החיים כנמשל

ואת אייך בכלל, אייך אייך
איני קורא בשמך,
אני רק מצפה לתשובתך
ואם תשמעי אותי
ואת שירי
המתפרץ כים,
צועק אל העולם
אם תשמעי…

(תרצה אתר)

יום ראשון. אני חוזר באופניים עם ריקו בתום אחר-צהריים אירוטי בחוף הים ולילה קסום במסיבת גואה מחתרתית מול האוקיינוס. שילוב של ריקודים כמו פעם עם שיחות אינטימיות מסביב למדורה. נזכרתי בסופה ביט ז”ל, בשילוב הזה בין הריקודים לספות הנדיבות שעל הגג ברחוב שוקן. להוציא את האנרגיה למטה בגוף ולהתעגל בשקט למעלה ברוח. אני חוזר עם שרירים תפוסים כמובן (80 ק”מ הלוך חזור, 5 שעות כולל הרים וגבעות) וגם עם ידיעה – היום זה יקרה, היום אני אצפה סוף סוף בסרט “ויטוס” שאמא המליצה לי כל-כך ביום שבו נחתי לצד מיטתה.

לצפות בסרט בתמרה יכול להיות סיפור. לפעמים עד שאתה מוצא מקרן, חדר וחברה – כבר בא לך פשוט ללכת לישון (בכל זאת מחר קמים ב- 5:40). וככה סרט הדי.וי.די שרכשתי כבר בישראל חיכה לי כבר כמה חודשים, מחביא בתוכו הבטחה למסר מאוחר מאמא שלי. אבל הערב זה ברור שאין עוד יום אין עוד דקה. דרמה על ילד גאון והתמודדותו והתמודדות משפחתו עם גאונותו. כתוביות בעברית לגרמנית השוויצרית. פליי.

למה אמא המליצה לי? אולי בגלל שפשוט חסרתי לה במועדון הסרט הטוב המשפחתי שבו הוקרן הסרט, ואולי בגלל שראתה בי “היהלום שבכתר” – ילד קצת גאון בציור, בפיסול, בדרמה, בכתיבה, בידע כללי או בפוליטיקה. גאון שנשאר נורמלי ואמא שבמקום לדחוף הסכימה לפעמים להקפיץ לאודישן. לקראת תום הסרט, הסבא מת ומשאיר אחריו מכתב שבו הוא מבקש מהילד: “תמשיך לממש את חלומותיך”. וזה היה מכתב מאוחר מאמא שלי, כמו הפרחים שהיא שולחת לי באביב הזה, והפירות מסביב שמבשילים ממנה והרוח החזקה שמלטפת אותי בשמה. היא בלבי עכשיו כמו השיר.

ויחד עם המסר הפשוט הזה בדבר חשיבות החלום והחשיבות לא לוותר על מימושו, הגיע גם הדימוי של אמא הכחושה ששוכבת במיטה וכוחה דל. אותו זיכרון שלקח לי זמן לטשטש בעזרת כל זיכרונות הילדות והחיים על כל עוצמתם ויופיים ועוצמתה ויופייה, אותו זיכרון שטושטש עד שנעלם, חזר פתאום. זיכרון הידיעה שאין עוד יום, אין עוד דקה. שזהו זה. שדי כבר.

וכמה ימים לאחר מכן, לאחר פורום קשה (שעוד ארחיב עליו בקרוב אי”ה) שבו קיבלתי מראות-שיקופים-פידבקים לא קלים ובמקום להודות על הדחיפה בתחת של המודעות שלי חשבתי “הם לא מבינים אותי”, חזרתי לאוהל החדש שבו אני מתגורר יחד עם עוד כ- 16 בחורים (חזרנו להפרדה מגדרית), וחיכתה לי החבילה המיוחלת. חבילה נדיבה ששלח לי אחי היקר והאהוב כתגובה רגישה למשפט שכתבתי כאן פעם אחרי שאמא מתה: “מי ישלח לי חבילה עם כל טוב?”. וידעתי שזו נחמתי. ופתחתי בעיניים נוצצות וגיליתי שהטחינה נשפכה כולה, שבמקום אגוזים יש בוטנים קלויים ומלוחים ושאין פתק עם לבבות. אין כמו אמא. אין כמו אמא.

ובכיתי כמו תינוק. ושלומי תיקן אותי ואמר שאני לא בוכה על אמא שלי אלא על הטחינה שנשפכה. כי אמא שלי מתה כל הזמן וזו הטחינה שמתה עכשיו. וחייכתי על הגירסא הטבעונית ל”לא בוכים על חלב שנשפך”, וחייכתי על המחשבה שאולי אני בורח לאמא כשקשה (כי גם אם זו בריחה זו בריחה שהיא מעצימה לא פחות ממגוננת), וחייכתי על כפיות הטובה שלי ששוכחת כל כך מהר את החסד הזה של אחי שלי. ופתחתי את המייל ואזרתי אומץ להמליץ לשים את הטחינה בשקית בפעם הבאה ולשלוח אגוזים שהם בריאים במקום בוטנים שדווקא יש בתמרה ולהוסיף איזה ציור מהאחיינים. אבל לא היה לי האומץ להתוודות שאין כמו אמא, ולא יהיה כמו אמא, כי אין כמו אמא. אין. אין אמא.

וחלפו עוד כמה ימים ולילות של ירח מלא ויצאתי למסע בדרום איטליה (שם כלומר כאן אני נמצא עכשיו, בבית מלון שבסורנטה הציורית, ועוד אכתוב גם על ההווה יום אחד) ובדרך עצרתי בבית הקלנוע בליסבון לצפות בסרט החדש של קלינט איסטווד כי זכרתי שאהבתי את “מיליון דולר בייבי” וכי אני אוהבת ת’קלנוע. והסרט הזה שבו גיבור מלחמה שוכל את אשתו ולומד לחיות בשכונה צפופת סינים - השאיר כזה טעם רע בפה שהייתי חייב לנצל את השיטה הזו שבה אתה קונה כרטיס אחד ונשאר במתחם הקולנוע בין 20 האולמות, וצפיתי בסוף של סרט בריטי מצויין ובהתחלה בסגנון סיוט ברחוב אלם של סרט של ניקולס קייג’ וגם בסרט שלם נוסף עם סנדרה בולוק שבו שוב האמא מתה.

וכשהגיבור סיפר שבכל פעם שהשעון מראה 1:11 או 11:11 2:22 או 22:22 הוא נזכר כי היא מתה אז בדקה ההיא, אני סיפרתי לו על הרוח שמזכירה לי שהיא איננה ושהיא כאן. שמזכירה לי שאני זכיתי לאהוב. וכשהמלחמה בין האב לבן (בשני הסרטים!) היתה עקובה מדם אני נזכרתי להודות על הטיול הזה לדרום איטליה שבו אב ובנו יפטפטו באוטובוס כמו בטיול שנתי, וינהלו שיחות שק”שים אינטימיות אל תוך הלילה. ואני יודע שזכיתי לאהוב.