתוקים באמסטרדם אפשר לבחור בין 3 שכנים שונים. עיר בלי קונספציה.

שבתי גם אליך אמסטרדם. עיר באלכסון, עיר באנגלית על אופניים, עיר עם מוכרים היספאנים בפלאפל ישראלי. אני יוצא מתחנת הרכבת שבה הכל מתחיל ומישהו שר לי ביטלס ואני נזכר: כאן נעצרתי פעם בהפגנה אנטי-נאצית וביליתי לילה באזיקים. כאן גיליתי את התיאוריה ובעיקר הפרקטיקה הקווירית. ולפני זה, לפני תשע שנים, כאן גיליתי את חנויות הגייז ואת האפשרות להיות הומו ממש בסבבה. מה שנקרא גאה. כאן קניתי מרבד בצבעי הקשת שבקושי נכנס למזוודה (כשעוד השתמשתי במזוודה!) ואחר כך נדרך על-ידי באי הדירה עם גיל ברחוב רות. אני חוזר לסאונה הראשונה שלי ופוגש בחור מקסים מסינגפור. שהחיינו וקיימנו והיגיענו לזמן הזה.

היום יש מסיבת יום הולדת 30 לשרון וזה זמן לקלוט שאנחנו מכירים כבר רוב חיינו וזה זמן להודות לו על המודל שהציב בחיי לחיים מחוץ לארון לא רק כהומו אלא כאדם רגיש, יצירתי ומיוחד. כשכלנו לבשנו שחורים לבית ספר, הוא היה מופיע עם נצנצים וקיילי מינו. כשכלנו התגייסנו לצבא הכיבוש הוא התחפף לאמסטרדם והתחתן עם בעלו ההולנדי ועשה אופרות אלטרנטיביות. כשכלנו הסתדרנו על מסלול עולם התקשורת בתל-אביב הוא רכב על אופני הדמיון והתעקש להמציא את עצמו שוב ושוב מחדש. מזל טוב לשרון ותודה על שהיה מורה שלי.

אני קופץ ל- 2012. הסרט. הפוסטר הבטיח שילוב של נזיר בודהיסט ותשובה אפשרית לשאלה שמעסיקה אותו מזה זמן: מה יקרה בשנת 2012? כידוע, לוח השנה של בני המאיה חוזה סוף שלא לומר התחדשות של העולם הזה כפי שאנו מכירים אותו. פעם חשבתי שהנפט ייגמר ב- 2012 שזה אומר פחות או יותר סוף לקפיטליזם או לתרבות המערב. היום אני קצת יותר צנוע בתחזית. הנבואה ניתנה לשוטים ואני רק סקרן לקראת הלא נודע. סקרן עד כדי ללכת לסרט אסונות הוליוודי על סוף העולם.

“מגה בידור קולנועי למגה אסון” הגדיר זאת שמוליק דובדבני וגם הוסיף שזה סרט פאשיסטי. זה כמובן נכון (ומעל לכל, כמו תמיד, עומדת המשפחה) אבל עדיין יש משהו מתסכל (ולכן גם מעצים) בלראות איך המובחרים שניצלים כדי ליצור את העולם הבא הם רק אלה שלא תרצה לבנות איתם עולם חדש: ראשי ממשלות, אנשי צבא ועשירים שיכולים לקנות כרטיס לסיפונה של תיבת נח במיליארד יורו. נו שוין, בהשקעה של 260 מיליון דולר (במציאות!) אפשר היה לבנות 100 כפרי שלום בעולם הזה. 100 קהילות עצמאיות שבהן הטכנולוגיה, החקלאות, המזון, היחסים עם הטבע, בעלי החיים ובין האנשים - מבוססים על שלום. במציאות. מתי ישקיעו את אותו סכום בהפקת סרט ההמשך: “2013″? כי אני באמת סקרן לדעת איך ייראה העולם שאחרי, האלטרנטיבה ולא רק האסון. אבל בזה משום מה אף אחד לא סופר אותי כקהל יעד.

ובשולי הדברים אפשר להמשיך לקפץ ולחגוג: סגרתי את חשבון הבנק שלי בבנק לאומי. חשבון שמלווה אותי מאז התיכון (מי שפתח קיבל כרטיס חינם להופעה בפסטיבל ערד). את ההחלטה קיבלתי לפני שנה, לקח זמן ואומץ לומר ביי ביי והנה זה קרה. יומיים לפני שהתעופפתי מישראל חתמתי על מה שהרגיש כמו חוזה גירושין בהסכמה שבו שני הצדדים כבר יודעים שאין טעם להמשיך והילדים כבר גדולים. נשארתי עם חשבון נטול עמלות וגליה מאור בבנק הדואר. יבוא יום וגם בנק הדואר, כלומר מנגנון המדינה, יפשוט את הרגל. יבוא יום שבו כל המספרים שבמחשב ייעלמו. יבוא יום שבו תקרוס כל המערכת המבוססת על צרכנות, ייצור, ניצול, דיכוי, כפייה וזיוף. אני רחוק מלהיות מוכן ליום הזה. ובכל זאת אני מנסה להתכונן. בינתיים נפטר המחשב שלי ואני מנסה לתרגל סבלנות ואי-היצמדות. את הפוסט הזה אני כותב באדיבות המחשב של יעל.

חזרה לאמסטרדם. המוכרת בקופי שופ מספרת שהיא מעשנת כבר 27 שנים כל יום. היא כמו מדריכת טיולים במסעות של המטיילים שיוצאים לטרקים-טריפים בתודעה: מכירה את השטח ואוהבת אותו. “תהנה מהמסע” היא מאחלת כשאנחנו נפרדים לפני סעודת הבוריטס אצל תומאס וענת. תומאס מציע שנעלה מחזמר על חייו של אורי אילון ואני כמובן מתלהב מהרעיון ותוהה האם יש גבול למגלומניה. מחזמר שיתחיל עם ילד בן 10 שצופה בתיאטרון הקאמרי ב”עלובי החיים” (וישלב גם שירים מהמחזמר הקלאסי) ויסתיים רחוק משם וקרוב למהפכה. לא רק הצרפתית.

הברווזים בתעלה מחפרים את ראשם בלילה. רק שניים נשארים לפטרל מסביב. הכרטיס לפאריס כבר בתיק. לילה טוב.