החיים כנמשל

זה הפסקול לנסיעה שלי. הללויה. פעם בכל מוצאי שבת השיר הזה בביצוע הזה סגר את השבוע בגלגלץ. לא אהבתי את גלגלץ למעט שש הדקות (וחצי) האלה. ביום ראשון בלילה שזה המוצ”ש של הגויים ביקשתי מאנדרמו לשים את הללויה בביצוע של ג’ף בקלי, כמו שגילה אלמגור מבקשת ב”החיים על-פי אגפא” מצ’רניאק (דני ליטני): נגן בשבילי, רק בשבילי, את “במקום הזה”.

ברלין. שבתי אליך. אל רעש קרונות הרכבת התחתית, אל הגרפיטי, אל הפלאפל עם חמאת בוטנים. התסרוקות והפוסטרים האנרכיסטיים עדיין משרים תחושה של בית עבורי. אבל אני אינני מתעכב, מודה לברלינאי הקטן על האירוח המופתי וממשיך ללייפציג. אני יורד מהטראם ברחוב דכאו ונכנס לסאונה שברחוב חנה ארנט. אני עולה לדירה הסמי-בורגנית של אמא של אניה שמתגאה בתחביב למצוא דברים זולים שנראים יקרים ומשוחח גם עם אביה הקומוניסט המיואש. בחוץ שוב קריסמס בלייפציג. הכל נוצץ והכל למכירה ואפילו אני מתחיל לשאול את עצמי מה חסר לי? לא חסר לי כלום. מָלְאוּ אֲסָמֵינוּ בָּר וִיקָבֵינוּ יַיִן, בָּתֵּינוּ הוֹמִים, הוֹמִים מִתִּינוֹקוֹת. מָה עוֹד תְּבַקְּשִׁי מֵאִתָּנוּ מְכוֹרָה וְאֵין, וְאֵין עֲדַיִן? מָה עוֹד תְּבַקְּשִׁי מֵאִתָּנוּ מְכוֹרָה וְאֵין, וְאֵין עֲדַיִן?

על מה שחשוב באמת אי אפשר לספר כאן בבלוג. אפשר כמובן, אפשר הכל. אבל רצוי לשים גבולות בין הפרטי לציבורי, לבל ייפגע ציבור הקוראים הקדוש. על מה שחשוב באמת אספר ליומן הפרטי שלי, וציבור הקוראים הקדוש יישאר סקרן. סיפור מתוק על לב וגוף שנפתח, על ציפייה, אכזבה, השלמה והפי אנד של קטרזיס. על פליקס ואניה וכנות ומקצב שכזה לחיים שכאלה. “ואיך הייתי פעם נע, בתוך תוכך עם היונה, ואיך נשמנו יחד - הללויה”. על מה שחשוב באמת אפשר לשיר במקום לכתוב:

הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה.

דווקא עכשיו, באמצע המסע, לפני שיישכחו הררי הניירת ששלחתי למיחזור לכבוד פינוי הדירה בתל-אביב, אני רוצה להודות לשני מורים שלי שלימדו אותי את האלף-בית: שרי גל לימדה אותי היסטוריה ב- ח’-ט’. היא לימדה אותי לאהוב היסטוריה מתוך אהבת אדם. היא לימדה אותי לפקפק, לתהות, לחקור וגם למרוד. בסוף קשיחותה חסרת הפשרות תמיד הופיע חיוך כמו דמות האישה הנעלמת בסרט “ילדי המים”. היא לא פחדה להיות פוליטית. יום אחד סיפרה בכיתה שביום כיפור האחרון בילתה בבית כנסת של הומואים ולסביות בניו-יורק. היא נתנה לנו לכתוב מבחנים עם ספר פתוח. עם ספרים פתוחים. היא סיכמה את תולדות ההיסטוריה כך: הם חיו, הם אכלו, הם אהבו, הם מתו. ירון ונסובר לימד אותי היסטוריה ב- י’-י’א. ביום הראשון שלו איתנו חילק לנו דף שמסביר את משמעות המושג “קטוף את היום” כמו רובין ויליאמס ב”ללכת שבי אחריו”. הוא היה מגיע לבית-ספר באופניים. הוא לימד אותנו על איתקה, על חשיבות הדרך במסע. כשחזר מטורקיה התיז עלינו את מי הלימון המרעננים מהתחבורה הציבורית שם. לצד ציון טוב במבחן כתב: “נמר” או “פנתר”. הוא היה חנון אבל בז לממסד ולבירוקרטיה. לפני הבגרות סיפר לנו משל בודהיסטי שעיקרו החיפוש אחרי נירוונה.

שרי לימדה אותי על מלחמת העולם הראשונה וירון על מלחמת העולם השנייה. שורש הסלידה שלי מגרמניה התחיל אז בבית-הספר, כמו גם שורש הסליחה. למדתי להיות מורה להיסטוריה בזכותם. הפכתי את האופניים שלי לכלי התחבורה העיקרי שלי בזכותו וסירבתי לכיבוש בזכותה. ברכות על ראשיהם.

עוד מעט יוצאת הרכבת לאמסטרדם. אני מפליג. “בכל מילה ושם יש אור, ולא חשוב אם המזמור הוא שבר או שלמות של הללויה”.

הפוסט הזה נכתב ביום Tuesday, 17 בNovember 2009, בשעה 13:25, והוא שייך לנושא מסעות . את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0‏. אפשר להגיב על הפוסט כאן בבלוג הזה, או לשלוח טראקבאק מבלוג אחר.‏