אהבתיה
16/05/2009 - 20:43 מאת אורי אילון
כמו הרבה צללים
כמו הרבה שבילים
כמו עשן.
היא רק שלי עכשיו, היא בחובי,
כנוף הרבה עלים
כמי נהר כחולים,
עכשיו היא כאן.
אהבתיה
אני יודע זאת פתאום,
אהבתיה
פתאום עכשיו, פתאום היום.
כן היא שלי עכשיו
כמו השיר,
עולה היא מתוכי,
עולה בכל כוחי,
כמו השיר.
אני קורא בקול, הו, בני אדם
ומרחבי אי שם
וכל רוחות הים, והגלים.
שמעו גגות העיר,
שמעו כבישים,
בתים ואנשים
דממות ורעשים,
שמעו קולי.
אהבתיה…
ואת אייך בכלל, אייך אייך
איני קורא בשמך,
אני רק מצפה לתשובתך
ואם תשמעי אותי
ואת שירי
המתפרץ כים,
צועק אל העולם
אם תשמעי…
(תרצה אתר)
יום ראשון. אני חוזר באופניים עם ריקו בתום אחר-צהריים אירוטי בחוף הים ולילה קסום במסיבת גואה מחתרתית מול האוקיינוס. שילוב של ריקודים כמו פעם עם שיחות אינטימיות מסביב למדורה. נזכרתי בסופה ביט ז”ל, בשילוב הזה בין הריקודים לספות הנדיבות שעל הגג ברחוב שוקן. להוציא את האנרגיה למטה בגוף ולהתעגל בשקט למעלה ברוח. אני חוזר עם שרירים תפוסים כמובן (80 ק”מ הלוך חזור, 5 שעות כולל הרים וגבעות) וגם עם ידיעה – היום זה יקרה, היום אני אצפה סוף סוף בסרט “ויטוס” שאמא המליצה לי כל-כך ביום שבו נחתי לצד מיטתה.
לצפות בסרט בתמרה יכול להיות סיפור. לפעמים עד שאתה מוצא מקרן, חדר וחברה – כבר בא לך פשוט ללכת לישון (בכל זאת מחר קמים ב- 5:40). וככה סרט הדי.וי.די שרכשתי כבר בישראל חיכה לי כבר כמה חודשים, מחביא בתוכו הבטחה למסר מאוחר מאמא שלי. אבל הערב זה ברור שאין עוד יום אין עוד דקה. דרמה על ילד גאון והתמודדותו והתמודדות משפחתו עם גאונותו. כתוביות בעברית לגרמנית השוויצרית. פליי.
למה אמא המליצה לי? אולי בגלל שפשוט חסרתי לה במועדון הסרט הטוב המשפחתי שבו הוקרן הסרט, ואולי בגלל שראתה בי “היהלום שבכתר” – ילד קצת גאון בציור, בפיסול, בדרמה, בכתיבה, בידע כללי או בפוליטיקה. גאון שנשאר נורמלי ואמא שבמקום לדחוף הסכימה לפעמים להקפיץ לאודישן. לקראת תום הסרט, הסבא מת ומשאיר אחריו מכתב שבו הוא מבקש מהילד: “תמשיך לממש את חלומותיך”. וזה היה מכתב מאוחר מאמא שלי, כמו הפרחים שהיא שולחת לי באביב הזה, והפירות מסביב שמבשילים ממנה והרוח החזקה שמלטפת אותי בשמה. היא בלבי עכשיו כמו השיר.
ויחד עם המסר הפשוט הזה בדבר חשיבות החלום והחשיבות לא לוותר על מימושו, הגיע גם הדימוי של אמא הכחושה ששוכבת במיטה וכוחה דל. אותו זיכרון שלקח לי זמן לטשטש בעזרת כל זיכרונות הילדות והחיים על כל עוצמתם ויופיים ועוצמתה ויופייה, אותו זיכרון שטושטש עד שנעלם, חזר פתאום. זיכרון הידיעה שאין עוד יום, אין עוד דקה. שזהו זה. שדי כבר.
וכמה ימים לאחר מכן, לאחר פורום קשה (שעוד ארחיב עליו בקרוב אי”ה) שבו קיבלתי מראות-שיקופים-פידבקים לא קלים ובמקום להודות על הדחיפה בתחת של המודעות שלי חשבתי “הם לא מבינים אותי”, חזרתי לאוהל החדש שבו אני מתגורר יחד עם עוד כ- 16 בחורים (חזרנו להפרדה מגדרית), וחיכתה לי החבילה המיוחלת. חבילה נדיבה ששלח לי אחי היקר והאהוב כתגובה רגישה למשפט שכתבתי כאן פעם אחרי שאמא מתה: “מי ישלח לי חבילה עם כל טוב?”. וידעתי שזו נחמתי. ופתחתי בעיניים נוצצות וגיליתי שהטחינה נשפכה כולה, שבמקום אגוזים יש בוטנים קלויים ומלוחים ושאין פתק עם לבבות. אין כמו אמא. אין כמו אמא.
ובכיתי כמו תינוק. ושלומי תיקן אותי ואמר שאני לא בוכה על אמא שלי אלא על הטחינה שנשפכה. כי אמא שלי מתה כל הזמן וזו הטחינה שמתה עכשיו. וחייכתי על הגירסא הטבעונית ל”לא בוכים על חלב שנשפך”, וחייכתי על המחשבה שאולי אני בורח לאמא כשקשה (כי גם אם זו בריחה זו בריחה שהיא מעצימה לא פחות ממגוננת), וחייכתי על כפיות הטובה שלי ששוכחת כל כך מהר את החסד הזה של אחי שלי. ופתחתי את המייל ואזרתי אומץ להמליץ לשים את הטחינה בשקית בפעם הבאה ולשלוח אגוזים שהם בריאים במקום בוטנים שדווקא יש בתמרה ולהוסיף איזה ציור מהאחיינים. אבל לא היה לי האומץ להתוודות שאין כמו אמא, ולא יהיה כמו אמא, כי אין כמו אמא. אין. אין אמא.
וחלפו עוד כמה ימים ולילות של ירח מלא ויצאתי למסע בדרום איטליה (שם כלומר כאן אני נמצא עכשיו, בבית מלון שבסורנטה הציורית, ועוד אכתוב גם על ההווה יום אחד) ובדרך עצרתי בבית הקלנוע בליסבון לצפות בסרט החדש של קלינט איסטווד כי זכרתי שאהבתי את “מיליון דולר בייבי” וכי אני אוהבת ת’קלנוע. והסרט הזה שבו גיבור מלחמה שוכל את אשתו ולומד לחיות בשכונה צפופת סינים - השאיר כזה טעם רע בפה שהייתי חייב לנצל את השיטה הזו שבה אתה קונה כרטיס אחד ונשאר במתחם הקולנוע בין 20 האולמות, וצפיתי בסוף של סרט בריטי מצויין ובהתחלה בסגנון סיוט ברחוב אלם של סרט של ניקולס קייג’ וגם בסרט שלם נוסף עם סנדרה בולוק שבו שוב האמא מתה.
וכשהגיבור סיפר שבכל פעם שהשעון מראה 1:11 או 11:11 2:22 או 22:22 הוא נזכר כי היא מתה אז בדקה ההיא, אני סיפרתי לו על הרוח שמזכירה לי שהיא איננה ושהיא כאן. שמזכירה לי שאני זכיתי לאהוב. וכשהמלחמה בין האב לבן (בשני הסרטים!) היתה עקובה מדם אני נזכרתי להודות על הטיול הזה לדרום איטליה שבו אב ובנו יפטפטו באוטובוס כמו בטיול שנתי, וינהלו שיחות שק”שים אינטימיות אל תוך הלילה. ואני יודע שזכיתי לאהוב.

16/05/2009 בשעה 21:47
ברכת אהבה במקום הזה.
ועל שזכיתי לאהוב אותך אורי. תודה.
באלבום הברכות לאבא היה מפתיע לגלות שסגנונות הכתיבה שלנו דומים.
ושהברכה התחילה באותן המילים.
תזכורת - גם הטחינה בחבילה של אמא נשפכה, ולאמא היה כל כך קשה להתגבר על האכזבה.
על עוגמת הנפש.
לגלעד יהיה יותר קל נדמה לי.
והערה לאחד הפוסטים האחרונים, עם הרטיעה שעלתה בליל הסדר מול היהדות.
הייתי מציעה לבדוק מחדש את השיחה הזאת בין היהדות והבודהיזם בתוכך.
אשמח לעזור לשיחה הזאת להתרחש ולהעמיק.
ואהבת בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך.
17/05/2009 בשעה 10:32
שלום אחי.
מחר תצא חבילה חדשה ומשודרגת.
אני מקווה שהלקחים הופנמו.
ודווקא כן כתבת לי שאין כמו אמא.
ואני מבין ומקבל.
אבל תזכור גם שאין כמו _____
ותשים את כל מי שאתה מכיר במקום הריק.
לאחותי (איך הקדמת אותי?)
1. אין עגמת נפש כי עשיתי הכי טוב שיכולתי ועכשיו אני יכול יותר טוב, ועושה.
2. “ואהבת את ה’ אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך”. האהבה האמורה כאן היא האמונה.
הפסוק האדיר הזה של תורה שבכתב קיבל את פירושו האותנטי ע”י הדמות הגדולה ביותר בעולמה של התורה שבעל פה - ר’ עקיבא - שאמר: “בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך - אפילו נוטל את נפשך”.
וכדאי מאד לקרוא כאן על פירוש מורחב של הפסוק הזה מפי מורי ורבי י.ל:
http://tpeople.co.il/leibowitz/leibarticles.asp?id=27
18/05/2009 בשעה 23:00
והייתם קדושים לי.
תודה אמה על ברכת האהבה ועל הקירבה במילים ובסגנון ובנשמה. מזמין אותך לציור משותף כמו אז.
ותודה על התזכורת שגם לאמא נשפך. בכלל שכחתי.
תודה גלעד, תודה על החבילה - על נדיבותה ועיקשותה להשתפר ולהיטיב. תודה על התזכורת שאין כמו…
אין כמו גלעד. פתאום חשבתי שכבר הגיע הזמן לפאנזין חדש, אולי לכבוד יום הולדת 30 או הולדת האבהות שלי, ושבא לי לראיין בו אותך גלעד אם תסכים.
ותודה על החלום של עדו שהרעיד אותי ואת אבא כאן בחדר במלון על רקע גלים שבאים ונסוגים.
ותודה גם ליעל האהובה שאולי רחוקה מאינטרנט אבל קרובה כל כך אל הלב עכשיו.
הרתיעה שלי איננה מהיהדות (כלל!) כי אם מהקורבניות של “בכל דור ודור…” והגבריות הזקנה והמענישה של דמות האל. באוטובוס בדרכים האיטלקיות היפות אני מתענג על הספר החדש: “חסד חילוני” של דנה פריבך-חפץ שיש בו בכדי לגשר בין שני העולמות בהם אני חי: בין הפוליטי לרוחני, בין החסד האלוהי של היהדות לחסד האינדיבידואלי של הבודהיזם, בין האנרכיזם האתיאיסטי ל”גרייס” של תמרה. מבטיח לכתוב ולנסות להעמיק בקרוב.
23/05/2009 בשעה 07:33
דיוקן אימי על הפסנתר
ידע ימים יפים יותר
וגם ימים יותר קשים
באלף תשע מאות שלושים בקיץ
דיוקן אימי מונף אל השמיים
עוקב אחר ציפור בלתי נראית
ובאין קמע לי או נר
דיוקן אימי עלי שומר
הוא מגבוה כמו מקשיב
ואת המנגינה מכתיב אלי
דיוקן אימי מונף אל השמיים
שומע הללויה כל העת
כמו מתוך אגם רחוק, אגם שקט
קורה שלפעמים נורא עצוב לי
קורה שלפעמים יש יום אפור
קורה ששום דבר כבר לא חשוב לי
לא הללויה לא שמיים לא ציפור
דיוקן על הפסנתר
חידות וחלומות פותר
גם בימים ללא חמדה
ימי סגריר, ימי רפיון ידייםן
דיוקן אימי מונף אל השמיים
חותר אל איזה אופק לא נודע
אומר שמחה, אומר חיים, אומר תודה
קורה שלפעמים נורא עצוב לי
קורה שלפעמים יש יום אפור
קורה ששום דבר כבר לא חשוב לי
לא הללויה לא שמיים לא ציפור
אבל כמו אל הרפתקה
אל איזו דרך רחוקה
שמחכה ומחכה
והפתעות יש בחיקה עדיין
דיוקון אימי מונף אל השמיים
מלא אפשרויות מלא תקווה
אל העתיד האין סופי שטרם בא
(נעמי שמר)
26/05/2009 בשעה 08:07
חבילה מושלמת הגיעה לכאן אתמול.
פתחתי והתרגשתי עד דמעות
מהמכתבים המקסימים של האחיינים שלי ומצרור עיצות חשובות לחיים מאושרים יותר
מהטחינה השלמה, מהעוגיות תוצרת בית, מהאגוזים המשובחים, מהחלווה והזעתר האסליים
הללויה!
אין כמו אח שלי!!
תודה לך אחי הטוב ביותר.