בין עשור לכסה

10/10/2008 - 16:25 מאת אורי אילון

בשל תענית הכתיבה (צום של מלים) שלקחתי על עצמי לאחר פרשת “הארץ” (מסקנות ועדת החקירה הממלכתית יפורסמו בקרוב) אני חוזר כעת לראש השנה. במבנה דמוי כיפה התחלקנו על בננה לשלשות – על האחד הוטל לשכנע שמגיע לו לחיות שנה נוספת, ועל השניים – להיות המלאכים שמחליטים באיזה ספר לכתוב אותו. מי שלא שיכנע קיבל עשרה ימים להכין תוכנית משכנעת יותר.

לפני הערב התרגשתי כל-כך להקשיב לשלמה ארצי שמיכאל הביא במכשיר קטן שנושא כל-כך הרבה ניגונים מרטיטים ולחתוך תפוחים ולסדרם במגש גדול עם דבש מהדבורים של תמרה. ככה עשיתי כל שנה בבית אמא. בתום הערב חשבתי לרוקן את הקומפוסט (להוריד את הזבל היתה המשימה המסורתית השנייה שלי) אבל היה כבר חושך והירח התכסה כיאה לכסה. כשמיכאל תקע בשופר הגדול אני נחציתי לשניים ונזכרתי בסיפור האנטי-ציוני, הפמיניסטי והשוביניסטי שסיפר יוסי בנאי במסיבת הסיום שלנו בבית הספר לאמנויות:

מעשה בחסיד אחד שבא פעם אצל רבו ואמר: רבי, מתגעגע אני לילך אל ארץ הקודש ואיני יכול לבוא שמה. שאל הרב: ומפני מה? השיב החסיד: מפני האישה. חושד אני על עצמי שאם אתפנה  ממנה ואפילו לארץ הקדושה – לא אבקש עוד לשוב אצלה. אמר הרב: אם כן- למה לא תשאל בדעתה? תמה החסיד על רבו ואמר: והרי כבר למדנו מפי חכמים שנשים דעתן קלה. הצטחק הרב ואמר: ובכל זאת לך אצלה.

לא יצאה שעה קלה וכבר שב החסיד במרוצה. ובכן, שאל הרב, מה אמרה האישה? השיב החסיד ואמר: כל כך נתרגשה עד שאמרה שאיני צריך לחשוש לה. שיותר משהיא נעצבת שאני הולך מאצלה, שמחה היא על הארץ הקדושה שעתיד אני לחיות עליה. ועכשיו רבי, עכשיו שיודע אני את ליבה, אינני חושש עוד. כי אל כל מקום שאלך מאצלה – סופי לשוב אליה. כי לב תמים זה שנתן אלוקים בקירבה, כל הארץ הקדושה אפשר אינה ראויה לה.

ואמנם עד שלא יצא החסיד למסעותיו,ואף שנתכוון להתפקד מבית אשתו ימים רבים – לא התאפק ושב אצלה עוד באותה ספינה.
ואם כך החסיד – אנו הבריות לא כל שכן?! לעולם אין אנו נפרדים. תמיד שבים, אל המקומות, אל ההרים, משם זרחו לנו הכוכבים, משם עלו אלינו המאורות.

ולמה אני חוזר עכשיו אל יוסי בנאי ואל כיתה ט’? זו בדיוק השאלה שלי. למה אני תמיד חוזר אל הימים ההם. מה נצרב שם בילדות ובנערות שלא מרפה לעולם? אולי זו החוויה הקהילתית שהתקופה ההיא זימנה לי וההתבודדות וההתנכרות שההתבגרות מזמנת. תחושת השייכות (גם אם פיקטיבית), המשפחתיות (גם אם לא קלה), הסולידריות-הרעות-האחווה (שמתבטאות כל-כך טוב בשירות הצבאי למשל). ובכל זאת, עם שלמה ארצי עשיתי אהבה לבד. רק אני והוא והדמעות של גיל ההתבגרות. הרי אפילו בהופעות ההמוניות הוא שר רק אלי.

האהבות הראשונות שלי אותן אזכור לעולם. לילה ויום ולילה. וגם בחלומות – שוב ושוב חוזרים אלי חבר ילדותי האהוב שי שמאז היסודי ראיתי אותו רק בשער מגזין כלכלי עם עניבה, וגם – סצינות זעם על אמי האהובה שאינני זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שעוררה בי כעס אמיתי במציאות עצמה. מה נותר מזיכרונות השנים בהן נתעצבה תמונת המציאות שלי כשהיא עצמה (התמונה או המציאות) מתהפכת?

כמעט חצי שנה מחוץ לארץ הקודש. שיא שלי בגלות שהפכה לבית. ובכל זאת שיא שנותן את אותותיו. בכל זאת שלמה ארצי.

5 תגובות לפוסט ”בין עשור לכסה“

  1. מאת גלעד:

    אתה כותב יפה, וגם הסיפור יפה.
    אתה רואה - אפשר להיות חסיד (נזיר?), ועם אישה אוהבת.
    צריך רק הרבה מזל.

    תגיד, אתה אוכל דבש?

    ובקשר לשלמה ארצי, אני מרגיש כמו הרמה להנחתה:

    נוף ילדות
    =======

    מילים ולחן: שלמה ארצי

    בנוף הבתים הישנים,
    אשר היו צילי בימי ילדות,
    חלפו הרבה שנים,
    חלפו הרבה שנים.

    נוף הבתים כבר מתפורר,
    וקירותיו נעלמים,
    חלפו הרבה שנים,
    חלפו הרבה שנים.

    בגן העדן של ילדות
    אשר היה פורח,
    הייתי חלק מהנוף
    היום אני אורח.

    בגן העצים המתקלפים,
    אשר היו צילי בימי ילדות,
    כבר נשברו הענפים,
    קפצה זיקנה פתאום.

    אני הולך ואת איתי
    והם כולם נעלמים
    קפצה זיקנה פתאום
    איזה יום היום

    בגן העדן של ילדות…

  2. מאת עירד:

    הרי בעצם שלמה ארצך. וזה עוד בלי הגולן, תל אביב ושדרות. שנה טובה.

  3. מאת שי:

    שלמה ארצי? כנראה שאני עדיין לא יודע עליך ה-כ-ל… הולכים יחד להופעה? יהיו לי מקומות ממש טובים… חגים שמחים!

  4. מאת אורי אילון:

    גלעד - אני אוכל דבש שאני יודע מי הכוורן שלו, כלומר לא דבש תעשייתי. לא אכלתי דבש במשך שנים עד שהגעתי לתמרה ודבשר הראה לי איך הוא מטפל בדבורים ולא מצאתי בעיה אמיתית עם כל התהליך.
    לא נוף ילדות כי אם האוסף המשולש וירח. זה נוף ילדותי. מאז ירח לא התרגשתי באמת ממשהו חדש שהוציא.

    עירד - לא בטוח שהבנתי ואולי זו הלצה על עמימות כתביו של ש. ארצי?

    שי - איטס א דייט!

    “לפתע נתמלא לבו של קצכן געגועים. הביט קצכן בדוד ארתור שגחן אל נעליו והבין שאותם געגועים געגועיו לדוד ארתור הם ונתמלא פליאה שיכול אדם להתגעגע גם למי שמצוי לידו”.

  5. מאת אורי אילון:

    יונת שלחה לי שיר של ט. כרמי:
    אָלֶפְתָּיו

    מִסְתַּבֵּר, שֶׁקָּשֶׁה לְהָבִיא מַשֶּׁהוּ לִידֵי גְמָר גָּמוּר וּמְסֻיָּם
    וּלְהַתְחִיל מֵאָלֶף רַעֲנָן וּמְבֻיָּשׁ.
    נִצְטָרֵךְ, אֵפוֹא, לְהִתְרַגֵּל לְהַתְחִיל מִיָּשָׁן
    וְלִגְמֹר תָּמִיד מֵחָדָשׁ.

לכתוב תגובה


FireStats icon Powered by FireStats