החיים כנמשל

נולדתי בכורדיסטן, בכפר קלוניה. הכל היה הרים מסביב, לא ראינו שמיים. היינו בית יחיד של יהודים בין מוסלמים. היו לי חברים וחברות מוסלמים וכיבדו אותנו. היינו חקלאים. זורעים אורז וירקות. כל מה שאכלנו זרענו בעצמנו. היו מסביב המון מעיינות. לא היה שם בית חולים. עד שהתחתנתי לא ראיתי בחיים שלי אפילו רכב. בגיל 14 התחתנתי. הכרתי אותו כקרוב משפחה, הוא היה בן דוד של אמא שלי, אבל לא כל-כך שמחתי, בכלל לא רציתי להתחתן. לא היה כזה דבר: אני לא רוצה או כן רוצה. מה שההורים מחליטים - עושים. אף פעם לא הייתי מאוהבת. בעלי לא נתן לי אהבה. עשה לי צרות. ראה שאני תמימה אז הלך עם בחורות. גם בארץ התאהב באחרת אלמנה. אהבה זה לא כל-כך טוב. אחרי אהבה מתחרטים. תודה לאל יש לי ילדים, יש לי בית. אני רק דואגת לבריאות שלי.

נולדתי בעיר זכו, בצפון עיראק. גרנו ליד נהר ואני וחברות שלי היינו הולכים לשחק במים. היה לי כיף, כל היום משחקים. אבא שלי היה אורג שמיכות. הייתי עובדת איתו ומכינה לו חוטים מצמר, והוא היה אורג את החוטים שאני הכנתי. בגיל 12 לקחו את אחי לצבא בבגדד. קראו לו זכריה והוא שינה את השם שלו לזכי בשביל הצבא העיראקי. שלא יזהו אותו בתור יהודי. היינו חברים של המוסלמים, חוגגים איתם רמדאן. היתה לי חברה נוצריה שבאה לחגוג איתנו בפסח.

נולדתי בעיר לימילל שבמרוקו. זוכרת נהר עם מים קרים כמו קרח. היה לנו מעיין גדול שהביא מים לכל העיר. הרבה מים. לא היו סוגרים ברזים. שום מים לא ישוו למים של הבאר. גם לא מי-עדן. לא היה חשמל. היו מדליקים עששיות ומבשלים על פחמים. היה פחות שפע של ירקות, עגבניות היה רק בעונה, אבל היו ירקות כל-כך טעימים שגם בלי בשר זה היה טעים. לא כמו עכשיו ירקות בלי טעם. זוכרת ביום חמישי כמה שכנים שוחטים כבש מתחלקים ובמוצאי שבת מה שנשאר זורקים כי לא היה מקרר.
ראיתי את בעלי ברחוב וברחתי. לא רציתי להסתכל עליו. הייתי קטנה. אפילו אחרי שהתחתנתי ברחתי אז הוא לקח אותי לעיר אחרת שלא אוכל לברוח. במרוקו היו ערבים ואנחנו היהודים היינו יפים אז היו מפחדים שיקחו אותנו ערבים או נוצרים. היו יהודים שהתחתנו עם ערבים והבריחו אותם.

נולדתי בדוהוק, בכורדיסטאן. עברנו לבגדאד כי לא היתה לי אמא. אבא מסר אותי לאשתו של אח שלו. היא היתה אמא טובה בשבילי. בגיל 8 מסר אותי לבוסית של משק בית. שמה אנשים אינטליגנטיים לומדים באוניברסיטה. הם היו מפונקים אז הייתי מביאה להם כוס מים, או כוס מיץ פטל, או נעליים שלהם. גם הייתי מצחצחת להם את הנעליים. הייתי עוד ילדה קטנה אבל היו מעבידים אותי שלא יהיה לי גוף רקוב. אחר כך התחילו לתת לי משכורות: 3 מטבעות בחודש. הספיק לי ללחמניה עם עמבה וכוס מיץ.

בעלי היה מת לבוא לארץ-ישראל. בבית-כנסת סיפרו שיש עלייה. לקחו אותנו מרבאט לקזבלנקה, שם חיכינו חודש במחסן עם הרבה עולים חדשים התחבאנו שם, אחר-כך באוניה 3 ימים לצרפת במרסל שם חיכינו חודש, ומשם לחיפה 5 ימים באוניה. מה זוכרת דבר ראשון מהארץ? גועל נפש! שמו לנו אבקה כאילו אנחנו מלוכלכים. זה הקבלה. זרקו אותנו 17 משפחות במבשרת, היינו הראשונים שמה. לא היה אוטובוס, לא חשמל במשך 5 שנים, לא מים, לא תריסים. היו יריות עלינו מירדן ליד המרכז קליטה. הביוב היה בחוץ, היה ריח. שועלים בלילה. הייתי בוכה למה לא רגילה לזה. אבל גם היתה שימחה: שכנים שעוזרים אחד לשני ומדברים. עכשיו כל אחד סוגר עליו דלת.

אני הייתי הכי ממזרה ורמאית מכל האחיות במרוקו. הייתי משתוללת. תודה לאל שאין לי ילדים כמוני. אמא גזרה לי שיערות אבל מה לא עשתה לי הייתי מנצחת. הייתי הולכת לבית קולנוע ברבט ובית קפה עם כל הערבים העשירים. שמה מסתובבת עם מוסיקה וסרטים עם אום-כל-תום. שם הכרתי בחור קלפן. אהבתי אותו. רציתי להתחתן איתו. אז אמא שאלה אותו אם הוא יודע לשחק קלפים, ושיחקה איתו רונדה. והוא היה מנצח אותה חבל על הזמן. ואז היא ראתה כמה הוא טוב והזהירה אותי שלא אלך איתו. הייתי בורחת מבית ספר והולכת אליו. נדבקתי בבחור הזה והיא הבינה שהיא צריכה להביא לי בחור אחר. אז כשהייתי בת 16 שיחקתי 5 אבנים ואמא הביאה לי אחד יתום שגדל עם סבתא שלו. ניסיתי לברוח אבל בסוף התחתנתי איתו. תמיד אני נזכרת בבחור ההוא מהבית-קפה עד היום. חושבת אולי הוא בגילי עכשיו.

מכרנו כמה חפצים שיהיה כסף לנסיעה ולאוכל, יום שלם למוסל ומשם בלילה רכבת לבגדאד. לקחנו רק נעליים ובגדים. פחדנו שהערבים יתחרטו. חיכינו בתור 7 חודשים אחרי כל העיראקים והכורדים. שמו אותנו בבית כנסת. היו ימים שלא יכולנו לבשל היינו אוכלים לחם עם טחינה או חלבה. תמיד עושים סלט כמו פיקניק. בבית כנסת נולדה תינוקת לאשתו של אחי (חיתנו אותו מהר שלא ילך לצבא). לא היה מספיק אוכל לאישה אז לא היה לה מספיק חלב לתינוק. אז נתנו לתינוקת לשתות תה. מהשימחה שלנו על ארץ ישראל לא היה לנו קשה. לא ידענו שיש פה ערבים. אם היינו יודעים שיש פה מלחמות לא היינו באים. בחיים שלנו לא ידענו מה זה רצח. כשראינו שילדים שלנו שאנחנו מגדלים ומפנקים הופכים לבני 18 והולכים מתים - התחרטנו.