החיים כנמשל

זמן נסיעה. זמן לחשבון נפש, להרהור, לימוד. אני קורא בספר של הרב סולוביצ’יק: “מן הסערה – על אבלות, ייסורים והמצב האנושי” והאמת שהפעם הוא קצת מרחיק אותי מהיהדות. פעם מזמן, ספרו “איש האמונה הבודד” שלמדתי במסגרת התואר הראשון שלי באוניברסיטת תל-אביב, קירב אותי ליהדות עם רעיונות כמו: “האדם צמא לקהילה שבה מתחברות לא רק הידיים אלא גם החוויות. בה אין שומעים רק את הלמות הפטיש של החרושת אלא גם את הדפיקות הקצובות של הלבבות הרעבים לרעות אקזיסטנציאלית”.

אבל הפעם, באסופה שנאספה על-ידי תלמידיו, אני נזכר שאני לא רק יהודי. כך לדוגמא את הפסוק “אברהם ספד ובכה לשרה”: סולוביצ’יק מפרש - קודם אברהם ספד ורק אז בכה. כלומר, קודם ביצע את ההליך הפורמאלי הדתי, ורק לאחר מכן, בהיחבא, מירר בבכי על לכתה של אהובתו ושותפתו. וזוהי דוגמא לחובה היהודית להפנים רגשות ולבטאם רק בתחום הפרט ולא בפרהסיה. נושא נוסף שהתבעסתי ממנו הוא זכות הקניין וחשיבותה ביהדות:  אברהם מסרב לקבל את שטח האדמה המיועד לקבורת שרה כמתנה ומתעקש לרכוש בכסף כי רק כך שייכות אמיתית מתבטאת. השילוב של “שונא מתנות יחיה” עם “בזיעת אפיך תאכל לחם” מרמז לגאולה דרך סבל ואני מחפש גאולה אחרת.

ובכל זאת, אהבתי את השוואת הקשר בין האדם לאלוהים לקשר בין האדם לקרוב שמת (או להפך): כשהיה חי ומושג לא שאלנו את השאלות, ורק כשהסתלק אנו מתגעגעים ויורדים לשורש הוויתו. כך גם חווית האמונה באל (ביהדות) מתבססת על העדרו או הסתלקותו. האדם הוא יצור טרגי-קומי, טוען סולוביצ’יק, באיחור שבו הוא חווה את המציאות ובכך שהוא מפעיל את שיפוטו תמיד רק בדיעבד:

“באלוהים מוצא האדם גם אישור לקיומו שלו כיצור נפלא וגם שלילה חסרת רחמים ובלתי מתחשבת של קיומו וראייתו כחסר כל ערך. ברגעי השיא של השמחה העולזת יורד האדם לחלוטין מכל נכסיו, נפילה שבגינה מאבד האדם את הכל. הניצחון, הכיבוש, השפע, ההצלחה והביטחון נעלמים מיידית ואובדים לו לאדם הנפגש באלוהים, והריהו מוצא את עצמו בנסיגה. וכאשר האדם מוצא את עצמו בנסיגה, הריהו מוצא גם גדוּלה. מציאת האלוהים היא מצד אחד הניצחון הגדול ביותר שיכול אדם להשיג, ומצד אחר היא התבוסה המשפילה ביותר והמייסרת ביותר שהאדם חווה.

אל לו למוות להביא את האדם לאובדן חושים. אסור לו לשקוע בגלל המוות בתוך החשיכה המוחלטת. אדרבא, ההלכה מכריזה כי המוות מציע לאדם הזדמנות לחשוף את גדולתו ולפעול באורח הרואי; לבנות – גם אם הוא יודע כי לא יזכה לחיות וליהנות מהבניין המפואר שבבניינו הוא נוטל חלק; לטעת – גם אם אין הוא מצפה לאכול מן הפירות; לחקור תחומים חדשים, לפתח, להעשיר – לא את עצמו אלא את הדורות שיבואו”.

הו. אגב, הידעת שרוב הגולשים שגולשים אל הבלוג מגיעים דרך חיפוש בגוגל של “הספדים”? אולי יש לפתוח בלוג חדש: “המוות כנמשל?”