כתיבה תמה
11/10/2008 - 20:14 מאת אורי אילון
המון מילים. אני סופר תגובות ומיילים ומילים. סופר סתם, אבל עדיף מלעטוף דגים. הלימוד שלי לעת עתה: קודם כל להביט בחטאיי בזמן שכתבתי על אחרים. למשל, להיזכר בכתבה הראשונה שכתבתי ב”הארץ” שחשפה את העובדה שדודו דותן לא רשאי להגיש את תוכנית הרדיו שהגיש אז ברשת ב’. חודש לאחר מכן הוא נפטר מדום לב בגיל 53. גם אני לא אומר שהרגתי אותו, אבל אני לומד להעניק לכל עוגמת הנפש ההיא את המודעות הראויה. להצטער באיחור של 7 שנים. לכרוע להרף על חוף הסליחה.
אחר כך אני מתפנה לבדוק את תהומות הייאוש וחוסר האמונה שלי – הפחד שלי שההתנגדות תהיה כה חזקה עד כדי מחיקת הפרוייקט, ואולי אפילו פחד מוות (רצח על רקע כבוד המשפחה?). מתוך תהליך ההתפכחות וההתבגרות הזה מתחדד החזון מחדש ומשריש שורשים עמוקים יותר. מרגשי אשם אני עובר ללקיחת אחריות והעמקת האמון שלי בקבוצה ובתהליך. בפורום הראשון (בנושא האירוח שלהם) - למדתי לבקש עזרה, בפורום השני (אחרי פירסום הכתבה) - מנחת הפורום שיחררה אותי בסוף ללא “מילים של תקווה”. לא תמיד מוכרחים להיות שמח. אז אומר תודה על הכתבה ועל הלימוד שהיא זימנה לי.
ולבסוף – מה זה אומר “נחוצה כתיבה חדשה”? אני רוצה לשנות את הכתיבה שלי כך שעיקרון השקיפות יהיה מעוגן בתפיסת עולם הוליסטית ולא יתפרש רק כפרובוקציה. אני מחפש את המילים החדשות ואת התדר הנכון. למצוא כתיבה של חמלה, תמימות וענווה. הכי קרוב שאני מכיר זה יואל הופמן. אבל אני לא יואל. ובכל זאת - נצור לשונך מרע. פחות סנסציוני, פחות ציני, פחות מתנגח, אולי פחות פופולרי. ובכל זאת לכתוב את השינוי שאני רוצה לקרוא בעולם.
אני רוצה לנסות לצייר במילים את גן העדן עלי אדמות בטרם טעמנו מעץ הדעת (”טוב ורע“). לא לוותר על הרצון או האמונה בשינוי העולם, אבל להשיל שאריות שיפוטיות שדבקה בי. כמה אושר אני שואב מפנייה של שלושה אקטיביסטים שונים משולי השוליים שכתבו לאחרונה שברצונם ללמוד בתמרה. אני בא ממקום שמחלק את העולם לטובים ורעים (בסגנון גורג’ בוש, רק שהוא הרעים). אני רוצה להשתחרר מהטוב והרע הזה, מבלי לוותר על דיאלוג. אני רוצה להקשיב יותר, להיות יותר סקרן למה שמסביבי, אולי לשאול יותר ולענות פחות. אולי לתת יותר מקום לרווח שבין המילים. אולי לשתוק.
הפוסט הזה נכתב ביום Saturday, 11 בOctober 2008,
בשעה 20:14,
והוא שייך לנושא כללי
.
את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0.
אפשר להגיב על הפוסט כאן בבלוג הזה, או לשלוח טראקבאק מבלוג אחר.
Powered by FireStats
12/10/2008 בשעה 11:16
יפה (ותם) כתבת.
בהצלחה.
12/10/2008 בשעה 11:17
בהצלחה.
מעניין שאתה כותב על שתיקות דווקא כאשר אתה מפרסם שני פוסטים (אולי שלושה?) בתדירות הולכת וגוברת.
12/10/2008 בשעה 18:11
איזה פירות חיובים מגיעים מהכתבה הזאת.
האויבים, המשברים, והמצבים הקשים הם המורים הכי טובים שלנו.
אני מרגישה שהמילים האחרונות שלך הן עוד צעד לקראת להיות peace worker
באמת.
13/10/2008 בשעה 16:33
התדירות היא תוצאה של שתיקה כפויה (עשרת ימי תשובה) וזמן חשבון נפש פורה. וגם - מחר אני נוסע לשבועיים לאיטליה וזה חלק מלנקות את השולחן לפני…
עוד כמה מילים על מוסיקה מ”ספר יוסף” של הופמן:
אחר-כך פנה מאכס אל הקופסא שבפינת הצריף, הכניס בה מין ידית, סובב אותה שבע פעמים ואמר “ארתור זולדט [חייל] של פראנץ יוזף [קיסר אוסטריה]. מאכס זולדט של פראנץ ליסט [מלחין]. קצכן יודע מה זה ציגוינר? [צוענים] ציגוינר גונב תרנגולים ועושה מוסיקה הכי יפה [עם סגול]. זה מורה בבית-ספר לא יודע. הוא יודע רק ציוניזמוס של יהודים. מוסיקה זה ציוניזמוס של בן-אדם”. מן הקופסא נתמשכו צלילי מנגינה שגבהה והלכה מעלה מעלה. אחר-כך ירדה מטה מטה ושוב מעלה ומטה, מעלה ומטה. הצלילים סבבו את קצכן הלוך וסבוב, הלוך וסבוב, נכנסו באוזניו, בפיו ובנחיריו, והרעידו את חזהו ובטנו. תחילה ראה קצכן איש ששפמו שמוט על סנטרו מושך בקשת על גבו של תרנגול גדול. אחר-כך נעלם האיש והתרנגול המריא אט אט אל תוך החשיכה. אלפי ציפורים חגו בשמיים. אש עלתה מכנפי הציפורים וצליל קולם נמשך מקצה העולם עד קצהו.
26/10/2008 בשעה 13:18
חתיכת משימה לקחת על עצמך. לצייר במלים את גן העדן בטרם טעמנו מעץ הדעת - כלומר, לכתוב את תוויה של המוזיקה שנשמעה בטרם היו הצלילים, או בפראפרזה על מילותיך, לתאר את הטעם שהיה לפרי בטרם נתנו בעצים סימנים ובפירות טעמים.
אז אגב הופמן - אני ממליץ לך על סאראמגו (”רפסודיית האבן” נתנה את ההשראה לתגובה בת שלוש השורות הזו. אם הספר היה לידי, הייתי מצטט ממנו, אבל הוא לא, ואני איני מצליח להיזכר ולשחזר את ניגונן של מלים שלחנן התנגן בי עוד בטרם קראתיהן).
01/11/2008 בשעה 18:17
תודה על ההשראה. אולי הגיע הזמן באמת שאתגבר על האנטי שיש לי כלפי “ספרות יפה”. כלומר, אני לא מוצא את הזמן והאנרגיה לספרים שמספרים סיפורים. בד”כ אני קורא היסטוריה או מה שנקרא הגות. והופמן הוא בשבילי בקטגוריית שירה.