החיים כנמשל

סבתא פאני יקרה,

עברו שנתיים והים אותו ים והערבים אותם ערבים. והבקרים מתקרבים ומתרחקים, מתקררים ומתחממים. המחירים אצל הירקן הגנב עולים ויורדים ועולם כמנהגו מסתובב אלפי סיבובים. עברו שנתיים ואת סבתא מסרבת להיקבר בשקט. מתעוררת לשקיעה של יום שישי, טועמת איתי פרי ראשון בעונה, צוחקת עלי שאני עדיין מאמין שעולם אחר אפשרי, מזכירה לי תמיד שעולם אחר אפשרי.

את הבית בדב הוז מקשטים עכשיו פוסטרים של פאנק לפנים. על הסורגים תלויים גרביים ולפעמים אפשר לשמוע נביחות כלבים ויללות חתולים. את הים שלך סבתא ממשיכים לבקר בבקרים מזדקנים ומזדקנות. גם אני, סבתא, לא תאמיני, מזדקן. אל תצחקי, זה רציני. הנה קווי המתאר החדשים של הקרחת. והנה עייפות של אחרי הצהריים.

את זוכרת סבתא איך הלכנו לקלנוע לצפות ביחד ב”הר ברוקבק”? ואת אמרת שמי שעשה את הסרט הוא אמיץ ואני חשבתי שלי יש את הסבתא האמיצה ביותר בעולם. את זוכרת סבתא איך הלכנו להצגה של חנוך לוין בקאמרי ואת אמרת שהמשחק באמת מצויין אבל לא הכל בחיים כל-כך מכוער. ואני חשבתי איזה פלא זה שאנחנו מביטים ביחד בעיניים פקוחות לרווחה בהזדקנות, בבדידות, בחוסר התוחלת. מוטקה מ”אורזי המזוודות” הספיד כך:

“אנחנו נפרדים היום מהניה גלרנטר, מה אנחנו יכולים להגיד עליה? שהיתה אישה צנועה. הגונה. מה עוד? מסורה למשפחתה ולִבנה. היא לא הפריעה לאיש מאיתנו, עברה את החיים בשקט. שקט יחסי, כמובן, כי באוזני המקורבים לה ביותר התלוננה תמיד על מיחושים ומחלות. אבל חוץ מזה, שקט גמור. אף לא הגה. אין עקבות אחריה. ואני שואל את עצמי מה שאולי גם אתם שואלים את עצמכם. הרי חוץ מהפחד ממחלות היה מוכרח להיות בה עוד משהו, דברים שלא נאמרו, חיים שלא נחיו. הרי לא באנו לעולם כדי להתלונן על מחלות. גם לא באנו לעולם לספור כסף. ולא באנו לעולם לשחק ברידג’.

ובכל זאת, את הדבר האמיתי שיש לנו להגיד אנחנו לא אומרים. ואני שואל: הלוא כשאנו שוכבים על העגלה הזאת, והסדין הלבן מכסה אותנו, ועוד מעט תכסה אותנו גם האדמה, כשאנחנו שוכבים כאן הכל נעשה פתאום ברור מאוד, מה היה טפל ומה עיקר, ברור לנו שהיה משהו אחר להגיד ואנחנו לא אמרנו, בזבזנו, לעסנו וירקנו, ולא אמרנו. אלוהים, אתה נתת לנו את ההלוויות כדי להזכיר לנו את חיינו, עשה שלא נשכח את העגלה הזאת והסדין הזה גם בין ההלוויות”.

הי סבתא, עברו שנתיים והשנה אני לא אוכל להתייצב לאזכרה ולנקות את המצבה שלך ושל סבא. השנה אני בפורטוגל, כמו שודאי קראת כבר בעיתון. ואם עדיין הכי חשוב שאני מאושר אז את יכולה להיות מאושרת. טוב לי כמו שמעולם לא היה לי. שילוב של רוגע מלמצוא את המקום הנכון לי יחד עם אתגר מתמשך שלא נותן לנוח. השבוע הבנתי למה בחרת למות בעונה הזו שבה רק הרימונים נותרים על העצים. כל הפירות הטובים מתו לעת עתה וגם לי אין כוח למות מקור בחורף הזה שמתחיל עכשיו.

בהעדרך, סבתא, הידיעה על מותו של גיבור ילדותי אייבי נתן הגיעה אלי באיחור של חודש ימים. הרי את כל החדשות החשובות באמת את היית מעבירה אלי. והנה – כל הגיבורים שלי נעלמים לעשות גבורות ונצורות בעולם אחר. אז אם את יכולה, סבתא, תני לו לאייבי נשיקת פרידה ממני. תגידי לו שגם אני מתבייש שלא שלחתי לו מעולם את המכתב ההוא שעדיין שמור במגירה.

סבתא פאני, לפני כמה חודשים נפגשנו כל הנכדים למפגש היסטורי בסלון בדב הוז. גילינו כמה התרחקנו וכמה נשארנו קרובים. הנינים הגדולים שלך כבר נכנסים לגיל ההתבגרות והקטנים כבר לא כל-כך קטנים. אבא עדיין שר לעצמו כשהוא מחפש חנייה ברחוב שלך ואמא עדיין קורנת ועדיין מתמודדת בגבורה עם תהליך הבראתה.

אני מתגעגע, סבתא. זוכר את היד שלך שלא הרפתה בבית-החולים כשנפרדתי ממך לשבועיים נצחיים באדמאמא. זוכר את ריח הבשמים, הזיעה והבישולים. זוכר את הסיפורים מפולין ומפלשתינא. זוכר את הקמטים, התלונות, ההזדקקות, הפחד, האור שכבה. זוכר את החוכמה המחודדת של השיחות הפוליטיות, ואת הלב החומל של שיחות הנפש. זוכר את השיכחה. זוכר את נשמתך הצרורה בחיי.

נוחי בשלום סבתא.
אורי.

הפוסט הזה נכתב ביום Sunday, 12 בOctober 2008, בשעה 18:04, והוא שייך לנושא הספדים ופרידות . את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0‏. אפשר להגיב על הפוסט כאן בבלוג הזה, או לשלוח טראקבאק מבלוג אחר.‏