החיים כנמשל

הידיעה הדרמטית הגיעה לאוזניי: רונה ומיכל, שתי גיבורות ילדותי מהסעה 2 ביסודי, הן עכשיו בהריון. הן היו הסמל לשנינות, לבגרות, לחריפות הפוליטית, לנשיות הבלתי מושגת. עכשיו הן בנות 30, ובתזמון מדוייק הן הופכות לאימהות. שיהיה במזל טוב.

אז למה הבטן שלי התהפכה כשהבשורה נחתה במייל בוקס שלי? מחשבה אחת שופטת את השעון הביולוגי ואת הבורגנות שלוקחת את הטובות ביותר.

ויש לתת דרור למחשבה הזו כמו גם לעוגיה שאכלתי באיזשהו יום כיפור ולא סיפרתי עליה אפילו לא לאלוהים. או כמו קריאות ה”מלחמה!!” שזעקתי עטוי בצעיף צהוב בהיכל יד אליהו (ששינה את שמו כך שמעתי וכעת קרוי על שמו של חכם סיני). או כמו האהבות שהבטחתי ל- ר’ רק כדי שתיתן לי לגעת בשדיה. או כמו מאות הגופים הזכריים שיצאו מאיי.או.אל, צ’ק מי אאוט, אטרף ונכנסו לחדרי ולא הותירו סימן בעולם. כמו סימונה של מכונית אלמונית בחריקת המפתח שלי. כמו ההצטרפות לשירת הרעים “טים, הומו, ברח!”. כמו המחשבה על כמה גדלתי מהקטנתו של בוחבוט הבוכרי. וגם אני רציתי להיות חייל בצבא ההגנה לישראל.

חטאתי, אשמתי, בגדתי, עיוותי, הרשעתי. כמה קל לזהות את חטאי (החטאות) העבר ואת חטאי (החטאות) אחרים) וכמה חשוב לזהות את חטאיי (החטאותיי) בהווה. לזהות גם את מקור הסליחה. מי שידע למחול ימחל לי על אהבתי, הזמן ישקיט הכל, אני הולכת לדרכי. ואלה מילים שנכתבו לאור הנר המסרב להשלים עם התקצרות הימים ועם ההקפדה הגרמנית על האיסור הפורטוגזי על הדלקת אש בעונה זו.

ויש לתת דרור גם למחשבה שמעולם לא ראיתי את רונה יפה כל-כך כמו אז ברחוב מקרי בתל-אביב, עגלגלה, שלמה ומושלמת. המחשבה על שתי הילדות האלה (אולי ילדים?) מעוררת כיסופי משיח (כמו אבא של דודו טופז) או לפחות קנאה טובה. שטוב לה לילדה עם הורים שכאלה וטוב לו לעולם עם ילדות שכאלה. וגם אם יתמרדו יום אחד ויאמינו שבני אדם לא נולדו לגור בקופסאות בטון ולבהות בקופסאות פלסטיק – תדענה שאהבת האם היא שורש המרד כמו גם הנוסחא לשינוי עצמו.

“אלוהים, חשב קצכן, ילד את העולם ומת. ועכשיו מבקש העולם את אלוהים לשווא. ילד אינו זוכה לראות את אמו אלא לשעה קלה, כשהוא תינוק, ואחר-כך, כל שאר ימות חייו, מבקש הוא את אמו שאין לה דמות, והאם שאין לה דמות מבקשת את ילדה”. (ספר יוסף, יואל הופמן)

באתי מאהבה ואליה אני בא. זה הסוד שהוא רק רמז. באמת שיהיה במזל טוב. בקרוב אצלי.