החיים כנמשל

בדרך לקהילת דמנהור, במכונית אדומה, חמישה שגרירים מתרבות אחרת, עולים לרגל עם הפסקות קצובות בתחנות הדלק המציעות מוצרים זהים במדינות השונות: פורטוגל, ספרד, צרפת ואיטליה. בחלון שהוא מסך הקלנוע שלי לשלושת הימים הבאים נשקף שילוב מוזר של מנוף המתרומם מעל טירה עתיקה, גשר רומאי שמוביל לשדה עצום מימדים של פאנלים סולאריים ותחנות רוח, ואין סוף גפנים, עד שבא להשתכר. ברוך אתה אדני בורא פרי הגפן.

מרקוס אומר שלעלות על ההיי-ויי זה כמו לעלות על הגלובליזציה, אז אנחנו סוטים לארוחת צהריים בדרך עפר צדדית בין עצי זית לשדרת תאנים. אחרי שמילאנו את הבגאז’ במתיקותן של התאנים (מים גנובים ימתקו) המכונית נתקעת בבוץ. בזמן ניסיונות החילוץ האמיצים שלנו הבוץ מגיע עד הברכיים, מרקוס, שהוא בחור מצוחצח מגרמניה, מזכיר את המראה שקיבל בהופעת הפורום האחרונה שלו – להתחיל להתעסק בבוץ (וגם בחרא של שירותי הקומפוסט). חזרה לאמא אדמה.

בראש שלי מתנגנים שירי מסע של אהוד בנאי אבל הסי.די. שאחות של ליאת שלחה מזמר בסגנון גלגלץ את תמונת האהבה הישנה. זו שזנחתי. אהבה שבנויה על קנאה, מלחמה והמון סבל. איה כורם מזכירה שאהבה תלויה בתלות “הוא רואה דרך כל הנשים היפות/ הוא חושב ורוצה רק אותי”. בשביל איגי וקסמן האהוב הוא רוצח “אין לי מה לומר לך אהובי רוצחי/ אני סולחת לך מתגעגעת אליך/ תניח לי לנפשי”. והגבר דניאל סלומון מסכם ש”הכי בטוח זה מרחוק”… אמנם “אהבנו פתוח” אבל - “האהבה שלך אלי היתה לאזיקים/ סגורה בתוך קופסא/ נשארת תלויה כמו בובת חוטים”.

אומרים אהבה יש בעולם. מה זו אהבה? או במילים אחרות: רבות הן הדרכים וארוכות… אבל לאן?

בין השירים אנחנו מעיזים להתנסות בפורום צנוע. צוללים לנושא הכספי ומגלים כמה היחס שלנו אליו דומה ליחס שלנו לאהבה ולמיניות. כמה אנחנו רגילים להסתיר את החובות ואת ההון שלנו. להתוודות בפני פקיד הבנק ולהתבייש בפני חברינו. מתוודים ומתוודעים אל המקומות שבהם אנו חיים את חיינו כדי לרצות אחרים וגם נוגעים בנקודה הקריטית בחיינו שבה כל אחד ואחת סטתה מהמסלול של חתונה-משכנתא-ילדים. מישרים מבט זה לזו ומעניקים מראות תומכות, קשוחות, משקפות. מאתגרים את עצמנו בתוך קופסת פח שנעה במהירות 140 קמ”ש.

במקום לריב או להתווכח על שאלות לוהטות כמו: מתי נצא? באיזה דרך לבחור? מתי לעשות הפסקה? פשוט הקשבנו לגאיידנס - לג’י.פי.אס. הוא תמיד מראה לנו את הדרך, מחשב בשבילנו בדיוק מתי נגיע ליעד, תמיד יודע איפה אנחנו ומה הטמפרטורה וכמה אנחנו גבוהים ביחס לגובה פני הים. כמו ההשגחה-הדרכה-הנחייה: אנחנו רק צריכים לדעת לאן אנחנו רוצים להגיע, ולכל השאר – היא כבר דואגת. אפשר לבקש ממנה לדבר בקול של גבר, או לשנות שפה. זה לא משנה, הגאיידנס מכירה כל דרך עפר ומעודכנת על כל פקק בדרך. כשפספסנו פנייה היא אף-פעם לא נזפה “אידיוט! אמרתי לך שמאלה!!”, אלא פשוט נתנה הנחיות חדשות להגעה בטוחה ליעד. הדרך חכמה מההולך בה.

הנה הגענו לברצלונה. יצאנו מתמרה בשש בבוקר והגענו לסקאוט של מילי באחת בלילה. מילי שהיא שועלה ותיקה בסצינה האלטרנטיבית בקרסלונה חולה אבל על השולחן מחכה לנו קוסקוס וסלט שניכר עליו שהגיע מהזבל הנדיב של חברת השפע. למחרת היא מדדה עם חום כדי להראות לנו את המרכז החברתי ששופץ ומופעל על-ידי שמונת הסקאוטרים. על הגג גינה צנועה מזכירה לי כמה מוגבלים החיים ברי הקיימא בעיר. קצת מתחת, בעליית הגג, מתחבאת סדנאת צעצועי המין של מילי מעוררת ההשראה. כדורים סיניים מכדור של עכבר מחשב, ויברטור ממנוע של מחשב או מרטט של טלפון סלולרי, דילדו תוצרת עצמית בדיוק במידה ובצורה שמותאמת לאמנית. הננו כחומר ביד היוצר.

הדרך ארוכה היא ורבה. המשך יבוא…