החיים כנמשל

חודש לא כתבתי. יודעי דבר יודעים לומר שמעולם לא היתה הפסקה כה ארוכה. שלושים יום. שלושים. לא היה זמן, לא היה פנאי. היה או לא היה? מה היה? השתתפתי בכנס איסטר המכובד ובקורס ארוס פוליטי או פוליטיקה ארוטית. התאהבות בפליקס המלאך והעמקה עם אניה האהובה. התקרבות לרוסנה ולנשמה שברחמה. היו חלומות על אמא ועל אבהות, על כוס שמונחת בשולחן בסלון והופכת לנחש, על תורמים שרוצים לממן את כפר החקר לשלום ועל מכונת רנטגן שבודקת את אזור האגן. והיה גם ביקור משפחתי היסטורי מאתגר מרגש ומגבש בפורטוגל כולל ליל סדר בתמרה, ואולי עוד יבואו פוסטים שיספרו את הכל ואולי ההיסטוריה תישאר ככה, מקוטעת, כמו היסטוריה.

כי את הפוסט הזה בא לי להקדיש שיר אהבה לפאטץ’ אדאמס שהגיע לתמרה לפני שבוע. הליצן הכי מצחיק והכי אמיץ שאני מכיר. את הסרט עם רובין ויליאמס פיספסתי אבל המציאות, כך אומרים, טובה יותר. הוא רופא, אקטיביסט קומוניסט, חי בקהילה ובעיקר נוסע בעולם ממקום למקום, מהרצאה לסדנא, ממחנה פליטים לבית יתומים ומביא את הומור הנון-סנס הפוליטי שלו ואת הלב הענק.

הוא בן 64 (אבל ראיתי אותו מתאהב כמו נער בן 16), הוא מתנשא לגובה של שני מטרים עם מכנסיים צבעוניים שאמורים להתמודד עם כל גילוי של אלימות ברחוב, יש לו שיער לבן ארוך (וקצת צבוע בכחול), שפם מחודד ועיניים שלא מתפשרות. הוא אוהב אדם, חוקר סקרן (ראיון רפואי ראשוני שלו לוקח 4 שעות), הוא לא משתמש במחשב אבל הוא איש ספר חכם וידען במיוחד. הוא הפך למקור השראה עבור צבא הליצנים שהוא תופעה פופולרית בתנועה האקטיביסטית האנטי-גלובלית. לפני 42 שנים החליט שלא להפסיק להיות שמח ומאז הוא לא מבזבז דקה מחייו. כבר שנים שהוא לא שוהה באותו מקום יותר משבועיים, גם לא בביתו שלו שבארה”ב. בחודשים הקרובים הוא יבקר בברזיל, יפן, עזה, סיירה ליאון ואירופה.

יחד איתו השתתפתי בכנס שכינס 30 מורים/מומחים/פעילי שלום מכל העולם כדי לבדוק ביחד האם 30 אנשים יכולים לשנות את העולם ואיך. בין השאר גם עדי גורדון שהיה פעם שחקן כדורסל בהפועל ירושלים והיום הוא מורה רוחני או מאמן (קואצ’ר) או איש עם לב טוב. בזמן שידידו הכדורסלן לשעבר דורון שפר חוזר לשורשיו היהודיים, גורדון חיזק אותי ברצוני לא לימול את הילד שרוצה להיוולד בקרוב (גם אם זו ילדה אני לא בעניין של חיתוכים לא הכרחיים). ומבית לחם הגיע סמי עוואד שהוא המהטמה גנדי הפלסטיני, איש חזון אמיץ ועמוק, מורה לאי אלימות שמעז לשאול מה יהיה בשטחים ביום שאחרי הכיבוש? וגם חבר קרוב.

בין כל האח”מים והאגואים, בתום כל ארוחת ערב פאטץ’ אדאמס עמד במטבח ושטף את הכלים ביסודיות. למיטה (שמתחתיי!) הגיע כל לילה לקראת שחר וקם כמו שמעון פרס אחרי 3-4 שעות שינה. הוא לא מאמין באלוהים ולא יודע מה זאת אומרת “רוחניות” ובכל זאת סוג האנושיות שלו הוא מלאכי.

היתה לי את הזכות ללוות אותו לשדה התעופה בליסבון ולראות איך הוא יוצר קשר עם הדיילת שמחזירה לו את הדרכון ואומרת “תודה ונסיעה נעימה”, והוא עונה לה: “תודה לך! עשית עבודה כל-כך טובה. איך אני יכול לעזור לך?”, והיא עונה: “רק תהיה שמח”, והוא מרצין ומשיב: “אני מבטיח להיות שמח תמיד, תוכלי להבטיח לי את אותו דבר?”, והיא עונה בחיוך מבוייש: “אעשה ככל שביכולתי”.

אחר כך ישבנו על כוס מיץ תפוזים וניסיתי לענות על שאלתו בדבר החסרונות של תמרה. אבא שלי היה מוטרד מאוד מרמת החיים (לינה באוהלים, שירותי קומפוסט, אוכל פשוט…) אבל גם הבין שאיכות החיים חשובה פי אלף (כך אמר) מהתנאים החומריים. אהבתי שהמסר בדבר מותר הרוח מן החומר עבר באמצעות מראה הפנים המאושרות שמסביב. אותי לא מטריד לישון עם 20 באותו חדר אבל כן מטריד אותי, בכלל בחיים, הפער בין מה שאומרים למה שעושים. בתמרה זה בולט בעיניי בעיקר בתחום של האהבה החופשית (מעטים כאן המודלים לזוגיות אלטרנטיבית שלמה ועמוקה) אורח חיים בר קיימא (קניית מזון מבחוץ, שימוש באנרגיה לא מתחדשת ותלות כלכלית במערכת הקפיטליסטית) וגם התמכרויות (שוקולד, קפה, אלכוהול, סיגריות מרגרינה ומוצרים מן החי). פאטץ’ הקשיב ואמר שלו שחסר קצת הלצות, רוח שטות יצירתית פורצת גבולות ביום יום (ולא רק בפורום).

הוא גם אמר שהוא לא אוהב את הג’נדר שלו אחרי אלפי שנות פטריארכיה אלימה. אמרתי לו שאני יכול להבין אותו אבל גם שזו עבודת שלום בעיניי – ללמוד לאהוב גברים או ללמוד לאהוב להיות גבר/זכר. מה שנקרא קבלה עצמית. עבודת שלום שיש בה גם יסוד פוליטי מעצים. עבורי.

אחרי שטס נסעתי לבית החולים בליסבון שנראה כמו בית חולים במדינת עולם שלישי. לא זיהיתי חיוך אחד בפנים שמסביב. החלטתי לחייך בעצמי ולהתחיל להשתמש באף האדום שקניתי בהפגנת ליצנים אנטי-בוש לפני שנתיים. מהיום – לא אבזבז יום אחד על להיות לא מאושר. זו התחייבות שבאה עם חיוך גדול אבל היא גם רצינית לגמרי.