החיים כנמשל

נדב אהובי סיבך אותי עם שרשור לינקים. ובכל זאת הכל קשור. אז לכבוד החשיפה לקהל קוראים חדש שלא אמור להתעניין במה קורה לי בקישקעס – אני מעלה כאן בלחץ של 72 שעות טקסט שמבוסס על עבודה שכתבתי בקורס “שירה ורדיקליות” עם אהרון שבתאי באוניברסיטת תל-אביב ב- 2002. וגם מעביר את “הלינק שלא נגמר” לידידי הגולה ד”ר אייל גרוס. שמתמהמה וגם לפלסטלינית. תהנו.

אלן גינזברג (1926-1997)

בוב דילן זה סיפור על האינדיבידואל שנאבק נגד כל
מלאכת הבריאה.
בטהובן זה על אגרוף קמוץ של אדם אחד בין ענני
הברקים.
האפיפיור זה על הפלות ורוחות של מתים.
הטלוויזיה זה על אנשים שיושבים בבית ומסתכלים על
הדברים שלהם.
אמריקה זה על להיות ארץ גדולה מלאה בוקרים
אינדיאנים כושים ואמריקאים.
רוסיה זה על צארים סטלין משטרה חשאית
וקומוניסטים יחפים בשלג.
אבל זה לא רוסיה זה רק הקונספט על רוסיה.
קונספט זה כיצד להביט אל כדור הארץ מהירח מבלי
להגיע לשם לעולם…
… אבל למי אכפת על מה כל זה?
לי אכפת! לאדגר אלן פו אכפת! לשלי אכפת! לבטהובן
ולדילן אכפת!
האם גם לך אכפת? יש לך דיעה או שאתה רק עוד יצור
אנושי עם עשר
אצבעות ושתי עיניים?

השיר “זה על” (שנכתב ב- 1996, שנה לפני מותו, תרגם יהונתן גפן) זה על מחויבות חברתית של גינזברג כאדם וכמשורר. הוא מזכיר בו עוד אנשים (דילן ואלן פו) שכמותו, גורל העולם נגע בחייהם הפרטיים ולא הרפה. גינזברג, אקטיביסט פוליטי, מצביע בשיר זה על כך שהשירה לא יכולה “לשתוק” ושגורל העולם לא יכול להיות מנותק מגורלו של המשורר.

בסוף השיר גינזברג פונה לקורא באופן ישיר – “האם גם לך אכפת?…” – ומדרבן אותו לפעולה, למפגש בלתי אמצעי עם החיים. זהו ניסיון להעמיד את הקורא במצב של חשיבה ונקיטת עמדה וכך לשבור את הניכור (”להביט אל כדור הארץ מהירח מבלי להגיע לשם לעולם”) ההופך אותנו ל”יצורים בעלי עשר אצבעות ושתי עיניים”. בדומה לשיר של ברטולד ברכט “אל המהסס” הפונה בסיום לקורא במילים: “כך אתה שואל. אל תצפה לשום תשובה מלבד תשובה שלך!”.

גינזברג הפך לדובר של דור שלם בשנות השישים. נושא הלפיד של מרד הנעורים של ארה”ב שהפך למרד של העולם כולו הציב עצמו כאויב של אמריקה הטכנוקרטית, רוצחת הנפש והמייצרת ומייצאת לעולם תרבות רדודה ופופוליסטית. כך הפך לסמל של מחאה פוליטית ומעורבות חברתית. ב- 1956 (בתקופת מקארתי) ניסו השלטונות האמריקאיים לעכב את הוצאת ספרו “יללה ושירים אחרים” בשל “פגיעה בנורמות המוסר החברתי”. ב- 1965 פשט את בגדיו בפראג כשנבחר על-ידי הסטודנטים הצ’כים ל”מלך מאי”. על ניסיונו להיות “המלך העירום הראשון” נעצר וגורש באשמת “התנהגות לא מוסרית וחתרנות פוליטית”.

את כל האשמות שיוחסו לו ביצע בלב שלם ובקול גדול. את החתירה לשינוי שורשי, מהפכה אתית, ארוטית ופוליטית ניסח במניפסטים אישיים וציבוריים כאחד. בתקופה של ציניות קפיטליסטית התעקש על פאתוס מרקסיסטי. המניפסט הקומוניסטי שנפתח במשפט “פועלי כל העולם התאחדו” מבשר רוח חדשה של לשון מליצית ועממית גם יחד שמטרתה לסחוף את ההמונים לא בהבטחות נבובות כי אם על-ידי יצירת הזדהות עם הרוח האנושית המפעמת בכל בני האדם.

גם העיסוק האינטנסיבי של גינזברג עם התרבות ההודית לא הביא אותו להתנתקות מהפוליטיקה ומהחברה שבה גדל. את המחויבות הזו הוא מנסח בשיר “מדוע אני עוסק במדיטציה” (מ- 1981, שתרגם נתן זך):

… אני יושב באמריקה מפני שבודהא ראה גוויה בלומביני
אני יושב מפני שהייפים נשנקו פעם בשמי הגז המדמיע של שיקאגו
… אני יושב מפני שהיה לי חזון וגם לקחתי LSD
אני יושב מפני שאחרי שלונצ’רסקי הודח וסטלין נתן לז’דנוב מגרש
טניס מיוחד נהפכתי לקוסמופוליט חסר שורשים
אני יושב בתוך הקליפה של האני היָשָן שלי
אני יושב למען המהפכה העולמית

ניכר כי הקוסמופוליטיות של גינזברג מובילה למהפכה עולמית ולא לאדישות. הוא מנתק את שורשיו הלאומיים-מזויפים ומכה שורש במציאות האמיתית-הקשה-הרדיקלית. כמו בשיר “בעקבות ויטמן ורזינקוף - איזו הקלה”
(1980, זך תרגם):

אילו נגדעה ידי האוחזת בעט על-ידי משאית בברודווי
– איזו הקלה לא לכתוב עוד מכתבים ל- Nation
לא לקרוא תיגר על רודנים, רכילות מלחמה, ה- FBI –
שירי יעלו אבק בספריות שבקנזס,
נערי חוות מתבגרים יפתחו כריכות ספרים בידיים שופעות בריאות
אדמוניות.

שיר זה מבטא את הסלידה מהשירה והבוז לתרבות. לא רק עייפות מהיללה הנמשכת של המשורר אל מול העוולות, אלא גם הפער המהותי בין הכלי (מכתב לעיתון, שירים פוליטיים) לתוכן הנוצק לו (רודנים ומלחמות- עוולות שהאדם התמים, רודף הצדק והמבקש טוב לא יכול לשאת). נערי חוות מתבגרים רומזים על יסוד רדיקלי נוסף בשירתו של גינזברג – ההומו-סקסואליות. דוגמא נוספת בשיר “מסר 2″ (1965, תרגם זך):

…הכיתי במצלתיים-של-אצבע שלי בהוואנה, אני שוכב
עם נערים בני עשרה חושש מפני המשטרה האדומה,
אני מאונן בחדרי אמבטיה מודרניים בקובה, אני מתרומם
מעל אוקיינוסים כחולים במטוס סילון…

גיזברג זה על חור התחת וקדושתו: “blessed be He in homosexuality”. זה על הומוסקסואליות רדיקלית. זה על קוויריות. אותה תפיסה פוליטית המבקשת לפרק את ההגדרות של החברה השמרנית והליברלית. בהגדירו את עצמו כ”גבר-אישה” גינזברג מציע תפיסה אלטרנטיבית של המציאות. הוא מתגאה בחריגות של המיניות שלו ומבקש למוסס את הגבולות והחוקים הקובעים כי על הגבר להימשך לאישה על האישה להימשך לגבר. הוא כותב את שיריו בתקופה בה רוב המדינות המערביות עדיין אסרו בחוקיהן משכב זכר, ובקדשו את מיניותו החריגה שנחשבה לטמאה ואסורה הוא מבצע מעשה רדיקלי.

משחר ההיסטוריה שאף הממסד לשלוט בארוס של היחידים, לדכאו ולעודד ילודה שתשרת את צורכי המדינה. מוסד הנישואין ההטרוסקסואלי מגביל את הארוס הרדיקלי, בעוד שחרור הארוטיות ההומוסקסואלית של גינזברג מציע אהבת בשרים חופשית הנובעת מהקרביים ולא מדימויים שקריים שיצרו פרסומאים או אנשי חינוך. בהצהרתו: “ההפך הוא גם יפה!” הוא מצהיר על עצמו כמי שאינו שייך לשיטה, זו המסדירה את המשך הילודה (מובן זה של ההוויה ההומוסקסואלית ניסח בבהירות דורי מנור ב”שיר המעלות”: “אני הגודע עצי משפחה”).

גינזברג אוהב את הערך הממשי ולא את ערך החליפין (המסחרי). לצד הערצתו ליופי האנושי, הגברי, הקיים, הוא איננו נכנע למטאפורות השקריות של הקפיטליזם האמריקאי. לא נענה לפרסומות המנסות למכור לו את מה שאינו צריך, את מה שאינו קיים. הוא לא מוכן לקבל עולם של אינטרסים במקום סנטימנטים, בעקבות מרקס שטען כי הבורגנות הרסה את היחסים האמיתיים הוא מחייה יחסים אלה. בשיריו ההומו-ארוטיים הוא מציב הילה מסביב לאהבת הגברים. גינזברג מבטא את “חטאיו” ועבירותיו בגלוי, בפומבי, מבטל את תחום הפרט השקרי וחושף את תמונת העולם שלו כפי שהיא.

גינזברג כותב מתוך חוויה של חריגות. חריג לעם האמריקאי, חריג מול הרוב ההטרוסקסואלי. הוא יוצר שירה מתוך חווית יסורים ובדידות, תחושת תלישות ופחד הנרדפות והעקירה. מתוך כל אלה הוא יוצר שירה של ניסיון: “מן הלב, הקרבים, הכרס, הירכיים”. לאחר שסולק מאוניברסיטת קולומביה עבד לפרנסתו כמדיח כלים, ימאי, רתך ושוער לילה. אלה, כמו גם מסעותיו הרבים בעולם, לא איפשרו לו לכתוב את שיריו ממגדל שן של אריסטוקרטיה בורגנית שבעה ומנוכרת.

גינצברג הוא בן לאם יהודיה קומוניסטית שחלתה במחלת נפש וצאצא של איש הרוח אחד העם (אשר גינצברג), אך הגדיר עצמו בשיר כ”יהודי בודהיסטי”. זוהי הגדרה מקוממת ולכן גם רדיקלית אל מול הממסד היהודי והתפיסה המסורתית-שמרנית (המזכירה לי את השורה החותמת את השיר “לבי” לאהרון שבתאי: “אני יהודי פלשתיני”).

מתוך “יהוה ואללה עורכים מלחמה” (1974, תרגם נתן זך):

יהוה בפצצת אטום
אללה שוחט את גרונות הכופרים
צבאות יהוה מביסים את השבטים השכנים
האם יכסו מי ים סוף ויטביעו את צבאות אללה?
… שני האלים נוראים! איומים הם יהוה ואללה!
שניהם אלים עקומי חוטם, נמולים.
יהוה אללה מי מהם לא מציאותי?
מי האשליה החזקה יותר?
איזהו האל שישמור על האגו שלו בעדן? מי יותר בלא שם?
… היטלר וסטלין שלחו אותי לכאן!
ויצמן ובן-גוריון שלחו אותי לכאן!
נאצר וסאדאת שלחו אותי לכאן!
ערפאת שלח אותי לכאן! המשיח שלח אותי לכאן!
אלוהים שלח אותי לכאן!
… אנחנו נכריע את האויב!
נקים את זהותנו הנפרדת! היסטוריה
גאה עד אין קץ!
… שלום! שנטי! סלאם!

בשיר זה מבטא גינזברג את הכאב הפרטי שלו מסבל העולם. זהו כאב שנובע מתוך אמפתיה לעולם והזדהות טוטאלית איתו כקוסמופוליט (אזרח העולם). ככזה, הוא מסוגל לזעוק על העוולות שגורמת ארה”ב בויאטנם וניקרגואה, על אלה שגורמת ישראל בשטחים הכבושים ועל אלה המתרחשים בצ’כיה הקומוניסטית.

גינזברג השתמש בסמים (בעיקר מריחואנה ו- L.S.D) שהביאו אותו לשירת הזיות המבטלת הפרדות ומזמנת חזיונות נבואיים. בשירה נבואית זו מתגלה יסוד רדיקלי חשוב – הפאתוס ההכרחי, השאיפה לקשר בלתי אמצעי עם קהל הקוראים, הרצון להשפיע עליהם באופן מהותי. עם זאת, גינזברג שומר על ענווה נדירה בצד הרטוריקה הנבואית ספק מגלומנית. שירים אלה מזכירים את חזיונותיו המיסטיים של ויליאם בלייק ומהווים מעין המשך לוולט ויטמן (”אני משמיע את יללתי מעל גגות העולם”). אלא שנבואתו/יללתו של גינזברג קודרת. הוא מנבא נבואת חורבן כיאה למאה שבה חי, מאה שהחייתה כוחות רדיקליים באמצעות הניסיון להכחידם. כך לדוגמא בשיר “נבואה” (מאי 1968, תרגם נתן זך):

הו פייטנים שלעתיד
זמרו מגולגולת עד לב עד תחת
כל עוד השפה תשרוד
הפיקו קול מכל מיתר
חשמלו, הדליקו כל מודעות
אני שר מתוך כלא הרוח במדינת ניו-יורק
בלי חשמל
גשם יורד על ההר
מחשבה ממלאה הרים
אני אשאיר את גופי
בפונדק דרכים צר
עצמיותי נחלצת
בעד אוזניים שטרם נולדו
לא שפתי
כי אם קול
מזמר בפסוקים
נותר לפלטה בעולם
לא עצמות ההיסטוריה
כי אם צלילי קולות
נשמות-אף יקרות ועיניים
זורחות בשמיים
שבהם ממריאים טילים
לקחת אותי הביתה.

ובשיר אחר:

אני בן האדם
אני שמש היקום
אני אבי המהפכה האמריקאית.

הפוסט הזה נכתב ביום Thursday, 08 בJanuary 2009, בשעה 11:51, והוא שייך לנושא הספדים ופרידות . את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0‏. אפשר להגיב על הפוסט כאן בבלוג הזה, או לשלוח טראקבאק מבלוג אחר.‏