החיים כנמשל

רק אחרי כמה ימים קלטתי שכבר הייתי כאן. לפני 12 שנים. עם הדר מהיסודי. בין הבגרות בתנ”ך לקד”צ בגל”צ נסענו לעשרה ימים באיטליה כולל הביאנלה לאמנות בונציה (ישראל שלחה חתיכות של פרה שחוטה, שנה אחרי שנשלחה חממה של מלפפונים אם זכרוני אינו מטעה אותי). נסיעה שבעקבותיה החל פרוייקט הריבועים למי שעוד זוכר (עיצוב החדר שלי בהשראת הביתן של קוריאה הדרומית תוך הפעלת עשרות חברים נאמנים, מוכשרים ויצירתיים). אז זכרתי את ונציה, את הגלידה, את מגדל פיזה, את פירנצה ואפילו את הותיקאן עם הקפלה הסיסטינית אבל לא זכרתי שאלה נמצאים ברומא. בקיצור, באתי, ראיתי, שכחתי. אז באתי שוב.

רומא היא שילוב מבלבל בין מונמנטים עתיקים לתעשיית תיירות וצרכנות מאסיבית מסביבם. לכאורה הרכב מנצח וברור מאליו, ובכל זאת – היו רגעים שהתרגשתי ממש ממה שראיתי: מהעתיקוּת (עם שורוק), מאהבת האלים, מהסגידה ליופי, אבל כשהסתכלתי מסביב הקדושה התפוגגה מיד. באכסניות שבהן התאכסנתי גיליתי את התיירים הצעירים: הם עושים כמעט אותו דבר כמו התיירים המבוגרים רק עם פחות כסף. במיטה מתחתיי מריאנה מארגנטינה שחיה במיאמי שנסיעה זו היא מתנת יום ההולדת השלושים שלה אותה היא מנצלת להתלבטות האם להתחתן עם הבוליביאני שמחכה לה באמריקה. בשתי המיטות שליד - זוג אוסטרלים שהספיקו לבקר בכל עיר באירופה, יומיים-שלושה בכל מקום כי עד שכבר יוצאים מאוסטרליה… ובמיטה נוספת הדוד סאם הצעיר נופש בציוויליזציה הרומאית אחרי שלושה חודשים באפגניסטן בשליחות אובמה. הוא לא חייל אבל אסור לו לספר לי מה עשה שם. הוא לא יודע עברית אבל אסור לו לספר לי אם הוא יודע ערבית או לא. שוין.

האיטלקים עצמם הם ערסים ופרחות שחבל על הזמן. מלא ברלוסקונים קטנים. בסאונה של גייז אחד שר לי את ממיטב שיריה של ברברה סטרייסנד ואחר התרגש שאני מישראל ואמר שגם הוא “היברו” (רוצה לומר יהודי) והראה לי טבעת עליה כתוב: “אני לדודי ודודי לי”. אני יוצא מהסאונה ומוצא את עצמי בכנסייה מוקף בקולות נערי מקהלה. הללויה! בכלל, ישו הפך לידידי הטוב ביותר בימים החמים שבהם כנסייה היא המקום הקריר ביותר בעיר, שם אני מהרהר באפשרות שאם רק היו מוכרים את כל הזהב והנדל”ן הזה – לא היו עניים בעולם, אבל אז גם אולי לא היו כל-כך הרבה מאמינים. “אשרי עניי הרוח, כי להם מלכות השמיים” (הבשורה על פי מתי, הברית החדשה).

כדי לאזן את כל הנצרות הזו נכנסתי לפני שהשבת נכנסה למוזיאון היהודי ובית הכנסת שעל גדות נהר הטיבר. בכניסה השומר נבח עלי: “מאיפה אתה? תראה דרכון! יהודי? למה באת?”. בסוף הצלחתי להשתחל ולגלות שפע של מידע מוטה אך מרתק: ההיסטוריה של היהדות מתחילה באברהם ששמע קולות שאמרו לו להגיע לארץ ומסתיימת ב- 1967 עם הר הבית בידינו. למרות חוק השבות (הגזעני) אנו מתגוננים: “הקביעה שהיהדות הינה גזע מוטעית לחלוטין”. על ברית המילה כתבו: “מסירים מהילוד את עורלתו בניתוח שאינו מכאיב ומזיק אם הוא נעשה כהלכה”. בין כל היידישקאט מסתובבים זאטוטים איטלקים ולומדים על חנוכה ואנטישמיות.

היהודים הגיעו לרומא כעבדים וסוחרים כבר ב- 161 לפני הספירה. הם שגשגו (כולל רנסנס) ודוכאו (כולל גטו) לסירוגין. במאה ה- 16 בצו האפיפיור צומצם מספר בתי הכנסת בעיר לאחד אבל בתחילת המאה ה- 20 יהודי נבחר לראש העיר ונבנה בית הכנסת הגדול שהוא  מקושט ומפואר כמו כנסייה (כולל עמודים קורינתיים, ציורים בחלונות ועוגב מאחורי ארון הקודש!). בעשור הראשון לעליית הפאשיזם באיטליה הקהילה היהודית שיתפה פעולה עם מוסוליני אבל בשנות השלושים זה כבר לא עזר לה עת התהדק שיתוף הפעולה עם הנאצים. בתום מלחמת העולם השנייה נותרו רק 16 יהודים בעיר, מהם אישה אחת. ב- 1982 נרצח ילד בן שנתיים בפיגוע טרור על מדרגות בית הכנסת.

בזמן שעל קירות המטרו המון פרסומות לביקור צלייני/גרופי בישראל יחד עם האפיפיור תמורת 520 יורו, בבית הכנסת הכנסייתי מתגאים שזה היה בית הכנסת הראשון שבו ביקר אפיפיור מאז ומעולם. עד היום מקפידים שם לא על הנוסח האשכנזי ולא הספרדי אלא על הנוסח הרומאי שנחשב לקדום ביותר. כיום מונה הקהילה היהודית ברומא כ- 15 אלף איש (מחצית מיהודי איטליה), חלקם עדיין מדברים בג’ודאיקו רומנסקו שהיא שילוב מנצח של עברית, לטינית ולדינו. באזור המוזיאון ובית-הכנסת אפשר למצוא מסעדות בשם “כשר” שמציעות בין השאר את המאכל היהודי המסורתי: פיצה.

אני דווקא מצאתי מטעמים בפח הזבל של הקפיטליזם וברכבת הצלחתי להתחמק מתשלום, אבל איכשהו מתוך מיאוס מפסטה ולחם לבן ומתוך תחושה פיוטית, אנונימית והרפתקנית, מצאתי את עצמי אוכל סעודה טבעונית תמורת לא פחות מ- 40 יורו. מסעדה צמחונית פלצנית שמומלצת כל-כך על-ידי הפרה המאושרת אבל אני מזהיר: 220 שקלים עבור קצת פסטה (שוב!), דג מסייטן עם צ’יפס, סלט קטן, גלידה וכוס יין. טעות לעולם חוזרת.

ביממה האחרונה שלי בעיר אנה הגיעה מונציה ל- 24 שעות של אהבה, והחזיקה לי את היד בבית הקברות של המסדר הקפוצ’ינים שהוא המקום ההזוי ביותר שיצא לי לבקר בו לאחרונה (מלבד תמרה כמובן). הנזירים הצנועים יצרו מעצמות 4,000 אחיהם מיני מנדלות, קישוטים, ציורי קיר ומנורות וכתבו על קבר האחים האסתטי הזה: “מה שאתם כעת אנחנו היינו, מה שאנחנו עכשיו אתם תהיו”. הזכיר לי את הדיאלוג בין חבורת החיים לחבורת המתים במחזה “ההולכים בחושך” של חנוך לוין: “היי! אלה שמתים, מה אתם רואים?”…

כל הדרכים הן מובילות לרומא
על כן ילדה, אסור להתייאש
כל הדרכים הן מובילות לרומא
ויתכן, ברומא ניפגש
שם נטייל בצל הקתדרלה
כיכר סן-פטר של הוותיקן
האפיפיור וכל הקרדינלים
אינם חולמים אפילו שאנחנו כאן
זוג מאוהב, שני סברס מכנען
רות ואמנון מעמק יזרעאל
עושים טיול, שלא עשו אף פעם
אל שער טיטוס בחצות הליל
ותחת שער טיטוס, בצל העתיקות
תפרחנה נשיקות
מה יש עוד לחכות

עוד נשוב עוד נשובה
לכוס מיץ תפוזים, לבננה של תנובה
ובביתינו הקט, עם שקיעת החרס
את תיישני את הבן בשיר ערש
ולו תספרי בקולך המתוק
כי בכל העולם הרחב, הרחוק
אין עוד פינה נחמדה נהדרת
כביתינו הקט על גדות ים הכינרת
כל הדרכים הן מובילות לארץ
על כן ילדה, אסור להתייאש
כל הדרכים הן מובילות לארץ
אין כל ספק בארץ ניפגש
שם נטייל בצל הקזארינות
על חוף הים בדרך לעין גב
וזה אל זו נלחש ראה, ראי נא
הו מה שקט הים ומה שקט הלב

ותודה ליצחק בן-ישראל שכתב את השיר הציוניוני הזה. יצחק נולד בברסלב שברוסיה והיה ממקימי קיבוץ רמת דויד בעמק יזרעאל וגם מלוחמי הבריגדה היהודית בקרב מול הנאצים באיטליה. בביקור במערת הנטיפים שבדרום איטליה מצאנו גרפיטי ציוני שבו כתוב בעברית “יפה כאן, אך עכשיו יותר יפה בעמק” לצד מגן דויד ציוני וחשבתי שאולי הוא התחיל לשורר איזה שיר על הקירות אז לפני 65 שנים (כבר העברתי שאילתה בנידון למוזיאון ללוחם היהודי במלחמת העולם השנייה).