“עשרות שנים לאחר ‘פרשת דינה ושכם’ (בראשית, פרק לד), אפילו ברגעי חייו האחרונים, אין יעקב שוכח את מעשה נקמת שני בניו שמעון ולוי אחֵי דינה בתושבי שכם, והדבר לא נמחל להם.
בסוף ימיו בטרם מותו, אוסף הוא סביב מיטת חוליוׁאת כל בניו, ובנוכחותם פוקד הוא על שני בניו אלה את חטאת שכם, ומוצא לנכון לקללם באומרו עליהם את המשפטים הנוקבים: “… כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם : בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי… : אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה… :” (מט,ה-ז)
אף על פי שבדיעבד לא היו לאותו מעשה הרג גדול שעשו שני אחים אלה, התוצאות החמורות שמפניהם חשש יעקב, ועל אף שהתורה עצמה מסיימת את אותה פרשה במילים הנוקבות אותן שָׂמָה היא בפי שמעון ולוי : “הכזונה יַעֳשה את-אחותנו ?” (לד,לא), מילים שלכאורה יש בהן משום הצדקה למעשה הנקמה שעשו, יעקב שהוא עתה ישראל, איננו מוחל על מעשה זה, גם אם ניתן למצוא לו צידוק בפי עושיו.
משמע,
יש צדק שאין האדם רשאי לנקוט בו.
שני שבטים אלה נתקללו משום שעשו מעשה, שאמנם ניתן היה למצוא בו פנים של הצדקה כאמור, אולם אף על פי כן המעשה מוגדר כשפיכות דמים ממנו ניתן היה להימנע, והוא לא היה הכרחי.”

ישעיהו ליבוביץ
שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמודים 184-185

ותגובה לדברים:

יש ויש בידינו להצדיק את פעולתנו בפני “העולם” .יש ויש למצוא הצדקה למעשה זה, אך אל נשתדל למצאה, ונכיר במועקה שהיא מטילה עלינו. אפשר ואפשר לנמק ולבסס, להסביר ולהצדיק את מעשה שכם-קיביה-עזה מבחינת כל עקרונות המוסר הניתנים לשיקול ולחישוב ראציונלי. אולם קיים גם פוסטולט מוסרי, שאינו כלל בגדר שיקול וחישוב, ושממנו נובעת קללה על כל השיקולים והחישובים המוצדקים והנכונים הללו. מעשה-שכם וקללת יעקב אבינו, בשעה שחזה לבניו את ואחרית-הימים - זוהי דוגמה לפרובלימטיקה המוסרית המחרידה, שייתכן מעשה שהוא מוסבר ומנומק, ואפילו מוצדק (!) - ואעפ”כ הוא מקולל.