החיים כנמשל

- בנג’מין ישן הלילה בדום אז אפשר לישון במיטה שלו?
- כן, אתה יכול טו סקאוט איט, פאנק!
- אתה יודע על העבר הפאנקיסטי שלי? גרנו בסקאוט היחיד בבוואריה.
- איפה בבוואריה?
- ליד דכאו.

שוב בין שמיים לארץ בדרך מכאן לשם. חוצה את אירופה מרומא לליסבון, מרחק דומה מרומא לתל-אביב. איפה תל-אביב עכשיו? לראות את כמות הפסולת שמטוס אחד מייצר, לבהות בגגות הצפופים בעיר שמתחת, לספור את שקיות השופינג המאוכסנות מעל הראשים… ולשאול האם יש לנו סיכוי? כמה קטנים אנחנו, וכמה גדולה היא המערכת. מתחתי עננים מוזהבים באור זריחה ומעלי אל מלא רחמים. איך אני גורם לאלוהים להאמין בי?

ברומא נפגשתי עם ג’וזפה, סטודנט איטלקי שנטש את מונטה סרו בטריקת דלת אחרי שנתיים וחצי. הוא בא לתמרה מהתנועה האנרכיסטית, גר בסקאוטים, נלחם בקפיטליזם ותמיד היה השותף הטבעוני הרדיקלי שלי. כשפתח לנו את הדלת העיניים שלי ושל אנה התמקדו בכרס החדשה שלו והאף כבר קלט שלארוחת הצהריים בישל לכבודנו דגים. על השולחן הוגשו כלים חד-פעמיים וקוקה-קולה. כל השותפים בבית הרומאי מעשנים והטלוויזיה רועשת על ערוץ הספורט שם המכוניות ממשיכות את המירוץ גם בזמן הארוחה. ג’וזפה מסביר שהוא מתכנן להפסיק לעשן אבל הוא כבר לא יחזור להיות טבעוני, זו לא האמת שלו ומה זה בכלל אמת. בתמרה היה לו חשוב כל-כך להוכיח את התיאוריה הפוליטית עד כדי כך שלא היה קשוב לעצמו. עכשיו הוא מאמין בשינוי ממסדי אז הוא לומד יחסים בינלאומיים באוניברסיטה. אתה עוד רוצה לשנות את העולם? אני שואל את החבר האקטיביסט שלי, והוא ממלמל: “לא ממש… אולי שינוי מקומי. שמעתי על פרוייקט להטפלת מים במזרח התיכון. זה משהו שאני יכול להאמין בו”.

ג’וזפה שהיה אחד מחבריי הראשונים שלי כאן כסטודנט, עדיין כועס על תמרה ומאוכזב מכישלון הנוסחה לשינוי העולם. בכל זאת לפני שעזבנו נתתי לו סיכה של “פעיל/עובד שלום באימון” שחולקה לסטודנטים לפני כמה שבועות בטקס הסיום של אוניברסיטת מונטה סרו. התבקשתי להכין נאום קצרצר לכבוד מסיבת סיום מונטה סרו לסיכום שנה וחצי כסטודנט שבה הספקתי להתייתם מאמי, להפוך לאבא, להתאהב בנשים וללמוד על הדפוסים שלי ועל העולם הזה. מה עוד למדתי? להכין פלאפל ולהבין קצת גרמנית. לכבוד האירוע אני מגדיר את מילון מונטה סרו לסטודנט המתחיל: “אתגר” = בעיה, “תהליך ריפוי” = מחלה, “פגישה” = סקס. המקצוע הבא שלי: סטנד-אפ קומדי. מעכשיו אני הופך מסטודנט לחבר קהילה. מה זה אומר? לא ברור, אני ממשיך ללמוד. מה הסיכוי שגם אני אמצא את עצמי יום אחד שותה קוקה-קולה ואוכל שרימפס מצלחת חד-פעמית? האמנם מי שלא האמין בשינוי העולם בצעירותו הוא רשע וחסר לב, ומי שממשיך להאמין הוא טיפש? עוד מעט אני בן שלושים ועדיין מאמין כמו בן 16. כמה טיפש אני?

אני מזמזם “הוא עוד ישוב” וכדי לשים את כל האכזבה הזו בפרספקטיבה ראויה אני נזכר בצרות טובות שנחתו עלי לאחרונה. למשל, בפורום אחרי שתיארתי קשיים במערכת יחסים עם ידידה שנלחמת בי, קיבלתי את המראות הבאות: אני מתנשא, יש לי לב גדול ואני לא עושה בו שימוש, כשאני אומר שהיא נלחמת בי אני בעצם נלחם בה, זו אחריות שלי ליצור את הסיטואציה המתאימה להעמקת הידידות בינינו, אני צריך להיות יותר סובלני כלפיה, אני צריך יותר לעזור לה כי אנחנו לא נמצאים באותו מקום, אני צריך לעבוד יותר על עצמי, להזיז ת’תחת.

בדרך-כלל אני מקבל מראות מלטפות ואוהבות אבל תמיד אני מחפש את המראות הקשוחות שמהן, על-פי ניסיוני, צומחים יותר. הנה באו לי שטוזות לפנים ואני במקום להודות ולתת את הלחי השנייה חשבתי לעצמי “הם לא מבינים אותי”. לפני שנרדמתי פתחתי בקלפי התהילים של אחותי וקיבלתי “לב טהור ברא לי אלוהים, רוח נכון חדש בקרבי”. רק למחרת אני יכול לעכל, לקבל, להתחיל לעבוד. עבודת שלום. להתחיל להתחדש: לב חדש ורוח חדשה.

לאחר כמה ימים אני מנשק את אהובי פליקס והוא משיב בחמימות מוגבלת שלא לומר קרירות, שלא לומר על הלחי במקום על הפה. אני הולך לישון עם המחשבה “זהו, זה נגמר”. סיפור אהבה שעושה אותי בהודיה יומיומית על שהמלאך הבלתי מושג הזה הפך לבן בית בין זרועותיי. לפני שאני נרדם אני פותח את הקלפים ומקבל קלף שמבקש ממני לסלוח. אני סולח לו לפליקס על שהפסיק לאהוב אותי.

למחרת קמתי עם מחשבות אחרות, ובארוחת הבוקר בעודי מעמיס על הצלחת זיתים מישהו בא לחבקני מאחורה במגע רך ומתמסר. חשבתי “מי זו יכולה להיות?” והתמסרתי ושלחתי יד מתחת לחולצה וגיליתי שלא מלאך ולא שרף אלא פליקס שלוחש לי באוזן: “לפעמים אני לא יודע איך להתנהג ליד הסטודנטים החדשים. אתמול נרתעתי ממגע בינינו בגלל זה”. ואני הבנתי. הבנתי הכל. וסלחתי לעצמי על הסרט שהמצאתי לי בראש בגלל נגיעה אחת רכה. והודיתי לאלוהים ששלח לי שוב מוסר השכל יפה שכזה. הכי טעים זה הקשה, ובעצם כמה רך הוא הקשה.

אז אני פונה לפתע לדיילת, ואומר לה: “יש לי שאלה אחת להעביר: אם אפשר לחיות למטה, כאילו זה למעלה?” הרי היא ציפור שחיה באוויר. שתי עיניה מחייכות, “שאלה של השקפה, אם חיים יותר נכון, אז לא משנה איפה!”. אני מהרהר אז למה חגורות הביטחון? והדיילת מוסיפה דברים: “אם אתה עובר ת’לילה אז סימן שכבר עברת את מרחק הלב מן המחר, וחיית קצת למעלה, וחיית קצת למטה, העיקר חיית כי בסוף תנחת” (ש. ארצי).

אני חוזר הביתה. סוף לגעגועים. געגועים לתמרה, לקהילה, לחברים, לעומק, לטבע, לשקט, לעבודה. סוף לסיפור.