אהבת חסד (2)
27/06/2009 - 15:43 מאת אורי אילון
אז בעודה בזה דנה בציניות לניו-אייג’ (אפילו בובר חוטא בעיניה ב”מיסטיציזם” בגלל שמוצא יחסי זולת גם עם בעלי חיים וצמחים), נדמה לפעמים שהיא מתייסרת בדרך החתחתים שבחרה – כן חסד לא אלוהים, כן נשמה לא רוחניות, כן נדיבות ואתיקה לא הכרח חברתי. הדבר מורגש במיוחד כשהיא משכילה לשלב ציטוטים משירים חדורי חסד, אז הנפש מתרחבת והחסד קיים לא רק ברעיון אלא באופן שניתן לגעת, ללטף, להריח, לטעום:
“קבליני. אין לנו מלאך גואל. כי שנינו ביחד. כל אחד לחוד” (יהודה עמיחי)
“תפילתי דבר איננה מבקשת, תפילתי אחד והיא אומרת – הא לך” (נתן אלתרמן)
“מי שירצה לקחת מן האור, האור הוא נחלתו. וכל איש יהיה חופשי כמו עגור, ללכת ולבוא” (דליה רביקוביץ)
“החופש הגדול לנשום ולאהוב… ואיך ישא לבי באושר החרד, חירות אשר כזאת, חירות שאין כמוה!” (לאה גולדברג).
“היה נא טוב אליי, היה נא טוב אליי! היה לי נפש-מה, היה משען ללב, היה אילן מצל על פני מדבר שממה, היה לי אור מעט, היה שמחת פתאום” (רחל)
פרק שלם בספר מוקדש לספר ”האידיוט” של דוסטויבסקי. בתיכון התאהבתי בתאטרון “גשר” ובשחקן סשה דמידוב דרך ההצגה האידיוט. ידעתי אז שחסד גדול טמון באידיוט הזה. מגמת התאטרון של תלמה ילין נחלקה לשניים: מעריצי סשה האידיוט ומעריצי איגור הבלונדיני המחוספס. אני זוכר ששלחתי לסשה מכתב עם ציור והוא החזיר לי ציור ומילים שבורות בעברית שפה קשה. אני חוזר אל האידיוט בגעגועים לסשה שהפך מאז לכוכב טלוויזיה ולאברך קבלה אדוק. אני חוזר אל האידיוט בחסדי הספר המצטט:
“מי שמתקיף את מעשה החסד הבודד מתקיף את הטבע האנושי ומזלזל בערך האדם. המעשה הטוב הבודד לא יעבור מן העולם, בהיותו צורך אישי חיוני, הצורך בהשפעה של אישיות אחת על חברתה. כשאתה זורע ככה את זרעך, את נידבך את מעשה החסד שלך, תהיה צורתו אשר תהיה, אתה נותן חלק מנפשך, וקולט לתוכך חלק מנפש אחרת; אישיות נוגעת באישיות, הן נכרכות זו בזו; עוד קצת תשומת לב ומאמץ – וכבר קיבלת בתמורה בינה ודעת, ומתגלות לך צפונות שלא שיערת. בסופו של דבר חזקה עליך שתראה במעשיך תורה שלמה; כל חייך ייבלעו אל תוכה, ויש בה כדי למלא את כל חייך. ומאידך, כל מחשבותיך, כל הזרעים שזרעת והם כבר נשכחו, אולי, מלבך שלך, יכו שורש ויצמחו; מי שקיבל ממך יעביר הלאה לחברו. וכך, מי יודע מה יהיה חלקך בעיצוב גורל האנושות לעתיד לבוא?”
“האם יכול אדם להיות אומלל באמת? הו, מהו צערי ומהו אסוני, אם יש בי הכוח להיות מאושר? דעו לכם שאינני מבין – איך אפשר לעבור ליד עץ ולא להיות מאושר שרואים אותו? לגבר עם אדם ולא להיות מאושר שאוהבים אותו?! וכמה דברים יפים יש על כל צעד ושעל, יפים כל כך, שאפילו אדם אובד שבאובדים יחשוב אותם ליפים? תסתכלו על ילד, תסתכלו על הזריחה, תסתכלו על גבעול של עשב, איך הוא צומח, תסתכלו בעיניים שמביטות בכם ואוהבות אתכם… מה בכך שדריכות זו של הנפש איננה נורמלית, אם החוויה עצמה, אם אותה תחושה בת רגע, כשאתה נזכר והוגה בה בדיעה צלולה, אתה מוצא שכולה יפעה והרמוניה שאין למעלה מהן, והיא מעניקה לך הרגשה שמעולם לא ייחלת ולא פיללת לשכמותה, הרגשה של שלמות, של מידה, של פיוס, של התמזגות שכולה תפילה יוקדת, סוד שיח עם הסינתזה העליונה של החיים? אותם רגעים לא היו אלא העצמה כבירה לאין גבול של התודעה העצמית ובו בזמן גם של התחושה העצמית, בדרך הכי בלתי אמצעית שבאפשר. רגע זה עצמו, על פי האושר לאין גבול שהוא מביא עמו, שקול כנגד החיים כולם”.
ולסיום, שני ציטוטי חסד מחוץ לספר ומתוך לבי:
“מבקש, אם אפשר, להיות רק עוד פעם, ברגע של חסד, קשוב אל הלב.
כשעיניך פקוחות, אוזניך כרויות ורגליך יודעות מעצמן לאן הן הולכות” (אהוד בנאי)
אבי ואמי דודתי וסבי
עומדים סביבי
ולא יֵדעו כי הבכי
איננו גזור מבשרי הנרגז
מרוחי הנכאה,
כי הוא רסיס מצרתו
של איש זר.
(זלדה)
הפוסט הזה נכתב ביום Saturday, 27 בJune 2009,
בשעה 15:43,
והוא שייך לנושא רוח וצלצולים
, ספרים גבירותיי .
את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0.
אפשר להגיב על הפוסט כאן בבלוג הזה, או לשלוח טראקבאק מבלוג אחר.
Powered by FireStats
27/06/2009 בשעה 15:59
באיחור אלגנטי אני מצטרף להתרגשות מהמהפכה של הצעירים בעלי הטלפון הנייד באיראן. הנה קטע וידיאו שמספר את הסיפור בחסד:
http://www.youtube.com/watch?v=p8LM89EtYNI
ברקע אפשר לשמוע את קולות ה”אללה הוא אכבר” מהגגות בטהראן. אללה גוייס למחאה הלא אלימה המדממת. ואני שר: “מי שצמא לכל מחווה של חסד, אוזנו תופסת - איך הקריאות חוצות את הרחוב. שואל עדיין, שואל מאין, כן, מאין כוחות לשאוב” (רחל שפירא).
27/06/2009 בשעה 18:40
קצת קשה לי לקרוא את המשפט:
“העדר תגובות, הדהודים או פידבק מוציא קצת את החשק.”
כנראה שצודק מי שאמר לא להביא פרחים כל שבוע כי אז מתרגלים, ובכל זאת אני אמשיך להגיב, להדהד ולפדבק.
ואם בחסד עסקינן, אני אצטט את מורי ורבי גנדי שכותב:
לשירות הזולת אין שום משמעות אלא אם האדם נהנה ממנו. כשהוא נעשה לשם עשיית רושם או מחשש מפני דעת קהל, הוא מגמד את האדם ומוחץ את רוחו. שירות הניתן ללא שמחה אינו עוזר – לא למשרת ולא למשורת. כל התענוגות והנכסים האחרים מחווירים לכדי לא-כלום בפני שירות הניתן ברוח של שמחה.
משורר הוא זה שיכול לעורר את הטוב החבוי בבית החזה של האדם.
רצונו הכן והטהור של הלב תמיד מתגשם. בניסיוני האישי ראיתי לעיתים קרובות כי חוק זה אמת הוא.
27/06/2009 בשעה 21:21
שבוע טוב ומבורך…
אנלא יודע עם זה נחשב אבל לידיעתך אני צימצמתי את מיספר האתרים שאני גולש בהם ל4 ואליך אני נכנס באופן קבוע למרות שבאמת בזמן האחרון משהו נעשה מרוחק יותר ופחות אישי בכתיבה שלך…
ולאחיך שאני מכיר דרך התגובות … אשרך שיש לך אח שכזה נבון חכם אנושי מצחיק…ועיקבי ביותר בתגובות ובאכפתיות…
27/06/2009 בשעה 21:45
תודה למוטי.
ועוד הערה שמכוונת לאחותי.
כאשר קראתי את הפוסט הזה …
תזכורת - “אז בעודה בזה דנה בציניות לניו-אייג’ (אפילו בובר חוטא בעיניה ב”מיסטיציזם” בגלל שמוצא יחסי זולת גם עם בעלי חיים וצמחים)”
… אמרתי לעצמי שאכן אחותי סולדת מניו-אייג’ אבל מיסטיציזם קרוב לרוחה. אחר כך הבנתי שזו לא אותה דנה. אבל בכל זאת אשמח להרחבה בנושא - האם אחותי בזה למיסטיות או לא.
28/06/2009 בשעה 09:40
אורילה
לכשעצמי אני חושבת שהתשוקה למבט
ובייחוד למבט האוהד ואוהב
היא מאוד מאוד אנושית
וקשה לכתוב/ליצור לאורך זמן כשאין הד/מספיק הדים
אבל מה הופך הדהוד למספיק
לתחושה של סיפוק מדיאלוג
זה כבר אתגר שאולי דומה לאתגר
שתואר באדיוט- לעבור ליד עץ ולהיות מאושר מיופיו
שולחת לך חיבוק ליום יפה וטוב
טלי
28/06/2009 בשעה 20:03
חתונה נוגדת את האהבה חופשית?
כלומר, מחויבות כלפי אדם אחד?
היום יש גישה האומרת שבן הזוג שלך הוא הכל משבילך
הוא הלוז שלך העיסוק שלך המחשבות שלך..
משהו שאני אישית לא מסכימה איתו,
האם לדעתך זה נוגד את המושג אהבה חופשית?
29/06/2009 בשעה 10:27
תודה אחי וגם סליחה על ההתעלמות מהפרחים הקבועים שאתה שולח לי במילותיך.
עשית לי חשק לצלול לביוגרפיה של גנדי שמסתובבת פה בין קוראי העברית.
http://www.nrg.co.il/online/15/ART/958/046.html
פעם שאלת אותי מה ידוע לי לגבי זה שהיכה את אשתו והאם זו צביעות בעיניי בהקשר דבקותו בתורת האי-אלימות. ובכן, שמעתי על זה (כמו גם על אכילת הבשר וביקוריו בבית הזונות) לא מעט פעמים ממקורות שונים. אני נוטה להאמין שזו אמת גם מתוך התבוננות על גיבורים אחרים שלי כמו ברטולד ברכט או להבדיל יצחק לאור: אנשים חכמים, מודעים ומצפוניים שמאבדים את הצפון בכל הקשור לאהבה ולמיניות. באופן כללי, זה הספק העיקרי שיש לי לגבי הבודהיזם - האם הוא נותן תשובה אמיתית או מודל בר-קיימא לשאלת הארוס והאהבה.
בכל מקרה, הציטוט שצטטת חשוב ומשמעותי. תודה.
תודה גם למוטי על ההתמדה ועל המראה. אנסה להתקרב בקרוב.
אני חושב ששמבה, בניגוד לדנה, התאהבה ממזמן בחסידות שהיא (עם הקבלה) הזרם היותר מיסטי ביהדות. אני, אגב - סבלתי נורא באוניברסיטת תל-אביב בשיעורי קבלה וספר הזוהר כי זה היה יותר מידי מיסטי. אני אוהב פילוסופיה פרקטית. מצד שני אני יכול להיות מאושר מיופיו של עץ או אבן כמו שטלי הזכירה לי בחיבוק.
דנית, ברוכה הבאה! אני סקרן לדעת: מי את? איך הגעת לכאן? מה פתאום חתונה באמצע החסד החילוני?
ולשאלתך, חתונה לא נוגדת בעיניי אהבה חופשית. להפך - חתונה יכולה להיות חגיגה של אהבה חופשית, לחבר את האהבה הזוגית לקהילה מסביב, לחשוף את האינטימיות ולהרחיבה. רוב החתונות שהייתי בהן ריגשו אותי כי בבסיסן היתה חגיגה של אהבה ופתיחה כלשהי של חלון לנפש המפרפרת של בני הזוג, אבל - ההקשר של חוזה, תנאים, בעלות, מונופול… כל זה לא עושה לי את זה, או לפחות מרחיק את הקונספט של אהבה חופשית ממה שאני רואה כחופש (שזה בעיקר החופש להיות אמיתי ואותנטי, החופש לא לפחד ולא לפעול מפחד, החופש לא להיצמד לחוקים או רעיונות מקבעים). ואם “בן הזוג שלך הוא הכל בשבילך, הוא הלוז שלך, העיסוק שלך, המחשבות שלך…” - אז זה גם לא אהבה חופשית, למרות שאני דווקא אוהב את ההגדרה לפיה מטרת הפרוייקט הזה שבו אני חי ושחוקר את נושא האהבה החופשית היא: לשמור על ההתאהבות הראשונית לאורך זמן. כלומר האנרגיה הגבוהה שמאפיינת את ההתאהבות בהתחלה זה משהו שקצת נושק לתיאור הקיצוני שתיארת ואני מאמין שיש מקום להתערטלות של הנפשות ולמציאת האחדות בין השניים - בלי לאבד את את הלוז-המרכז-היתד שאף פעם לא יהיה מצוי רק בין השניים.
29/06/2009 בשעה 11:56
ושאלה נוספת לגלעד - מדוע גנדי היה יכול לקבל עליו את השם “אילון”?
29/06/2009 בשעה 16:29
אני קורא עכשיו את אוטוביוגרפיה של גנדי ומסכם ממנה משפטי מפתח. כשאסיים, אשלח לך אותו. אני הרבה יותר מבין כעת את גנדי. כל המקורות שאומרים שגנדי היכה את אשתו ועשה עוד דברים, באים מהאוטוביוגרפיה שלו עצמו. הוא בן-אדם מדהים.
גנדי היה מקבל על עצמו את השם אילון כי הוא קיצוני באמונותיו ובמיוחד ביישום אמונותיו. אני חושב שזה מייצג לא רע את “האילוניות”.
אז אם כבר העלינו את הנושא, קבל עוד כמה משפטים מהביוגרפיה (אוטו):
בהעדר סבלנות אינסופית אי-אפשר לגרום לאנשים לעשות עבודה כלשהי.
כל ימי חיי לימד אותי עצם העמידה על האמת, להעריך את היופי שבפשרה.
02/07/2009 בשעה 11:29
“גנדי היה מקבל על עצמו את השם אילון כי הוא קיצוני באמונותיו ובמיוחד ביישום אמונותיו. אני חושב שזה מייצג לא רע את ‘האילוניות’”.
(:
מצחיק שמשפחה שהיא בעיניי כל-כך נורמלית, נורמטיבית, מיינסטרימית, שמרנית - מצטיירת בעיניך כסמל לקיצוניות. הכל יחסי.
קראת את התגובה שלי מהפוסט הקודם?
03/07/2009 בשעה 14:46
אורי אהובי,
“נורמלית, נורמטיבית, מיינסטרימית, שמרנית” - על איזה עשור אתה מדבר? שנות ה-70? ה-80?
אני לא מאמין שהבאת (גם) אותי לשאלה פילוסופית (גנדי, אתה שומע? אשמח לתגובה…) - האם יש מישהו / משפחה שהיא באמת נורמלית?!?!? מי קובע מהו נורמלי? אתה נורמלי? (ברור שלא!). אני? (גם לי ברור שלא, למרות שאני מאד נורמטיבי, מיינסטרימי ושמרני - לפחות כלפי חוץ…).
איזה כיף שהצלחת סוף סוף להוציא אותי משלוותי ולהביא אותי לידי תגובה…
סופ”ש טוב.
אוהב ומתגעגע
09/07/2009 בשעה 22:53
דנה לא בזה לניו אייג’.
היא רואה את המשמעות שלו בשינוי תודעתי בעולם. הוא פותח אנשים רבים לחשוב על מה שמעבר. הוא מעורר ומפיץ מסרים טובים בסך הכל. הוא חוטא פעמים רבות בשטחיות. דנה לא אוהבת שיטחיות אבל כתנועה היא רואה את המשמעות של הניו אייג’. מי שנפתח לרוח יכול לבחור אחר כך להעמיק והניו אייג’ יכול להיות שער לתחושת משמעות או לחיפוש משמעותי. גם בדתות הגדולות יש דברים שאני פחות אוהבת אבל יש בהן את עומק הדורות ואת שיח הדורות ויש בכך מצע לרוחניות עמוקה שמתבססת על דיאלוג עם העבר ועם העתיד. חלק מהחטאים של הניו אייג’ זה ההתעלמות מהצל. מהחשוך. זה הנסיון לדבר בססימאות של אור ואהבה.
לגבי מיסטיקה. (לא הבנתי את הקישור בין מיסטיקה לבין ניו אייג’, מיסטיקה ישנה ועמוקה עוד יותר מהדתות והמסורות הגדולות). יש בי אהבה גדולה למיסטיקה. מיסטיקה היא חווית המיסתורין שביקום ושבהוויה. היא מתחילה במקום שבו נגמר ההגיון. אני אוהבת מיסטיקה שיושבת על לימוד עמוק כי אז המקום ממנו היא יוצאת הוא מקפצה גבוהה יותר. רבי אברהם עבולאפיה הנחה בהנחיות שלו לקראת נבואה שלפני הטכניקות המסטיות צריך ללמוד הרבה ולאמן את השכל. אבל השכל הוא לא חזות הכל וגם לא ההלכה (שהיא המקבילה להגדרה רוחניות פרקטית). המיסתורין נוגע באין. בריקות. והמיסטיקה מאפשרת חוויה שלו ולא רק דיון פילוסופי עליו. כך אני מבינה את המיסטיקנים הגדולים ואת ההנחיות שלהם לחיים שנוגעים בנסתר. וגם את החוויות המיסטיות של עצמי. המיסטיקה קשורה גם למושג האהבה אצלי. היא קשורה לדבקות באלוהים ובחיים. להתמסרות הנפש. זוהי הנחיה ממשית לאהוב ותזכורת שאפשר. היא נותנת דוגמאות חיות של אנשים שנגעו במימד הזה.
לפני כמה ימים התעוררתי בבקר לפני הזריחה מאור גדול שהציף אותי. האור הזה היה אור שהגיח מתוך נשמה שלא הכרתי בכלל, ורק שמעתי עליה. ידעתי את מקורו. הוא האיר שם במשך דקה או שתיים ונעלם. חוויה מיסטית. אני מודה לכל המיסטיקנים שחיו לפני שהיו עדים לאור, לחושך, לשורש החיים. ונתנו והעבירו את עדותם כדי שאנחנו נוכל להכיל טוב יותר רגעים שכאלה.